שיחה א

159שיחה א

א. "ושבתי בשלום"

יו"ד כסלו, חג הגאולה של אדמו"ר האמצעי¹, חל פעמים רבות בשבוע של פרשת ויצא² (ולפעמים – כבקביעות שנה זו^* – בש"פ ויצא עצמה). ולפי דבריו הידועים של ה"של"ה"³, שה"מועדים של כל השנה .. בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן", מובן, שניתן ללמוד מפרשתנו בענין הגאולה של אדמו"ר האמצעי, ואף יותר מכך – שהיא עצמה נרמזת בפרשה זו⁴.

תוכנה הכללי של פרשת ויצא הוא – גלות וגאולה: הפרשה פותחת בירידתו של יעקב לגלות⁵ – "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", היציאה מארץ ישראל לחוץ לארץ, ובחוץ לארץ עצמה – "חרנה", ל"חרון אף של מקום"⁶, ויותר מכך, אל לבן הארמי, ועד כדי "עבוד עבדתיך"⁷. ובסיום הפרשה מסופר אודות ה"גאולה" מגלות זו⁸ – כיצד ניצל יעקב מלבן הארמי ו"הלך לדרכו"⁹ אל ארץ ישראל¹⁰.

ולגבי הקשר המיוחד לגאולת אדמו"ר האמצעי, יש לומר:

159אחת ממשאלותיו של יעקב בהליכתו לחרן היתה "ושבתי בשלום אל בית אבי"¹¹, וההדגשה בכך היא, שלא זו בלבד שיחזור שלם¹² לבית אביו, אלא אופן חזרתו יהיה "בשלום" – באופן של שלום ומנוחה¹³. וכפי שהיה בפועל, שלמרות שלבן רדף אחריו למטרות שליליות – וכפי שהוא אמר בעצמו "יש לא־ל ידי לעשות עמכם רע"¹⁴ – בכל זאת עברו הדברים בשלום, ללא מלחמה וכדומה.

וזהו הקשר לגאולת כבוד קדושת אדמו"ר האמצעי, שהייתה באופן דומה לכך, כידוע, שגאולתו קשורה לפסוק¹⁵ "פדה בשלום נפשי", ובמיוחד לפי המסופר בסיפורי חסידים¹⁶, שבשורת הגאולה נאמרה "כשאמר תלים¹⁷ פסוק פדה בשלום נפשי" – כשהמשמעות של פדה בשלום נפשי" היא¹⁸, שלא זו בלבד שנפדים מהאויב, אלא שאופן הפדייה הוא "בדרך שלום בלא מלחמה כלל" – בדומה ל"ושבתי בשלום".

ב. "פדה בשלום נפשי"

ולמרות שלגבי גאולת אדמו"ר הזקן מודגש יותר הקשר שלה עם אמירת הפסוק "פדה בשלום נפשי", כפי שכותב אדמו"ר הזקן במכתבו הידוע¹⁹ "וכשקריתי בספר תהילים בפסוק פדה בשלום נפשי .. יצאתי בשלום" – בכל זאת אנו רואים שהקשר של הפסוק "פדה בשלום נפשי" ליו"ד כסלו, יום גאולת אדמו"ר האמצעי, הוא באופן חזק יותר, בנקודה עיקרית, מאשר ליום י"ט כסלו, יום גאולת אדמו"ר הזקן:

ידוע הסיפור וביאורו של כ"ק מורי וחמי אדמו"ר²⁰, שאדמו"ר הזקן אמר בעת גאולתו את הפסוק "פדה בשלום נפשי", למרות שפסוק זה אינו נכלל בשיעור התהילים של יום י"ט בחודש, משום שבמשך ימי המאסר הוסיף אדמו"ר הזקן באמירת תהילים (אמר תהילים "בשופי"), כלומר, הוא אמר גם את שיעורי התהילים כפי שהם נחלקים לימי השבוע. וכיון שי"ט כסלו חל אז ביום השלישי בשבוע, הוא אמר את מזמור נ"ה בתהילים, שנכלל בשיעור של יום שלישי בשבוע.

160לפי זה יוצא, שבאופן גלוי, ובאמירה, הרי הקשר של "פדה בשלום נפשי" לגאולת אדמו"ר הזקן מתבטא (א) רק בשנים שבהן חל י"ט כסלו ביום שלישי בשבוע. (ב) גם אז רק אצל מי שאומר תהילים "בשופי", ולא אצל כל אחד ואחד, אשר אצלם קיים הקשר רק במחשבה²¹, מצד תוכן הענין²².

