132
עצם שם ותואר "פועל"20, שחל עליו מיד כששכרו ובא21 לכרם רעהו22.
ד. והנה ידוע מה שארז"ל23, "מה שהוא [הקב"ה] עושה הוא אומר לישראל לעשות". ומזה מובן, שהלכות התורה בנוגע ל"פועל" ו"בעה"ב" כפשוטם, יסודן הוא — "מה שהוא עושה", הנהגת הקב"ה כלפי בני ישראל, שעבודתם של ישראל בקיום התומ"צ היא בדוגמת עבודתו של "פועל", ושכר מצות הוא ה"תשלום" שהקב"ה משלם לישראל עבור פעולתם ועבודתם24.
וכן הוא בהדין דאכילת פועל בעת מלאכתו — שיסודו ושרשו הוא דין "אכילת" בני ישראל בעת עבודתם בקיום התורה והמצוות (בלשון המשנה25 "שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז").
הערות
- 20. כן יש לפרש בדרך ההלכה שבפרש"י, דדברי רש"י "בפועל הכתוב מדבר" אינם רק לשלול דעת איסי בן יהודה "בביאת כל אדם הכתוב מדבר" (כבאמרי שפר כאן) — אלא שזכות האכילה היא מצד עצם שם "פועל", כבפנים.
- 21. אף שפשוט שאינו אוכל לפני התחלת המלאכה. ולהעיר מתוד"ה תבואת ב"מ פח, סע"א מתי מתחיל מקחו של הפועל, אם משעה שעושה מלאכתו או כשאוכל. ואכ"מ.
- 22. עפ"ז יש לבאר ג"כ המשך פירוש רש"י בענין זה: א) על "ואל כליך לא תתן" פרש"י "מכאן שלא דברה תורה אלא בשעת הבציר בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית אבל אם בא לעדור ולקשקש אינו אוכל" — דמזה שמדייק "מכאן שלא דברה כו'" משמע, שבא לשלול פירוש אחר ולחדש איזה דבר. וע"פ הנ"ל מובן, כי כיון שלפרש"י זכות אכילת הפועל באה מצד עצם שם פועל ("בפועל הכתוב מדבר"), יש מקום לומר שכן הוא בכל פועל, אלא שמהוספת הכתוב "ואל כליך לא תתן" (דלכאורה מיותרים תיבות אלו — דמהיכא קס"ד שהותר לו) למדין שמדובר בפועל מיוחד — "מכאן שלא דברה כו' אלא בשעת הבציר כו'". ב) "כנפשך" פרש"י "כמה שתרצה" (אף שבגמ' (ב"מ פז, סע"ב. שם צב, א. וראה גם ספרי עה"פ כאן) מצינו עוד פירושים בתיבה זו ) — דכיון ש(לדעת רש"י) אוכל מצד עצם שם "פועל", אין הגבלה באכילתו, וכל זמן שהוא "פועל" אוכל "כמה שתרצה".
- 23. שמו"ר פ"ל, ט. וראה ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג. ויק"ר פל"ה, ג. ועוד.
- 24. ראה אבות פ"ב מי"דטז. תו"כ (ורש"י) בחוקותי כו, ט. וראה בארוכה הדרן על (משניות) מס' אבות (לקו"ש חי"ז ע' 387 ואילך. ביאורים לפרקי אבות בסופו). לקו"ש חכ"ט ע' 138 ואילך (ושם נת' באו"א מהמבואר לקמן בפנים). וראה ש"ך עה"ת פרשתנו עה"פ בפי' כי תבוא בכרם רעך.
- 25. פאה רפ"א.
- . ובפשטות י"ל, כי רש"י מפרש פשש"מ, ובפשוטו של מקרא כבר ידענו ד"נפש" הוא (גם) מלשון רצון, כמו שפירש רש"י לעיל (ח"ש כג, ח) "נפשכם — רצונכם", ולכן פירש "כמה שתרצה".
