146
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ולכן מביא אדמו"ר הזקן את הדינים "אין הפועל רשאי..." כהמשך להקדמה "וכדרך שבעל הבית מוזהר... כך העני מוזהר שלא יבטל מלאכת בעל הבית... חייב לדקדק על עצמו בזמן... וכן חייב לעבוד בכל כחו... לפיכך אין הפועל רשאי...".
ז. הדיוקים בלשון אדמו"ר הזקן
לפי האמור לעיל ניתן לבאר מספר הבדלים קלים בדברי אדמו"ר הזקן לעומת דברי הרמב"ם, אמנם, לכאורה אלה הם שינויים קלים, אך ידוע הדיוק המרבי שבלשון הזהב של אדמו"ר הזקן, ובמיוחד כיון שהוא משנה כאן מלשון הרמב"ם, ולפיכך, יש לומר בכל זאת, שיש כאן הבדל גם במשמעות:
א) בסיום ההלכה הראשונה, כאשר מסביר הרמב"ם את הטעם של ההלכות "אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה... מרעיב ומסגף עצמו..." – הוא אומר: "מפני גזל מלאכתו של בעל הבית45, שהרי תשש כחו ותחלש דעתו ולא יעשה מלאכה בכח". אך אדמו"ר הזקן משנה: (א) הוא משמיט את המילים "מפני גזל מלאכתו של בעל הבית"46. (ב) במקום "ולא יעשה" הוא אומר "ולא יוכל לעשות". (ג) במקום "מלאכה" מוסיף אדמו"ר הזקן ואומר "מלאכת בעל הבית"47.
ולפי האמור לעיל יש לומר: לפי הרמב"ם הפגם הוא ב"ולא יעשה מלאכה בכח" – עצם המהות של "מלאכה" אינה מושלמת. ולכן מיד כאשר נמצא האדם במצב שבו "ולא יעשה מלאכה בכח" הרי זה "גזל מלאכתו של בעל הבית", כי אין הוא ראוי להיות פועל – מלאכתו אינה מלאכה.
ואילו לפי אדמו"ר הזקן הפגם הוא –
הערות
- 45. וכ"ה בתוספתא שם. ובירושלמי שם "מפני שהוא ממעט מלאכתו של בעה"ב". ובטושו"ע (ולבוש) שם (סי"ט) "מפני ביטול מלאכתו של בעה"ב".
- 46. וגם בתחילת הסעיף כותב "שלא יבטל מלאכת בעה"ב", ומשנה מלשון הרמב"ם שם ש"לא יגזול מלאכת בעה"ב". אבל להעיר, שגם בטור שם, אף שמקדים "כתב הרמב"ם", כ' "שלא יבטל כו'".
- 47. ועד"ז הוא בטושו"ע (ולבוש) שם: "שהרי מחליש כחו שלא יוכל לעשות מלאכת בעה"ב בכח".
- . ראה שו"ע אדה"ז הל' שאלה ושכירות וחסימה סכ"א (מרמב"ם הל' שכירות פ"ט ה"ד. שו"ע חו"מ סשל"ג ס"ג): פועל העובד לבעה"ב בין בשכירות לזמן בין בקבלנות אפי' כבר קבל כל שכרו יכול לחזור בו באמצע פעולתו כו' שנאמר כי לי בנ"י עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים (ומוסיף על לשון הרמב"ם ומפרש) "שיעבדו שלא ברצונם מחמת שכבר נשכרו". והיינו שבזה מתבטא "לא עבדים לעבדים", אבל "גופו קנוי" למלאכתם [ולהעיר מההמשך בשו"ע אדה"ז שם (מהגהות מרדכי ב"מ פרק האומנין, רמ"א שם): ולכן יש מי שאומר שאין לפועל או מלמד כו' להשכיר עצמו כו' יותר מג' שנים כו' ביותר מג' שנים יצא מכלל שכיר ונכנס בכלל עבד והתורה אמרה כי לי בנ"י עבדים כו']. וראה מחנה אפרים שם.