ואילו הקשר של "פדה בשלום נפשי" ליו"ד כסלו הוא באופן שפסוק זה נאמר ביום הגאולה על ידי כל אחד בכל שנה ושנה, כי הפסוק "פדה בשלום נפשי" נכלל בשיעור התהילים של יום יו"ד בחודש, בהתאם לתקנה של כ"ק מורי וחמי אדמו"ר²³, שכל אחד יאמר בכל יום את שיעור התהילים כפי שהוא נחלק לימי החודש, והדגיש בכך²⁴ שזהו עניין השווה לכל נפש.

וזוהי הוכחה, שהמשמעות של "פדה בשלום נפשי" גלויה יותר, בענין עיקרי, בגאולת אדמו"ר האמצעי יותר מאשר בגאולת אדמו"ר הזקן.

ג. פנימיות התורה – פדייה בדרך שלום

הדברים יובנו לפי ההסבר אודות הקשר שבין "פדה בשלום נפשי" לבין גאולתם של אדמו"ר הזקן ושל אדמו"ר האמצעי:

ב"פדה בשלום נפשי" יש, כדלעיל, משמעות כפולה: עצם הפדייה מן האויב, ואופן הפדייה בדרך שלום.

שני אופני הפדייה – פדייה בדרך מלחמה ופדייה בדרך שלום – קיימים בתורה. ובאופן כללי, זהו ההבדל בין הנגלה שבתורה לבין פנימיות התורה:

פנימיות התורה היא "אילנא דחיי דלית תמן לא קשיא... ולא מחלוקת"²⁵. ולעומת זאת, בנגלה שבתורה, יש דיונים רבים, קשיא ורמינהו..., והיא דומה לפדייה בדרך מלחמה – "מלחמתה של תורה"²⁶: כדי לגלות את אור ההלכה ואת המסקנה של התורה יש להילחם נגד ההעלם וההסתר²⁷ של הקושיות, השקלא וטריא וכו'.

הענין דומה להבדל שאנו מוצאים בתורת הנגלה עצמה בין התלמוד 161הבבלי לבין התלמוד הירושלמי²⁸: על התלמוד הבבלי נאמר²⁹ "במחשכים הושיבני", כי ענייני התורה מופיעים שם באופן שכדי להגיע לביאור הענין, אל המסקנה, יש לעבור דיונים רבים, שקלא וטריא, קושיות ודומה – "במחשכים", ולעומת זאת, בתלמוד הירושלמי אין כל כך הרבה קושיות ודיונים, שם מופיעים ענייני התורה מלכתחילה באופן ברור יותר, כך שאפשר להגיע מהר יותר אל המסקנה.

אך למרות זאת, כיון שגם התלמוד הירושלמי הוא תורת הנגלה, שמדובר בה על ענייני העולם – "אילנא דטוב ורע"²⁵ – המסתירים את האמת שבתורה, לכן יש גם בתלמוד הירושלמי ההסתר של – במידה מועטת לפחות – קושיות וכו'.

ואילו בפנימיות התורה – "לית תמן לא קשיא... ולא מחלוקת". כי בפנימיות התורה עוסקים בגלוי בעניינים רוחניים ואלוקיים, הנעלים גם בגלוי³⁰ מהעלם והסתר העולם, ולכן אין שם מקום לקושיות וכו'. זוהי פדייה בדרך שלום, "פדה בשלום נפשי"³¹.

וזהו הקשר של גאולת אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי עם אמירת הפסוק "פדה בשלום נפשי" – כי גאולתם לא היתה רק גאולה פרטית, אלא גאולה כללית, גם של התורה, גאולה של תורת החסידות, פנימיות התורה, שמהותה היא, כדלעיל, הענין של "פדה בשלום" בתורה עצמה.

ד. חכמה ובינה בגילוי החסידות

ידוע³² שגילוי תורת החסידות היה באופן מסודר, בהתאם לסדר ההתגלות של רעיון שכלי חדש, שבתחילה מתגלית תמצית הרעיון (חכמה), הנקודה הכללית, הנעלית מפרטים, ולאחר מכן יורדת הנקודה לבינה, בהבנה והשגה, שהרעיון נעשה מובן על כל פרטיו.

וכפי שמוצאים בסדר ההתגלות של הנגלה שבתורה: בתחילה באה "משנה", שהיא "דבר קצר וכולל עניינים רבים"³³, ורק לאחר מכן באים הדיונים במשנה (לגמור ואחר כך 162לסבור³⁴), ואף בפשטות – דורות התנאים והמשנה, ומאוחר יותר דורות האמוראים והגמרא, שבה מתבאר בהרחבה ובאריכות "קוצר מילי'"³³ של המשנה.