בבא מציעא פ״ח א - הטקסט מספריא
עַד שֶׁיִּרְאֶה פְּנֵי הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת״.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ חָצֵר קוֹבַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ״.
וְרַבִּי יוֹחָנָן נָמֵי, הָא כְּתִיב ״מִן הַבַּיִת״! אָמַר לָךְ: חָצֵר – דֻּמְיָא דְּבַיִת: מָה בַּיִת הַמִּשְׁתַּמֵּר – אַף חָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת.
וְרַבִּי יַנַּאי נָמֵי, הָכְתִיב ״בִּשְׁעָרֶיךָ״! הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ דִּמְעַיֵּיל לֵיהּ דֶּרֶךְ שַׁעַר, לְאַפּוֹקֵי דֶּרֶךְ גַּגּוֹת וְקַרְפֵּיפוֹת דְּלָא.
מֵתִיב רַב חֲנִינָא חוֹזָאָה: ״כְּנַפְשְׁךָ״ – כָּךְ נַפְשׁוֹ שֶׁל פּוֹעֵל, מָה נַפְשְׁךָ אוֹכֵל וּפָטוּר, אַף נַפְשׁוֹ שֶׁל פּוֹעֵל אוֹכֵל וּפָטוּר.
הָא לוֹקֵחַ חַיָּיב, מַאי לָאו בַּשָּׂדֶה?
אָמַר רַב פָּפָּא: הָכָא בִּתְאֵנָה הָעוֹמֶדֶת בְּגִינָּה וְנוֹפָהּ נוֹטֶה לְחָצֵר עָסְקִינַן, וּלְמַאן דְּאָמַר לְבַיִת – לְבַיִת.
אִי הָכִי בַּעַל הַבַּיִת נָמֵי נִיחַיַּיב! בַּעַל הַבַּיִת עֵינָיו בִּתְאֵנָתוֹ, וְלוֹקֵחַ עֵינָיו בְּמִקָּחוֹ.
וְלוֹקֵחַ מִדְּאוֹרָיְיתָא מִי מִחַיַּיב? וְהָתַנְיָא: מִפְּנֵי מָה חָרְבוּ חֲנוּיוֹת שֶׁל בֵּית הִינוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים קוֹדֶם יְרוּשָׁלַיִם – מִפְּנֵי שֶׁהֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם עַל דִּבְרֵי תוֹרָה. שֶׁהָיוּ אוֹמְרִין:
until it sees the front of the house through which people enter and exit, and it is brought into the house through that entrance, as it is stated in the formula of the declaration of the tithes: “I have removed the consecrated from the house” (Deuteronomy 26:13), which indicates that the obligation to tithe produce whose purpose has not yet been designated applies only when it is brought into the house.
And Rabbi Yoḥanan says: Even bringing produce into the courtyard determines that the production process of the produce has been completed and that the produce is therefore subject to tithes, as it is stated in the confession of the tithes: “And I have given to the Levite, the stranger, the orphan, and the widow, and they shall eat in your gates and be satisfied” (Deuteronomy 26:12).
The Gemara asks: But according to Rabbi Yoḥanan also, isn’t it written: “From the house”? The Gemara answers: He could have said to you that the term “house” is not to be taken literally. Rather, it indicates that bringing untithed produce into a courtyard is similar to bringing it into a house, in the following way: Just as a house is a secured area, so too, the courtyard must be secured. An area that is accessible to the public is not considered a courtyard for the purposes of this halakha.
The Gemara asks: And according to Rabbi Yannai also, isn’t it written: “In your gates”? The Gemara answers: That term is necessary to teach that this halakha, that the production process is considered complete, applies only when one brings the produce into his house through the gate, i.e., the entranceway, to the exclusion of produce that was brought in through rooftops and enclosures, in which case the produce is not subject to tithes.
Rav Ḥanina Ḥoza’a raises an objection from a statement of the baraita mentioned earlier (87b): The term “at your own pleasure [kenafshekha]” can also mean: As you are. Consequently, the term kenafshekha teaches that just as the halakha is concerning the owner of the vineyard himself, so is the halakha concerning the laborer himself: Just as the owner, alluded to by the term nafshekha, may eat from the produce before its labor is complete and is exempt from separating tithes, so too, the laborer himself may eat and is exempt from tithes.
The objection of Rav Ḥanina Ḥoza’a is as follows: This indicates that only an owner and a laborer may eat from produce without tithing it; but one who buys produce is obligated by Torah law to separate tithes before partaking of it. What, is it not correct to conclude that this is the halakha even when he purchased the produce while it was still in the field, i.e., he is obligated to tithe the produce even though it has not entered his house or courtyard?
Rav Pappa said: Here, in the baraita, we are dealing with a fig tree that is standing in a garden outside a courtyard and its leaves are leaning into a courtyard, or, according to the one who says that the obligation to separate tithes applies when the produce is brought into the house, the branches are leaning into the house. Therefore, the produce entered the courtyard or house.
The Gemara asks: If so, the homeowner himself, not only the buyer, should also be obligated to separate tithes, as the produce is in either the courtyard or the house. The Gemara answers: The homeowner’s eyes are on his fig tree, i.e., his primary concern is the tree, not its produce, and the main part of the tree is outside the courtyard. But the buyer’s eyes are on his purchase, i.e., his focus is on the produce itself, which is in the space of the courtyard or house.
The Gemara asks: And is a buyer obligated by Torah law to tithe the produce he purchases? But isn’t it taught in a baraita: For what reason were the shops of Beit Hino, a town near Jerusalem, destroyed three years before the destruction of Jerusalem itself? It was because they based their practices strictly on matters of Torah, i.e., they did not adhere to the rabbinic safeguards. The baraita explains that they would say
שמות רבה ל׳:ט׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמז, יט): מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, אֵלּוּ הַדִּבְּרוֹת. (תהלים קמז, יט): חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל, אֵלּוּ הַמִּשְׁפָּטִים. לְפִי שֶׁאֵין מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם מוֹרֶה לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת וְהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְלוּם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה הוּא אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת וְלִשְׁמֹר. מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָלְכוּ לְרוֹמִי וְדָרְשׁוּ שָׁם אֵין דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָשָׂר וְדָם שֶׁהוּא גוֹזֵר גְּזֵרָה וְהוּא אוֹמֵר לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת וְהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְלוּם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן. הָיָה שָׁם מִין אֶחָד אַחַר שֶׁיָּצְאוּ אָמַר לָהֶם אֵין דִּבְרֵיכֶם אֶלָּא כָּזָב, לֹא אֲמַרְתֶּם אֱלֹהִים אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה, לָמָּה אֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ רָשָׁע שֶׁבָּעוֹלָם אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְטַלְטֵל בְּתוֹךְ חֲצֵרוֹ בְּשַׁבָּת, אָמַר לָהֶם הֵן, אָמְרוּ לוֹ הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים חֲצֵרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ו, ג): מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וַאֲפִלּוּ אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה, אֵינוֹ מְטַלְטֵל מְלוֹא קוֹמָתוֹ, אָמַר לָהֶם הֵן, אָמְרוּ לוֹ כְּתִיב (ירמיה כג, כד): הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא. דָּבָר אַחֵר, מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְהָיָה נוֹטֵעַ בּוֹ כָּל מִינֵי אִילָנוֹת וְלֹא הָיָה נִכְנַס לְתוֹכוֹ אֶלָא הוּא, שֶׁהָיָה מְשַׁמְּרוֹ, מִשֶּׁעָמְדוּ בָנָיו עַל פִּרְקָן, אָמַר לָהֶם בָּנַי הַפַּרְדֵּס הַזֶּה אֲנִי הָיִיתִי מְשַׁמְּרוֹ וְלֹא הִנַּחְתִּי אָדָם לְהִכָּנֵס בְּתוֹכוֹ, אַתֶּם תִּהְיוּ מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיִיתִי אֲנִי מְשַׁמְּרוֹ. כָּךְ אָמַר הָאֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁלֹא בָּרָאתִי אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה הִתְקַנְתִּי אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, ל): וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, מַהוּ אָמוֹן, אוֹמֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, יב): כַּאֲשֶׁר יִשָֹּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק, לֹא נְתַתִּיהָ לְאֶחָד מִן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ (שמות כד, ז): כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, מִיָּד נְתָנָהּ לָהֶם, הֱוֵי: מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי, אֶלָא לְמִי, לְיַעֲקֹב, שֶׁבְּחָרוֹ מִכָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְלֹא נָתַן לָהֶם אֶלָּא מִקְצָת, נָתַן לְאָדָם שֵׁשׁ מִצְווֹת, הוֹסִיף לְנֹחַ אַחַת, לְאַבְרָהָם שְׁמוֹנֶה, לְיַעֲקֹב תֵּשַׁע, אֲבָל לְיִשְׂרָאֵל נָתַן לָהֶם הַכֹּל. אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לְפָנָיו שֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִינֵי תַּבְשִׁילִין, נִכְנַס עַבְדוֹ נָתַן לוֹ חֲתִיכָה. שֵׁנִי, נָתַן לוֹ בֵּיצָה. שְׁלִישִׁי, נָתַן לוֹ יָרָק, וְכֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. נִכְנַס בְּנוֹ נָתַן לוֹ כָּל הַשֻּׁלְחָן לְפָנָיו, אָמַר לוֹ לָאֵלּוּ נָתַתִּי מָנָה מָנָה, אֲבָל אֶת הַכֹּל נָתַתִּי בִּרְשׁוּתְךָ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא נָתַן לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶלָּא מִקְצַת מִצְווֹת, אֲבָל כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶם הֲרֵי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁיָּצָא לְמִלְחָמָה וְהָיוּ הַלִּגְיוֹנוֹת עִמּוֹ, וְהָיָה שׁוֹחֵט בְּהֵמָה וְהָיָה מְחַלֵּק לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מָנָה כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ, הֵצִיץ בְּנוֹ וְאָמַר לוֹ מָה אַתָּה נוֹתֵן לִי, אָמַר לוֹ מִמַּה שֶּׁהִתְקַנְתִּי לְעַצְמִי. לְפִיכָךְ נָתַן הָאֱלֹהִים לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מִצְווֹת גָּלְמִיּוֹת שֶׁיִּיגְעוּ בָּהֶן וְלֹא הִפְרִישׁ בָּהֶן בֵּין טֻמְאָה לְטָהֳרָה, בָּאוּ יִשְׂרָאֵל וּפֵרַשׁ לָהֶם הַמִּצְווֹת כָּל אַחַת וְאַחַת, עָנְשָׁהּ וּמַתַּן שְׂכָרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים א, ב): יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, לְכָךְ נֶאֱמַר: חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל.
ויקרא רבה ל״ה:ג׳ - הטקסט מספריא
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם גּוֹזֵר גְּזֵרָה, אִם רָצָה לְקַיְמָהּ הֲרֵי הוּא מְקַיְמָהּ וְאִם לָאו סוֹף שֶׁמְקַיְמָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא גּוֹזֵר גְּזֵרָה הוּא מְקַיְמָהּ תְּחִלָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ויקרא יט, לב): מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה', אֲנִי הוּא שֶׁקִּיַּמְתִּי מִצְוַת עֲמִידַת זָקֵן תְּחִלָּה, אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ.
משנה אבות ב׳ - הטקסט מספריא
רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה. ותפארת לו מן האדם, והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה. ושכר עבירה כנגד הפסדה. והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה. דע מה למעלה ממך. עין רואה. ואוזן שומעת. וכל מעשיך בספר נכתבין:
רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר. יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. שיגיעת שניהם משכחת עון. וכל תורה שאין עמה מלאכה. סופה בטלה. וגוררת עון. וכל העמלים עם הצבור. יהיו עמלים עמהם לשם שמים. שזכות אבותם מסייעתן. וצדקתם עומדת לעד. ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם:
הוו זהירין ברשות. שאין מקרבין לו לאדם. אלא לצורך עצמן. נראין כאוהבין בשעת הנאתן. ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו:
הוא היה אומר. עשה רצונו כרצונך. כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו. כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך. ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע. ואל תאמר לכשאפנה אשנה. שמא לא תפנה:
הוא היה אומר אין בור ירא חטא. ולא עם הארץ חסיד. ולא הביישן למד. ולא הקפדן מלמד. ולא כל המרבה בסחורה מחכים. ובמקום שאין אנשים. השתדל להיות איש:
אף הוא ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים. אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון:
הוא היה אומר מרבה בשר. מרבה רמה. מרבה נכסים. מרבה דאגה. מרבה נשים. מרבה כשפים. מרבה שפחות. מרבה זמה. מרבה עבדים. מרבה גזל. מרבה תורה. מרבה חיים. מרבה ישיבה. מרבה חכמה. מרבה עצה. מרבה תבונה. מרבה צדקה. מרבה שלום. קנה שם טוב. קנה לעצמו. קנה לו דברי תורה. קנה לו חיי העולם הבא:
רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי. הוא היה אומר אם למדת תורה הרבה. אל תחזיק טובה לעצמך. כי לכך נוצרת. חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי. ואלו הן רבי אליעזר בן הורקנוס. ורבי יהושע בן חנניה. ורבי יוסי הכהן. ורבי שמעון בן נתנאל. ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחן. רבי אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה. רבי יהושע אשרי יולדתו. רבי יוסי חסיד. רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא. ורבי אלעזר בן ערך מעין המתגבר. הוא היה אומר אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים. ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם. אבא שאול אומר משמו. אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים. ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם. ורבי אלעזר בכף שניה. מכריע את כולם:
אמר להם צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר עין טובה. רבי יהושע אומר חבר טוב. רבי יוסי אומר שכן טוב. רבי שמעון אומר הרואה את הנולד. רבי אלעזר אומר לב טוב. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך. שבכלל דבריו דבריכם. אמר להם צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם. רבי אליעזר אומר עין רעה. רבי יהושע אומר חבר רע. רבי יוסי אומר שכן רע. רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם. אחד הלוה מן האדם. כלוה מן המקום ברוך הוא. שנאמר (תהלים לז, כא) לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן. רבי אלעזר אומר לב רע. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך. שבכלל דבריו דבריכם:
הם אמרו שלשה שלשה דברים. רבי אליעזר אומר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך. ואל תהי נוח לכעוס. ושוב יום אחד לפני מיתתך. והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים. והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה. שנשיכתן. נשיכת שועל. ועקיצתן. עקיצת עקרב. ולחישתן. לחישת שרף. וכל דבריהם כגחלי אש:
רבי יהושע אומר עין הרע. ויצר הרע. ושנאת הבריות. מוציאין את האדם מן העולם:
רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. וכל מעשיך יהיו לשם שמים:
רבי שמעון אומר הוי זהיר בקרית שמע ובתפלה. וכשאתה מתפלל. אל תעש תפלתך קבע. אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא. שנאמר (יואל ב, יג) כי אל חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה. ואל תהי רשע בפני עצמך:
רבי אלעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה. ודע מה שתשיב לאפיקורוס. ודע לפני מי אתה עמל. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך:
רבי טרפון אומר היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק:
הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור. ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה. אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 3 עמודים.