משנה תורה, הלכות שכירות ט׳:ד׳ - הטקסט מספריא
השוכר את הפועלים והטעו את בעה"ב או בעה"ב הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תרעומת במה דברים אמורים בשלא הלכו אבל הלכו החמרין ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה או ששכר להשקות השדה ומצאוה שנתמלאה מים אם ביקר בעה"ב מלאכתו מבערב ומצא שצריכה פועלים אין לפועלים כלום מה בידו לעשות ואם לא ביקר נותן להם שכרן כפועל בטל שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן ועושה מלאכה לבטל בד"א בשלא התחילו במלאכה אבל אם התחיל הפועל במלאכה וחזר בו אפילו בחצי היום חוזר שנאמר כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים וכיצד דין הפועל שחזר בו אחר שהתחיל שמין לו מה שעשה ונוטל ואם קבלן הוא שמין לו מה שעתיד לעשות בין שהוזלו בעת ששכרן בין לא הוזלו בין שהוזלה מלאכה אחר כן בין לא הוזלה שמין לו מה שעתיד לעשות כיצד קיבל ממנו קמה לקצור בשתי סלעים קצר חציה והניח חציה בגד לארוג בשתי סלעים ארג חציו והניח חציו שמין לו מה שעתיד לעשות אם היה שוה ששה דינרין נותן לו שקל או יגמרו את מלאכתן ואם היה הנשאר יפה שנים דינרין אינו נותן להן אלא סלע שהרי לא עשו אלא חצי מלאכה במה דברים אמורים בדבר שאינו אבוד אבל בדבר האבוד כגון פשתנו להעלות מן המשרה או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכיוצא בהן אחד פועל ואחד קבלן אינו יכול לחזור בו אלא אם כן נאנס כגון שחלה או שמע שמת לו מת ואם לא נאנס וחזר בו שוכר עליהן או מטען:כיצד מטען אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים עד שיגמרו מלאכתן ולא יתן להם אלא מה שפסק תחלה ואפילו נתן להם השתים מחזיר מהן התוספת כיצד שוכר עליהן שוכר פועלים אחרים וגומרים מלאכתן שלא תאבד וכל שיוסיף לאלו הפועלין האחרים על מה שפסק לראשונים נוטל מן הראשונים עד כמה עד כדי שכרן של ראשונים ואם היה להם ממון תחת ידו שוכר להשלים המלאכה עד ארבעים וחמשים זוז בכל יום לכל פועל אע"פ ששכר הפועל שלשה או ארבעה בד"א שאין שם פועלים לשכור בשכרן להשלים המלאכה אבל יש פועלים לשכור בשכרן ואמרו לו צא ושכור מאלו להשלים מלאכתך ולא תאבד בין שוכר בין קבלן אין עליהן אלא תרעומת ושמין לשוכר מה שעשה ולקבלן מה שעתיד לעשות:
שולחן ערוך, חושן משפט של״ג:ג׳ - הטקסט מספריא
הִתְחִיל הַפּוֹעֵל בַּמְּלָאכָה, וְחָזַר בּוֹ בַּחֲצִי הַיּוֹם, חוֹזֵר. וַאֲפִלּוּ קִבֵּל כְּבָר דְּמֵי שְׂכִירוּתוֹ וְאֵין בְּיָדוֹ לְשַׁלֵּם לְבַעַל הַבַּיִת, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ וְהַמָּעוֹת חוֹב עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, (וַיִּקְרָא כה, נה) וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים. הַגָּה: וּמֵהַאי טַעֲמָא אָסוּר לְפוֹעֵל, אֲפִלּוּ מְלַמֵּד אוֹ סוֹפֵר, לְהַשְׂכִּיר עַצְמוֹ לִהְיוֹת בְּבֵית בַּעַל הַבַּיִת בְּקֶבַע שְׁלֹשָׁה שָׁנִים (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִין).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.