וכך גם סדר הגילוי של תורת החסידות, בתחילה על ידי אדמו"ר הזקן ולאחר מכן על ידי אדמו"ר האמצעי:

אדמו"ר הזקן גילה את ענייני החסידות באופן שהפרטים עדיין כלולים בתמצית – דרגת החכמה של תורת החסידות. ואדמו"ר האמצעי גילה אותם בביאור נרחב, בהתפשטות של אורך ורוחב של בינה. כפי שרואים במאמרי החסידות שלו, שיש בהם הרחבה בביאורים רבים וכו'.

ועל ידי כך שאדמו"ר האמצעי גילה את ענייני החסידות בהתרחבות והתפשטות של בינה, הבנה והשגה, הגיעו ענייני תורת החסידות לתוכן כזה שכל אחד יכול להשיג אותם עוד יותר בשכלו³⁵.

בדומה להבדל הכללי של חכמה לבינה אצל האדם: בחכמה "נתפסת" הנקודה הכללית של השכל, הנעלית מכלי ההשגה וההבנה. רק כאשר היא יורדת ל"בינה", שתפקידה לפרט את הרעיון לפרטיו, דבר דבור על אופניו, יכול האדם לתפוס את הרעיון, והוא מתאחד אצלו עם כלי ההשגה השכלית.

וזהו ההסבר לכך מדוע דווקא בגאולת אדמו"ר האמצעי מודגש הקשר לאמירת הפסוק "פדה בשלום" על ידי כל אחד ואחד, כדלעיל – כי בכך מתבטא החידוש של גילוי תורת החסידות על ידי אדמו"ר האמצעי לעומת הגילוי על ידי אדמו"ר הזקן, שאדמו"ר האמצעי גילה את תורת החסידות, שהיא "פדה בשלום" שבתורה, באופן שהיא תוכל להיקלט בהבנה ובהשגה של כל אחד ואחד.

ה. שני אופני השלום

ויש להסביר ביתר עומק:

הענין של "פדה בשלום נפשי" מופיע באופן גלוי יותר בקשר לגאולת אדמו"ר האמצעי, משום שבכך נוצרה שלמות נעלית יותר בעניין של "פדה בשלום"³⁶. ההבדל אינו רק עד כמה גלוי הענין של "פדה בשלום" – אם הוא מופיע רק בתמצית, או גם בהתפשטות אצל כל אחד ואחד, אלא יש הבדל גם באופן ובאיכות השלום.

וגם ענין זה נרמז בפרשת ויצא – 163בפסוק שהוזכר לעיל "ושבתי בשלום אל בית אבי":

אדמו"ר הזקן מבאר בתורה אור³⁷, שהמשמעות של "ושבתי בשלום" היא – "ב' שלום", שיש שני אופנים של שלום: "שלום מלמעלה למטה" (השלום שבא מצד ה"מעלה") ו"שלום ממטה למעלה" (שהשלום בא מצד ה"מטה"). והכוונה בפסוק "ושבתי בשלום אל בית אבי" היא, שיעקב התפלל, שיהיו אצלו שני אופני השלום, "שלום מלמעלה למטה" ו"שלום ממטה למעלה"³⁸.

וכפי שהיה לאחר מכן למעשה, שה"שלום" בינו לבין לבן לא התרחש רק "מלמעלה למטה" – "ויבא אלוקים אל לבן... השמר לך..."³⁹, מצד הקדוש־ברוך־הוא, אלא גם "ממטה למעלה" – מצד לבן עצמו, כריתת ברית ושלום, שלבן אמר בעצמו⁴⁰ "לכה נכרתה ברית אני ואתה...".

וכך יש לומר בענינינו, שזהו החידוש של גאולת אדמו"ר האמצעי – שקשורה לגילוי החסידות באופן של "בינה", על פני גאולת אדמו"ר הזקן: בענין של "פדה בשלום" של אדמו"ר האמצעי קיימת בגלוי גם המעלה של האופן השני של שלום, "שלום ממטה למעלה".

ו. "שלום" בין "רבים"

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

משמעותה של המילה "שלום" מצביעה על כך, שבתחילה יש מצב של פירוד וניגוד, בפועל או לפחות בכוח, אשר מתבטל והופך למצב הפכי באמצעות ענין ה"שלום" – משתררים שלום ואחדות בין הדעות המנוגדות.

– אם מלכתחילה אין פירוד וניגוד או דעות חלוקות, אין כלל מקום לענין ה"שלום".

זהו גם אחד מן ההסברים⁴¹ לפסוק "פדה בשלום נפשי... כי ברבים היו עמדי": "ברבים" מצביע על דעות מנוגדות, אשר אין ביניהן מלכתחילה שלום ואחדות, אלא פירוד ומחלוקת, "רבים". והסיבה לכך שהפדייה היא בדרך שלום – "פדה בשלום נפשי" – היא משום "ברבים היו עמדי": גם ה"רבים", המנוגדים, נעשים "עמדי", בדומה לדברי חז"ל⁴² על הפסוק, שאנשי אבשלום התפללו לניצחונו של דוד.

164לפי זה יש לבאר את הקשר של "פדה בשלום נפשי" דווקא לחסידות חב"ד.

בתורת החסידות הכללית, שבה הדגש העיקרי הוא על אמונה, אין מתאים עניין ה"שלום", כי באמונה אין מלכתחילה מקום לשתי דעות או יותר, באמונה מאירה האמת⁴³ ללא ההעלם וכדומה, עד לאופן של אחדות פשוטה.

החידוש בחסידות חב"ד הוא, שמביאים את ענייני החסידות לעולם השכל, ולכאורה, זהו דבר והיפוכו: באופן טבעי קיימות בשכל האדם דעות רבות – אין דעותיהן שוות⁴⁴. השכל⁴⁵ מאפשר ניגודים ומחלוקת. ובדומה לכך הסדר להשגת רעיון שכלי הוא על ידי מעבר של קושיות והעלם וכדומה עד שמבינים את המסקנה כראוי⁴⁶ – וביחד עם זאת מושגים בשכל העניינים של פנימיות התורה, אשר "לית תמן לא קשיא... ולא מחלוקת" – השכל קולט את העניינים בלי קושיות⁴⁷ ובלי מחלוקת.

ויוצא מכך, שבאמצעות תורת חסידות חב"ד משכינים "שלום" בתוך ה"רבים".

ז. אופנים שונים להשכנת שלום

אך עצם המשכת ה"שלום" בתוך ה"רבים", כך שיהיו "עמדי", יכולה להיעשות בשני אופנים:

דרך אחת היא – "מלמעלה למטה", ש"ממשיכים" את האחדות למקום שיש בו ריבוי והתחלקות. הדרך השנייה היא – "שלום ממטה למעלה", שאין ממשיכים שלום ואחדות למקום של רבים, אלא שהשלום נוצר מצד הרבים – "מטה" – עצמם. וזהו, כמובן, חידוש נעלה הרבה יותר, שהריבוי עצמו הופך לאחדות.

דוגמא לשני אופנים אלו בהלכה קיימת בפסק דין של סנהדרין:

בסנהדרין צריכים להיות דווקא "רבים"⁴⁸, ועל־פי טבע יש לכל אחד מהם גישה ודרך שונה בהבנה ובמחשבה – אין דעותיהן שוות. ומשום כך "אב ובנו הרב ותלמידו אין מונין להם אלא אחד"⁴⁹, כי מלכתחילה יש להם שיטה 165שווה באופן המחשבה⁵⁰, ולכן אין דעותיהם נחשבות כשתי דעות שונות.

אך מצד שני, כדי לפסוק דין, צריכות כל הדעות השונות להגיע לידי אחדות ולפסוק באותו אופן. וזאת על ידי הכלל "אחרי רבים להטות"⁵¹, ובאופן שהדיינים של המיעוט החולק מוכרחים לבטל את דעתם כלפי דעת הרוב.

אך גם בכך יש שני אופנים, כמבואר בדברי ה"אחרונים"⁵²:

אופן אחד הוא, שלמרות שהדיינים שבדעת המיעוט סוברים אחרת מצד עצמם, בכל זאת, ביודעם את דברי התורה "אחרי רבים להטות", הם מבטלים את דעתם כלפי דעת הרוב. באופן זה, אין ה"אחדות" באה מצד דעתם שלהם, אלא מצד דברי התורה (אחרי רבים) ומצד הרוב.

האופן השני הוא, שלאחר שמכריעים כדעת הרוב, הופכת דעה זו לפסק של כל חברי הסנהדרין, כי לאחר מכן מסכימים כולם לדעת הרוב: ביודעם את דברי התורה "אחרי רבים להטות", הם מעיינים שוב בענין הנידון, עד אשר דעתם שלהם משתנה ומסכימה לדעת הרוב, וסוברת כמוהו. באופן זה בא ה"שלום" מצד ה"רבים" עצמם.

