138

ימינו אנו משועבדים להקדוש־ברוך־הוא לעבודתו", שהרי בכל רגע בחיי האדם הוא חייב "לשמש את קונו"¹³, יוצא, שכל חייו של האדם הם תקופה אחת של שכירות – לכל יהודי נקבעה "שליחות" ותפקיד מסויים שעליו לבצע במשך חייו בעלמא דין, וכל פעולה שלו בתורה ובמצוות מהווה פרט בשליחותו ובתפקידו.

לכן אין חובה לשלם ליהודי את שכר מצוותיו עד לאחר פטירתו מן העולם, כאשר מסתיימת תקופת השכירות, כי "שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף"¹⁴, כפי שקובעת ההלכה¹⁵, שאם אדם שכר פועל לתקופה מסויימת, אין השוכר עובר על בל תלין עד אשר מסתיימת כל התקופה הזו.

אך תשובה זו מתאימה רק לשיטת הרמב"ם, שעולם הבא – "סוף מתן שכרן של מצוות"¹⁶ – הוא עולם הנפשות בלא גוף (גן עדן)¹⁷, אשר "באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה"¹⁸ – ולפי זה כוונת המושג "למחר (לעולם הבא) לקבל שכרם" היא לגן עדן¹⁹.

אבל לפי שיטת הרמב"ן²⁰ – אשר כך היא הכרעת הקבלה והחסידות²¹ – שהמשמעות של עולם הבא כאן היא עולם התחיה, והוא תכלית השכר – יוצא, שהקדוש־ברוך־הוא "מאחר" את שכר המצוות עד לעתיד לבוא, זמן רב לאחר סיום תקופת ה"שכירות" של היהודי, אשר צריך לחכות לקבלת שכר המצוות עד לתקופת ימות המשיח ועולם התחיה²²!

ואם כך, שבה הקושיה ומתעוררת: כיצד מתאים מועד תשלום שכר המצוות להלכה "ביומו תתן שכרו"?

ג. עבודתם של כל ישראל בכל הדורות – שכירות אחת

ויש לומר, ששאלה זו ניתנת לביאור לפי הסברו של אדמו"ר הזקן בספר התניא: