תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך כה ויצא

שיחה ב

רשימת העמודים (12) מצוטט ב־4 עמודים חיפוש חדש

150שיחה ב

א. "מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו"

בסוף פרשתנו¹ על הפסוק "ויפגעו בו מלאכי אלקים" אומרים חז"ל², ורש"י מביא זאת בפירושו על התורה³, שהיו אלה "מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ". בפשטות מובן מניסוח הדברים, שהמקום שבו מלאכי ארץ ישראל "באו לקראתו" היה בחוץ לארץ⁴, לפני הגיעו לארץ ישראל.

יש להבין: בתחילת הפרשה, על הפסוק⁵ "עולים ויורדים בו", נאמר במדרש⁶ "מלאכים שהם מלוין אותו בחוצה לארץ", ורש"י אומר זאת⁵ באופן מפורש יותר: "מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה 150לארץ, ועלו ברקיע, וירדו מלאכי חוץ לארץ ללוותו"⁷ – וכיצד ייתכן שכאן, בשובו מחרן לארץ ישראל, יצאו מלאכי ארץ ישראל לחוץ לארץ?

ה"גור אריה"⁸ מסביר, שכיון שהלך לארץ ישראל, יצאו מלאכי ארץ ישראל "לקראתו לשמור אותו" – כדי שלא יווצר שום מכשול בכניסתו לארץ ישראל⁹ – ושמירה זו "מוטל על מלאכי ארץ ישראל", בעוד אשר שמירתם של מלאכי חוץ לארץ, המלווים אותו עד ארץ ישראל, היא רק "שלא יגיע לו נזק אחר".

אך תשובה זו אינה ברורה, לכאורה: הרי מדובר על אותה הדרך, ההליכה בחוץ לארץ בדרך לארץ ישראל¹⁰, ומדוע יש צורך בשני סוגי שמירה? מלאכי חוץ לארץ השומרים אותו בדרכו, הרי שומרים עליו ממילא מכל מניעה ומכשול עד ארץ ישראל,

מכך יש לומר, שמלאכי ארץ ישראל "באו לקראתו" רק כדי "ללוותו" – לא לשם שמירה, אלא לשם כבוד¹¹ בלבד.

ונדרש הסבר: כיצד ייתכן שלמען כבוד יעקב, ולא למען צורך הכרחי של שמירתו, ישלחו את מלאכי ארץ ישראל לחוץ לארץ, להיפך מהכלל ש"אין יוצאים חוצה לארץ"¹²?

וכיון ששאלה זו מתעוררת מדברי רש"י עצמו, ואין אנו מוצאים שרש"י 151מסביר זאת, יש לומר, שהדבר מובן ומוסבר בדבריו של רש"י עצמם בפשטות, עד כדי כך, שמלכתחילה אין זו שאלה שיש לתרצה.

ב. יציאה לקראת הבאים לארץ ישראל – אינה יציאה

ויש לומר, שההסבר לכך בפשטות הוא:

בתחילת הפרשה מסופר על יציאתו של יעקב מארץ ישראל לחוץ לארץ, ומובן מדוע מלאכי ארץ ישראל לא יכלו ללוותו בהמשך דרכו, כי מלאכי ארץ ישראל "אין יוצאים חוצה לארץ". לעומת זאת, בסוף הפרשה, כאשר מסופר, להיפך, על שובו של יעקב אל ארץ ישראל, יכלו מלאכי ארץ ישראל (ואולי – היו חייבים) לצאת לחוץ לארץ, כי המטרה היא "ללוותו לארץ"¹³. ובכל זאת, אין הדבר נכנס כלל להגדרה של יציאה לחוץ לארץ.

הענין יובן אף יותר, לפי ההסבר שמלאכי ארץ ישראל "אין יוצאים חוצה לארץ" משום שהדבר דומה להלכה¹⁴ לגבי האיסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ¹⁵ (והגדרותיה): הרמב"ם פוסק¹⁶, ש"אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ". ולכאורה, אפשר לשאול: אנו מוצאים בגמרא¹⁷ "מעשה רב" שיצא מארץ ישראל לחוץ לארץ לקראת אמו, כפי שמציין ה"מאירי"¹⁸ במפורש, ש"מותר לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לקראת אביו או לקראת אמו וכן לשאר מיני כבוד".

ויש לומר¹⁹, שההבדל הוא:

152היציאה מארץ ישראל כדי ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם היא אמנם יציאה מן הארץ, אך זוהי יציאה מותרת.

ואילו היציאה לקראת אביו או לקראת אמו למען כבוד אביו ואמו, כדי ללוותם בבואם לארץ ישראל, אינה נחשבת כלל ליציאה מן הארץ.

ההסבר לכך הוא פשוט: ביציאה למטרות שצויינו להיתר, הרי מטרת היציאה היא לבצע מצוות ופעולות בחוץ לארץ, ובדרך כלל אין מראש הגבלה של תקופה מסויימת²⁰, ואילו היציאה לחוץ לארץ "לקראת אביו ואמו" הבאים לארץ ישראל, אינה לשם חוץ לארץ, אלא למען ובקשר לארץ ישראל, עליה לארץ ישראל, ולכן אין זו מלכתחילה יציאה, כדלעיל.

וכך בעניננו: כיון שמטרתם של מלאכי ארץ ישראל ביציאתם מארץ ישראל היתה "ללוותו לארץ", אין הדבר נחשב מלכתחילה ליציאה מהארץ לחוץ לארץ, ואין לחפש סיבה להיתר היציאה.

ג. קדושת הארץ בתקופת האבות – למעלה אך לא למטה

לכאורה, אפשר לשאול על כך:

כבר הוסבר במקום אחר²¹ בהרחבה, שלפי שיטת רש"י, הרי בתקופת האבות לא חל בכלל איסור יציאה מארץ ישראל לחוץ לארץ²², ולכן אין אנו מוצאים שהאבות נזהרו בכך, כי לדעת רש"י עדיין לא היתה אז ארץ ישראל נבדלת בקדושתה משאר ארצות²³, ולדעת רש"י אף לא היה אז ייחוד בבעלות על הארץ,

והסברו של רש"י²⁴ על הוראת הקדוש־ברוך־הוא ליצחק "אל תרד מצרימה", שזאת משום ש"אתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך"²⁵ – אינו מפני ההבדל בקדושה בחפצא של הארץ, אלא משום²⁶ שאברהם גרם לכך שבארץ ישראל הקדוש־ברוך־הוא הוא "אלקי השמים ואלקי הארץ" – "שהרגלתיו בפי הבריות"²⁷, ואילו בחוץ לארץ היה 153אז הקדוש־ברוך־הוא רק "אלקי השמים", ולא היתה ההכרה בו שהוא "אלקי הארץ", כפי שכבר הוסבר במקום אחר בהרחבה²⁸.

לפי זה יש להבין, מדוע לגבי המלאכים כבר היתה ארץ ישראל נבדלת באופן, שאין יוצאים חוצה לארץ, שהרי ההסבר שצויין לעיל לגבי יצחק אינו מתאים, לכאורה, לגבי המלאכים.

ויש לומר, שההסבר לכך בפשטות הוא: בענין שבתקופת האבות עדיין לא היתה לארץ ישראל קדושה מיוחדת, ולדעת רש"י, כדלעיל, בעלות מיוחדת, הכוונה היא – שגוף הארץ עדיין לא התקדש אז, עדיין לא נקבעה הקדושה ב"חפצא" של הארץ²⁹, ולכן לא חל איסור היציאה לחוץ לארץ על האבות בהיותם בארץ ישראל למטה.

אך במהותה היתה ארץ ישראל תמיד "נחלת ה' מיוחדת לשמו"³⁰, ארץ אשר "חפצי הבורא היו בה שהרי סולם (דחלום יעקב) שראשו מגיע השמימה היה קבוע בה"³¹, ובדיוק כשם ש"בית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה"³², שזה היה תמיד, כך גם לגבי ארץ ישראל כולה, אלא שלפני כן לא היה זה בגלוי ובקביעות בארץ ישראל למטה.

לפי זה מובן, שלמרות שאצל האבות למטה עדיין לא חל איסור היציאה מארץ ישראל לחוץ לארץ, בכל זאת היה הדבר קיים אצל המלאכים, כי אצל המלאכים למעלה יש תמיד הבדל בין ארץ ישראל לבין חוץ לארץ, כדלעיל³³.

ד. התכלית – הפיכת חוץ לארץ לארץ ישראל

ההסבר בפנימיות הענינים לכך ש"מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ", הוא:

הענין של "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"³⁴ רומז לגלות של עם ישראל, כנאמר במדרש³⁵ בפסוקים שבתחילת פרשתנו "פתר קריין בגלות" (=משמעות הפסוקים הוא ענין הגלות), וכפי שמבוארים במדרש בפירוט כל הפסוקים בתחילת הפרשה, וכן במקום אחר 153במדרש³⁶ "הראה לו הקדוש־ברוך־הוא ארבע מלכיות מושלן ואובדן³⁷...", וכדברי הרמב"ם³⁸ בספר ההלכה שלו: "הסולם שראה יעקב אבינו ומלאכים עולים ויורדים בו והוא היה משל למלכיות ושעבודן".

ואין זה הסבר "שולי", אלא "סימן³⁹ לבנים". ענין הגלות אצל בני ישראל נובע מ"מעשה אבות", מיציאת יעקב לחוץ לארץ לגלות אצל לבן⁴⁰.

וכשם שאצל יעקב אבינו, יציאתו מארץ ישראל לחרן לא נעשתה רק מפני ההכרח – מפני שלא יכול היה להישאר בארץ ישראל, שהרי היה מוכרח להימלט מעשו – אלא למטרת⁴¹ וקח לך משם אשה... והיית לקהל עמים, הליכתו לחרן ועבודתו בבית לבן היו כדי לבצע את עבודת הבירורים שלו בחוץ לארץ, עד אשר דוקא בבית לבן הוא הקים את היסוד של עם ישראל – רובם ככולם של השבטים נולדו שם⁴².

כך גם לגבי הגלות של עם ישראל: יציאתו של עם ישראל מארץ ישראל היא "מפני חטאינו גלינו מארצנו", אך המטרה היא ליישם את עבודת הבירורים בכל מקום בעולם, כדברי חז"ל הברורים⁴³: לא הגלה הקדוש־ברוך־הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. ובלשון רבותינו נשיאינו, ידועה ההוראה⁴⁴ "מאך© דא ארץ ישראל (=תעשה כאן ארץ ישראל)" – להביא לידי כך שחוץ לארץ תהיה בבחינת ארץ ישראל, ארץ שרצתה לעשות רצון קונה⁴⁵ באופן של ישראל, שרית עם 154אלקים ועם אנשים ותוכל⁴⁶, וזאת על ידי העבודה הרוחנית של כל אחד ואחת מישראל לעשות לו יתברך דירה בתחתונים⁴⁷, עד אשר במשך תקופת הגלות מגיעים לשלמות של עם ישראל,

ואלה הם שני סוגי ה"מלאכים":

מלאכי ארץ ישראל אשר "ליווהו בארץ" לפני יציאתו לחוץ לארץ, לגלות, תפקידם – נתינת כח מלמעלה לעבודה בתקופת הגלות. ואילו מהותם של ה"מלאכים של ארץ ישראל" אשר "באו לקראתו ללוותו לארץ", היא תוצאה מהפיכת חוץ לארץ לארץ ישראל: בסיום עבודתו של יעקב בחוץ לארץ, כיון ששם הוא "עשה ארץ ישראל" על ידי עבודתו, לפיכך מגיעים לשם המלאכים של ארץ ישראל – השפעת קדושת ארץ ישראל בחוץ לארץ⁴⁸.

ה. "ויפגע" – הבדלי משמעות בין הפסוקים

לפי האמור לעיל, שהאפשרות של "מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ" כרוכה בסיום והשלמת עבודתו של יעקב בחוץ לארץ, יובן יותר ההסבר בפנימיות הענינים לכך שהמלאכים באו רק כדי ללוותו, כלומר, לכבוד בלבד (ולא למען שמירה וכדומה).

ותחילה יש להקדים, שהדבר נרמז בלשון הפסוק "ויפגעו בו מלאכי אלקים", בדומה לביטוי המופיע בתחילת הפרשה "ויפגע במקום"⁴⁹ (וכפי שמוסבר בזהר⁵⁰ הקשר שבין שני הפסוקים), שמן הביטוי "ויפגע במקום" לומדים חז"ל⁵¹, שיעקב התפלל שם "ולמדנו שתיקן תפלת ערבית"⁵². ולפי זה יש לומר, שהקשר בין הביטוי "ויפגעו בו מלאכי אלקים" לבין שילוח המלאכים לשם לוויה וכבוד, דומה לקשר שבין המלה "ויפגע" דוקא לתפלת ערבית, כפי שיוסבר להלן.

וכן: המלה "ויפגע" רומזת 155שההגעה היתה כאילו בלי כוונה⁵³. אך יש הבדל במשמעות של המלה "ויפגע" בין שני הפסוקים שהוזכרו לעיל: המשמעות של "ויפגע במקום" היא שיעקב אכן הגיע לשם בלי כוונה מצדו, כדיוק חז"ל על המלה "ויפגע" – "ללמדך שקפצה לו הארץ"⁵⁴. אך משמעות הביטוי "ויפגעו בו⁵⁵ מלאכי אלקים" היא, שההגעה לשם היתה בלי כוונה לא רק מצד יעקב, אלא גם מצד מלאכי ארץ ישראל.

ויש לומר, שבהתאם להבדל זה במשמעות המלה "ויפגע", כך הוא ההבדל גם בתפקידם של שני סוגי המלאכים: המלאכים שעליהם מדובר בתחילת הפרשה באו לשם שמירה, ואילו המלאכים שבסוף הפרשה – לשם כבוד.

ו. תפלת ערבית – אתערותא דלעילא נעלית ביותר

ההסבר לכך הוא:

ידוע⁵⁶ ההסבר בפנימיות הענינים לכך ש"תפלת ערבית רשות"⁵⁷, ואיננה חובה כתפלת שחרית ומנחה. זאת, משום שתפלת ערבית קשורה לדרגה כה גבוהה, שאי אפשר להגיע אליה על ידי עבודת האדם. זוהי אתערותא דלעילא אשר אין אתערותא דלתתא מגיעה לשם, והיא "נמשכת" ויורדת מאליה.

ולכן לומדים על תפלת ערבית מן המלה "ויפגע"⁵⁸, בשונה מן הביטוי "אשר עמד שם"⁵⁹ המופיע בתפלת שחרית אצל אברהם, או הביטוי "לשוח בשדה"⁶⁰ המופיע לגבי תפלת מנחה אצל יצחק⁶¹: כיון שדרגה זו אינה מושגת על ידי עבודה, אלא כאילו מאליה, יוצא מכך, שה"המשכה" היא כאילו בלי כוונה, בלי יחס לעבודת האדם. הסבר זה עולה בקנה אחד עם ההסבר לביטוי "קפצה לו הארץ" – שזהו ענין שאינו מגיע לפי סדר ובהתאם לעבודת האדם, אלא פעולה 156מלמעלה, באתערותא דלעילא כשלעצמה.

בדרגה של אתערותא דלעילא עצמה, אשר אתערותא דלתתא אינה מגיעה לשם, יש שתי דרגות⁶²: אתערותא דלעילא המגיעה באופן של "חפץ חסד הוא", הבאה מלמעלה כדי לעורר אתערותא דלתתא. ואתערותא דלעילא המגיעה לאחר שלמות בעבודת התחתונים, ולאחר שכבר "נמשכו" כל הדרגות של אתערותא דלעילא המגיעות בהתאם לאתערותא דלתתא. אז מתגלית האתערותא דלעילא אשר למעלה מעלה מהתייחסות לאתערותא דלתתא – "גילוי פנימיות ממש מבחינה שאין האתערותא דלתתא מגיע שם", דרגה הנעלית אף יותר מהאתערותא דלעילא הראשונה, שהיא מבחינת חיצוניות בלבד⁶³.

ז. תפלת ערבית – התחלה וסיום

לפי זה מובנים היטב שני ענינים בקשר לתפלת ערבית^*: בספרי החסידות⁶⁴ מוסבר – לפי הזהר⁶⁵, שתפלת ערבית היא "רשות" (כלומר, דרגה שנעלית מאתערותא דלתתא) משום שתפלה זו באה לאחר העבודה של תפלות החובה, שחרית ומנחה. כפי שגם בנגלה, תפלת ערבית היא "כנגד אברים ופדרים"⁶⁶, של הקרבנות שבמשך היום⁶⁷, "שאם⁶⁸ לא נתעכלו מבעוד יום הם קרבים והולכים כל הלילה". כלומר, לאחר עבודת האדם בשתי תפלות אלו, אשר כנגד תמידין תקנום⁶⁹, באה כסיום וכהשלמה ה"המשכה" של תפלת ערבית, האתערותא דלעילא הבאה לאחר שלמות עבודת האדם.

ולכאורה, אין מובן: עבודת היום מתחילה בעבודה של הלילה הקודם, ולפי זה יוצא שתפלת ערבית אינה המשך וסיום של שתי התפלות הקודמות – שחרית ומנחה של היום הקודם – אלא זוהי התפלה הראשונה 156של היממה⁷⁰. כפי שמובא בגמרא⁷¹ הפסוק⁷² "ערב ובוקר וצהרים..."⁷³ לגבי ההבדלים בזמני התפלות⁷⁴, ופסוק זה פותח ב"ערב"⁷⁵.

לפי האמור לעיל יש לבאר⁷⁶: בתפלת ערבית ישנם שני הענינים: הדרגה של תפלת ערבית שבהתחלת היום היא הדרגה של אתערותא דלעילא שלפני האתערותא דלתתא (כפי שהוסבר לעיל), אשר אתערותא דלעילא זו היא בדרגה הנעלית מעבודת האדם ו"נמשכת" באופן של "חפץ חסד הוא" – "רשות" – והיא באה בתחילת היום כנתינת כח לעבודה של היום שלאחריה. והדרגה בתפלת ערבית המגיעה לאחר עבודת היום, היא האתערותא דלעילא הבאה לאחר סיום והשלמת עבודת היום.

ח. "ויפגע" – בתחילת העבודה ובסיומה

ויש לומר, שזהו ההבדל בין שני הפסוקים בפרשתנו – הפסוק "ויפגע במקום" המופיע בתחילת הפרשה, והפסוק "ויפגעו בו מלאכי אלקים" המופיע בסיום הפרשה:

בתחילת הפרשה, כאשר יעקב מתחיל ויוצא זה עתה לעבודתו, מגיע האופן הראשון של אתערותא דלעילא, הבא כהכנה וכנתינת כח לעבודת האדם, ולכן הענין של "ויפגע" הוא רק בקשר ליעקב, שאצלו היה זה כאילו בלי כוונה (כדלעיל בסעיף ה') – אתערותא דלעילא הבאה מאליה, שלא על ידי אתערותא דלתתא.

לאחר סיום העבודה בבית לבן, וכן אצל כל אחד ואחד מישראל בסיום העבודה בתקופת הגלות, לאחר שכבר "נמשכו" כל ההמשכות שהן בהתאם לעבודת האדם, אז "נמשכת" הדרגה של אתערותא דלעילא בדרגת אין־סוף באופן של מתנה – וזוהי הדרגה של "ויפגעו בו מלאכי אלקים": הענין של "ויפגע", בלי כוונה, אינו רק מצד יעקב – יחסית לעבודת האדם, 157אלא אף מצד למעלה כביכול, שכל ההמשכות של אין־סוף באות כאילו מאליהן⁷⁷.

ולכן מגיעה השפעה זו באופן ש"מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ": המלאכים הקודמים היו לשם שמירה – המצביעה על עזרה וסיוע לאדם בעבודתו, הזקוק לשמירה. אך מלאכים אלו באים רק כדי ללוותו, לכבוד בלבד, כדלעיל. כי אתערותא דלעילא זו באה לאחר שיש "אתר שלים", כאשר אין צורך בשמירה, ויותר מכך, לא חסר לאדם מאומה, כולל ההמשכה מלמעלה הכרוכה בעבודתו, אלא היא מגיעה לאדם בבחינת מתנה.

ט. ההוראה – סיום עבודת הגלות מתוך כבוד

כל ענין בתורה מהווה הוראה בעבודת האדם. כך גם בענין זה: התורה מספרת לישראל שלאחר שהות בחוץ לארץ, בגלות, לפני הכניסה לארץ ישראל, משגר הקדוש־ברוך־הוא את מלאכי ארץ ישראל לקראתו (לחוץ לארץ – בתקופת הגלות) ללוותו לארץ, כדי לגלות לישראל את המעלה העצומה שבעבודתם, ולהעניק להם תוספת כח ועידוד וחיזוק בעבודה.

אפילו בזמן שישראל עדיין שוהים בגלות, אומרים לכל יהודי, שלא זו בלבד שאל לו להיבהל ולהתפעל מפני הגלות ומפני ה"גויות", שהרי מלאכי חוץ לארץ שומרים עליו, ו"לא⁷⁸ ינום ולא יישן שומר ישראל... ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך"⁷⁹, עד אשר "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך"⁸⁰ כבר בתקופת הגלות⁸¹, ואף יותר מכך:

הקדוש־ברוך־הוא שולח את מלאכי ארץ ישראל ללוותו, ולהוסיף בכבודו⁸². כלומר, דרכו שלא להיבהל מן הגלות ומן ה"גויות" אינה באופן גלותי, אלא בהרחבה ובאופן של גאולה, על ידי מלאכי ארץ ישראל, באופן של כבוד.

ועצם הידיעה על כך נוסכת עידוד וחיזוק בסיום העבודה בסוף תקופת הגלות, שלא להתחשב כלל ב"גויות", אלא לצעוד לבטח בדרכנו, ולהשלים את העבודה של ה"פכים קטנים"⁸³, אשר נותר עדיין 158לבררם ולזככם בעבודה שבתקופת הגלות,

ועל ידי כך מחישים את הכניסה של כל יהודי ושל כל ישראל אל ארץ ישראל עם המלאכים של ארץ ישראל, באופן של "אחישנה"⁸⁴,

במהרה בימינו ממש.

הערות

עמוד 150

1. לב, ב.
2. ראה תנחומא (ותנחומא באבער) וישלח ג. תנחומא באבער וישב ב. וראה גם מדרש לקח טוב עה"פ.
3. עה"פ.
4. ראה רמב"ן כאן "שהרי עדיין לא הגיע יעקב לארץ ורחוק הי' משם כו'". ברא"ם כאן דוחה פי' הרמב"ן וס"ל שהי' בא"י, אבל מהשקו"ט במפרשי רש"י (גו"א ועוד) מוכח שדעתם שזה הי' בחו"ל. וכן משמע בפרש"י ד"ה מחנים (ועד"ז בתנחומא שם) "שתי מחנות של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן* ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו". ולא כבמדרש לקח טוב כאן "מחנה המלאכים שבאו עמו מחוץ לארץ ומחנה המלאכים שפגעו בו בכניסתו לארץ ישראל"**. וראה ס' זכרון על פרש"י "ופגעו בו וחזרו עמו". וצ"ע ביריעות שלמה (להמהרש"ל) סוף פרשתנו "כי מיד שעקר יעקב ממקומו לילך לביתו לא"י אז הלכו עמו מלאכים של א"י ופסקו ממנו מלאכי חו"ל". וראה המשך פירוש הגו"א (שהובא לקמן בפנים). ולהעיר שברמב"ן כאן מעתיק לשון רש"י שבד"ה ויפגעו "מלאכי ארץ ישראל יצאו לקראתו" ובלי התיבות "ללותו לארץ". ועד"ז בד"ה מחנים "יצאו לקראתו". וכ"ה בדפוס שני דפרש"י – בב' הד"ה דפרש"י. אבל בדפוסים הנפוצים, וכן בדפוס ראשון וכו"כ כת"י רש"י (שתח"י) הוא כבפנים. אלא שבכמה כת"י בד"ה ויפגעו "באו ללותו בארץ" (בלי תיבת "לקראתו"). ובא' מכת"י רש"י שתח"י: באו לקראתו לחוצה לארץ. וראה לקמן הערה 9.
5. כח, יב.
6. ב"ר פס"ח, יב. בב"ר לפנינו איתא רק סיום הענין "עולים אותם שליוו אותו בארץ ישראל יורדים אלו שליוו אותו בחוצה לארץ". והגרסא שבפנים היא בב"ר (פס"ח, יח) הנדפס עם פי' יפה תואר (השלם). ובב"ר הוצאת תיאודור־אלבק. יל"ש כאן עה"פ.
. מלשון רש"י "עד כאן" אין הכרח לפרש שאז פסקו ממנו, אלא מבאר טעם קריאת שם המקום "מחנים" – המקום שב' מחנות המלאכים נפגשו עמו. ובתנחומא וישלח שם "כיון שחזר מן לבן היו אותן מלאכים שנמסרו לו מלוין אותו עד ארץ ישראל".
. ובתנחומא באבער וישב שם: וכשבא לחזור קרא הקב"ה לאותן המלאכים שהיו משמשין אותו בארץ, אמר להם הרי יעקב חוזר, צאו ונצא לאנפטי שלו (פי' תחום).

עמוד 150

7. ובתנחומא באבער וישב שם: שאין המלאכים המשמשין בארץ ישראל משמשין בחוצה לארץ ולא של חוצה לארץ בארץ ישראל.
8. שם לב, ב. וראה גם מ"ש בר"פ וישלח.
9. להעיר מהגירסא בא' מכת"י רש"י (שתח"י) בסוף ד"ה מחנים "ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו כדי ללותו לארץ ישראל שילך בשלום".
10. ראה ס' זכרון שהובא לעיל הערה 4.
11. ראה דברי דוד (להט"ז) ריש פרשתנו (כח, יג). אמנם הוא פי' זה (גם) בהמלאכים ש"עולים ויורדים" (כח, יב) ש"לא הי' בשביל שמירה שהקב"ה שומרו כו' אלא הלווי' בשביל כבוד". אבל בגו"א, משכיל לדוד ועוד שם – שמה שה' נצב עליו לשמרו הי' כי המלאכים של א"י עלו לרקיע ועל אותה שעה לפני שירדו מלאכי חו"ל, נאמר והנה ה' נצב עליו לשמרו.
12. במשכיל לדוד לפרש"י שם (כח, יב) מבאר למה לא ירדו תחלה מלאכי חו"ל ואח"כ יעלו מלאכי א"י "דכיון דמלאכי ח"ל גריעי ממלאכי א"י אין להם רשות להראות ממשלה לפניהם ברשותם ואם היו יורדין הי' נראה הוראת ממשלה שבאין ללות ולשמור ולכך עלו תחלה של א"י", משא"כ בסוף הפרשה "שהיו נמצאים שם הב' מחנות יחד .. מלאכי א"י דעדיפי יכולים להראות גדולה לפני אותם דח"ל" (וראה עד"ז תי' הא' בנחלת יעקב לפרש"י סוף פרשתנו)*. אבל אין לתרץ כן הקושיא שבפנים, כי מלשון רש"י "אין יוצאים חוצה לארץ" (ובפרט ששינה מלשון המדרש כנ"ל) מוכח שהוא לא רק לפי שאינו מתאים שיהיו במקום וביחד עם מלאכי חו"ל בשעה שמלאכי חו"ל מראים ממשלה, כ"א מצד עצם היציאה לחו"ל. וראה יפ"ת לב"ר שם "אין להם רשות לצאת לחו"ל".
. וביריעות שלמה שם "אין כח למלאך אלא בארצו".

עמוד 151

13. וע"ד מ"ש הגו"א שם "הדין נותן שיהיו לו שומרים מלאכי א"י" מכיון "שצורך א"י הוא".
14. ראה תוספתא ע"ז פ"ה, ב. ב"ב צא, א.
15. שהרי איסור היציאה מהארץ הוא לא רק לפי שמפקיע עצמו מן המצות (רשב"ם ב"ב שם ד"ה אין יוצאין) כ"א גם משום קדושת הארץ (ראה שו"ת מהרי"ט יו"ד ח"ב סכ"ח). וראה פרש"י לך יז, ח. וראה בהנ"ל – לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 229 הערה 25.
16. הל' מלכים פ"ה ה"ט.
17. קידושין לא, ב. וראה גם ירושלמי ברכות פ"ג ה"א. שביעית פ"ו ה"א. נזיר פ"ז ה"א*. חדא"ג מהרש"א קידושין שם ד"ה נתרצית. וראה אנציקלופדי' תלמודית ערך א"י ע' רכד. וש"נ.
18. קידושין שם.
19. כדי שלא לאפושי במחלוקת אשר הרמב"ם לא ס"ל כהמאירי, אף שלדעת השאילתות (שאילתא קג) אף לשאר מצות מותר – ראה תוס' ע"ז יג, א; בכורות כט, א ד"ה היכי אזיל.
. אבל בחי' מהרי"ט קידושין שם, וכן בפירוש הר"ש סיריליאו בירושלמי ברכות ושביעית שם (ועד"ז בפי' שדה יהושע ברכות שם. שירי קרבן לירושלמי נזיר שם. וראה גם פי' מבעל ספר חרדים לירושלמי ברכות שם) השאלה הי' כיון דכהן הי' מספקא לו אי כבוד או"א דחי איסור דטומאה לכהן. וכן מפורש באשכול (ח"ב הלכות טומאת כהנים סוסנ"ב): ובירושלמי שאל לר' יוחנן מהו לצאת לח"ל לטמא בארץ העמים כו' פי' שהתיר לו טומאה דרבנן לכבוד אמו. וראה גם טוב ירושלים והערות רפפורט לירושלמי ברכות שם (נדפסו בירושלמי הוצאת רא"ם וצילום ממנה). וראה בפי' שדה יהושע בפי' דברי הבבלי. ואכ"מ.

עמוד 152

20. שלכן צ"ל בזה התנאי דע"מ לחזור לארץ כברמב"ם שם ותוס' ע"ז שם (ראה כס"מ לרמב"ם שם). ולהעיר מפרש"י ותוס' ר"י הזקן קידושין שם ד"ה נתרצית.
21. ראה לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 215 ואילך. וש"נ.
22. אבל ראה המקנה קידושין שם ד"ה אינו יודע.
23. ראה גם מלאכת הקודש (על פרש"י) פרשתנו כח, יב.
24. תולדות כו, ב.
25. אבל זהו כלא במדרש (פס"ד, ג) "אף את אם יצאת לחוץ לארץ נפסלת".
26. ראה ג"כ לקמן הערה 33.
27. כפרש"י בפ' ח"ש כד, ז.

עמוד 153

28. לקו"ש שם ע' 172. ע"ש.
29. כמבואר בלקו"ש שם ע' 219 ואילך – בארוכה.
30. לשון הרמב"ן בפי' עה"ת אחרי יח, כה.
31. יראים השלם סי' תיג.
32. פרש"י פרשתנו כח, יט ד"ה וזה שער השמים.
33. וי"ל כן גם בנוגע ליצחק שכיון שהי' עולה (ונתעלה כליל) להוי' (למעלה) – אין חו"ל (למעלה ובדרך ממילא – למטה) ראוי' לו.
34. פרשתנו כח, יו"ד.
35. ב"ר פס"ח, יג (ובב"ר עם פי' יפ"ת השלם – יט). וראה גם זהר פרשתנו קמט, ב.

עמוד 153

36. רמב"ן ריש פרשתנו מפדר"א (פל"ה – ונשמט בפדר"א שעם פי' הרד"ל! ומצוה להשלים). וממשיך שם בפרטיות "והראהו שר של מלכות בבל עולה כו' ויורד כו' מלכות מדי כו'". ועד"ז בתנחומא פרשתנו ב. מדרש תהלים פע"ח, לב. פסיקתא דר"כ פכ"ג. שמו"ר פל"ב, ז. ויק"ר פכ"ט, ב. ועוד.
37. כ"ה בפדר"א דפוס וויניציא ד"ש, מעזרואוב תקנ"ג. ובדפוס ווארשא תרל"ט, ירושלים תשל"ב (בשינויי נוסחאות מ"קט"ן" (כפה"נ הכוונה לדפוס קונשטנטינא רע"ד)) "מושלין ואובדין".
38. הל' יסוה"ת פ"ז ה"ג.
39. די"ל ע"ד סימן הפועל ועושה – לא רק המברר (ראה צפע"נ על הרמב"ם ריש הל' מאכלות אסורות. לקו"ש [המתורגם] ח"א ע' 210 ואילך. ח"ה ע' 61 ואילך).
40. וראה יפה תואר השלם לב"ר שם. ועוד.
41. תולדות כח, ב־ג. ולהעיר אשר יצחק לא ידע מסכנת עשו – ואך זה הי' טעם ציווי שלו על יציאת יעקב, וכדברי רבקה ליצחק (שם כז, מו).
42. רק בנימין, צדיק תחתון (זהר פרשתנו קנג, ב) נולד בא"י.
43. פסחים פז, ב. וראה תו"א (ו, א. יא, א־ב. קיז, ב) ובביאוה"ז (ויגש קלו, א ואילך) בפי' מרז"ל זה. ובביאוה"ז להצ"צ (ח"ב ע' תשכו. תשל) מבאר מחז"ל זה גרים כפשוטו (ולא – ניצוצי קדושה בכלל). וכ"ה בתו"א כ, ג.
44. מענה הצ"צ – אגרות קודש אדמו"ר מהוריי"צ כרך א ע' תפה (וראה שם בהמשך הענין – ע' תפו, תפט). לקו"ש [המתורגם] ח"ב ע' 307.
45. ב"ר פ"ה, ח.

עמוד 154

46. וישלח לב, כט.
47. ראה תנחומא נשא טז. ועוד. תניא רפל"ו.
48. ולכן לא באו אצלו תיכף בהלכו מבית לבן (ראה גו"א סוף פרשתנו ודלא כמ"ש ביריעות שלמה – הובא לעיל הערה 4), כי גמר הבירורים הי' לאחרי ה"גל" שהקים עם לבן, ולאחרי ד"וישכם לבן בבקר וינשק לבניו ולבנותיו ויברך אתהם" (לב, א) – ענין אתהפכא לפי שעה כו'. וראה תו"ח ס"פ ויצא. וראה פי' הבעש"ט* (מאור עינים ר"פ ויצא) בהפ' וירדוף (לבן) אחריו (דיעקב) – למסור לו התיבות וכו' שבהפסוקים שלאח"ז שיהיו בתורה. ולהעיר מהמפורש (ספרי ופרש"י בהעלותך י, כט ועוד. וראה פרש"י ר"פ יתרו ממכילתא שם. ועוד): יתרו שיתר פרשה בתורה.
49.
50. פרשתנו קסה, א.
51. ברכות כו, ב. סנהדרין צה, ב. ועוד. פרש"י עה"פ.
52. ל' רש"י עה"פ – מברכות שם.
. ועד"ז באור המאיר פ' ויצא בשם המגיד – הובא ונת' באוה"ת פרשתנו (כרך ה) תתסט, א ואילך. וראה גם לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 280 ואילך.
94. כח, יא.

עמוד 155

53. ראה אברבנאל ריש פרשתנו. ובכ"מ.
54. ל' רש"י עה"פ – מחולין צא, ב.
55. להעיר מבחיי פרשתנו שם.
56. לקו"ת סוכות פ, סע"ג. שה"ש כד, ב. ביאורי הזהר לאדהאמ"צ (יג, סע"ד ואילך) ולהצ"צ (ע' פה ואילך). סה"מ תרס"ח ע' קע. ועוד.
57. ברכות ד, ב.
58. ברי"ף לע"י ברכות כו, ב ועוד (וראה בארוכה העמק שאלה על השאילתא שבהערה 74) – דלמ"ד תפלות אבות תקנום הוי תפלת ערבית חובה. אבל בחי' הצ"צ ריש ברכות (אות ד) שגם למ"ד יעקב תיקן הוי רשות, וכמפורש בזח"א קלג, א (רכט, א) "ומאי דאתקין יעקב .. איהו רשות" (וראה בארוכה ביאוה"ז שבהערה 56). וראה גם פנ"י ברכות שם ד"ה בגמ' אתמר וד"ה ומיהו. עיון יעקב לע"י שם. ועוד.
59. וירא יט, כז.
60. ח"ש כד, סג.
61. ברכות כו, ב.

עמוד 156

62. לקו"ת שה"ש שם כג, ד ואילך. וראה גם ביאוה"ז שבהערה 56.
63. לקו"ת שם כד, ב.
*. ראה גם לקו"ש חל"ה ע' 125 ואילך.
64. ביאוה"ז שבהערה 56. וראה בארוכה לקו"ש חי"ח ע' 380 ואילך.
65. ח"א קלג, א.
66. שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס פט – מברכות שם. וראה רמב"ם הל' תפלה פ"א ה"ו.
67. בגמ' ושו"ע אדה"ז שם "איברים ופדרים" סתם, ובפרש"י בגמ' שם: איברים של עולות ופדרים של שאר קרבנות. אבל ברמב"ם "איברי תמיד של בין הערבים". וי"ל, דכיון שמובא בגמ' לראי' להמ"ד "כנגד תמידין תקנום", מוכח דזהו העיקר. ואכ"מ.
68. לשון אדה"ז שם – ע"ד ל' הרי"ף בברכות שם. ובגמ' "שלא נתעכלו מבערב". וברמב"ם ליתא השלילה, שהרי לא בא לבאר למה היא רשות (כבשו"ע אדה"ז שם) שזה כתב להלן בהמשך ההלכה "ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה".
69. ברכות שם.

עמוד 156

70. ועד שבגמ' שם (כו, א) איבעי לי' טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית כו' את"ל טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית ב' משום דחד יומא הוא כו' אבל הכא תפלה במקום קרבן היא וכיון דעבר יומו בטל קרבנו.
71. שם לא, סע"א [ושם כ, ב. אבל ראה תוד"ה בתפלה שם. ובהגהות הב"ח שם שברוב הספרים לא גרסי לי'].
72. תהלים נה, יח.
73. כ"ה בגמ' לפנינו שלא הובאה תיבת "אשיחה". אבל ברי"ף, בכ"י ובכמה דפוסי הש"ס הובא גם המשך הכתוב – ראה דק"ס בברכות שם. וכ"ה ברמב"ם שם.
74. והובא גם ברמב"ם שם: כענין שנאמר ערב גו'. ובשאילתות פ' לך שאילתא ח למד עצם החיוב "לצלויי תלתא זימני ביומא" מכתוב הנ"ל.
75. ועד"ז ברמב"ם שם אחרי שמפרט כל התפלות ממשיך בה"ח: נמצאו התפלות בכ"י שלש ערבית ושחרית כו'. וראה צל"ח ופנ"י ברכות רפ"ד.
76. אבל באוה"ת פרשתנו (כרך ה תתע, א) הוא באו"א.

עמוד 157

77. וע"ד ענין ההתהוות שמצד העצמות שנאמר הוא צוה ונבראו ממילא (תו"א מג"א צו, ג. לקו"ת ראה כ, סע"ג ואילך. וראה לקו"ש [המתורגם] חכ"ד ע' 50 הערה 41).
78. וקאי על זמן הגלות, כפי' הראב"ע בריש המזמור.
79. תהלים קכא, ד־ה.
80. ישעי' מט, כג.
81. וכמעשה רב – זבחים יט, רע"א.
82. ע"ד המאורע בזבחים שם – ענין דכבוד.
83. ראה פרש"י וישלח לב, כה – מחולין צא, סע"א. וראה לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 310. וש"נ. (משיחת ש"פ ויצא תשמ"

עמוד 158

84. סנהדרין צח, א.

מצוטט ב־4 עמודים

לקוטי שיחות 1

כרך לה ‹ ויצא ‹ שיחה ב ‹ 129 לקו"ש חכ"ה ע' 156

תורת מנחם 2

כד - שנת תשי"ט - חלק ראשון ‹ בס"ד. ש"פ ויצא, יו"ד כסלו, ה'תשי"ט לקו"ש חכ"ה ע' 153
מא - שנת תשכ"ה - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום שמחת תורה, ה'תשכ"ה לקו"ש חכ"ה ע' 154

שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1

אורח חיים חלק א ‹ הלכות תפלה ‹ פט הלכות תפלה וזמנה ובו ט' סעיפים: ‹ א לקו"ש חכ"ה ע' 156