ח. "שלום עליכם" "עליכם שלום"

הסבר זה לשני האופנים של "שלום" מבהיר את מנהג ישראל, שכאשר נפגשים שני יהודים ושואלים בשלום, אומר הראשון "שלום עליכם", והשני משיב "עליכם שלום"⁵³.

ולכאורה, אין מובן: (א) מדוע אומרים אפילו ליחיד "שלום עליכם", ולא "עליך"⁵⁴, כפי שמוצאים בגמרא⁵⁵ את הניסוח "שלום עליך רבי ומורי"? (ב) מדוע משיב השני "עליכם שלום" – בסדר הפוך⁵⁶ לעומת הפותח⁵⁷?

166ויש לומר, שההסבר לכך הוא⁵⁸: כאשר שני יהודים נפגשים, הרי זו מציאות של רבים – מיעוט רבים שנים⁵⁹ – אשר "אין דעותיהן שוות", והעבודה הנדרשת מהם באותה שעה היא ליצור אחדות בין ה"רבים". לפיכך אומרים "שלום עליכם" – צריך להשכין שלום ואחדות ("שלום" הוא שמו של הקדוש־ברוך־הוא⁶⁰, אחדות פשוטה) ב"עליכם" – רבים.

אך באחדות זו בין הנפגשים יש שני שלבים⁶¹:

כאשר ה"פותח" אומר "שלום עליכם" ידוע רק זאת שהוא מוכן לשלום, ויש צורך שגם השני יענה לשלום. אך אם המשיב יענה באותו ניסוח כפותח – "שלום עליכם" – ניתן יהיה לחשוב שאין הוא עונה לשלום מצד עצמו, אלא הוא רק מסכים ומאשר את דברי הפותח בשלום. לפיכך הוא משנה מדברי הפותח ומשיב "עליכם שלום" – כדי להדגיש, שלא זו בלבד שהוא "מסכים" ל"שלום עליכם" של חברו, אלא הוא חפץ בשלום גם מצד עצמו.

וזוהי הסיבה להבדל בסדר בין המילים:

הראשון אומר "שלום עליכם", "שלום" לפני "עליכם", כי הוא הפותח בשלום, השלום בא ממנו, הוא ה"דורש" שישרור שלום "עליכם" – "שלום מלמעלה למטה".

כאשר השני משיב בשלום, ובכך הוא קובע שהשלום אינו נובע רק מצד הפותח, אלא גם מצד המשיב – הוא אומר "עליכם שלום". כי בענייתו לשלום התחדש, שהרבים עצמם יוצרים שלום – ה"עליכם" הופכים ל"שלום" – שלום ממטה למעלה.

ט. "פדה בשלום" באופן של חכמה או בינה

לפי כל האמור לעיל ניתן להבין, בדרך אפשרית, בענייננו, לגבי שני האופנים של "פדה בשלום" – אצל אדמו"ר הזקן (חכמה), ואצל אדמו"ר האמצעי (בינה):

העובדה שתכונתו של השכל קשורה ל"ריבוי", כפי שהוסבר לעיל בסעיף ו', נובעת בעיקר מצד ה"בינה". כלומר, מצד ריבוי הפרטים וההתחלקות של הרעיון השכלי. שהרי, ההתחלקות לפרטים מאפשרת חילוקי דעות 167ומחלוקת. וכן, משום ריבוי הפרטים מתעוררות קושיות וסתירות בענין.

לעומת זאת, ב"חכמה" יש גילוי של הנקודה והתמצית של הרעיון השכלי שמעל לפרטים, ולכן אין כל כך מקום למחלוקת ולקושיות וכדומה.

וזהו ההבדל בין ה"שלום" הנוצר באמצעות החכמה, לבין ה"שלום" הנוצר באמצעות הבינה:

כאשר מאירה הנקודה והתמצית של הרעיון השכלי – חכמה, חשים שכל הקושיות בענין זה מתבטלות, למרות שאין ידועה עדיין התשובה עליהן. וזאת משום שהנקודה היא ה"כלל" והאמת של הסברה השכלית, שבאמצעותו מתאחדים כל פרטי הרעיון. יוצא מכך, שגם באמצעות "חכמה" נוצר "שלום" בפרטיו של הרעיון – "רבים" – אבל ה"שלום" הזה אינו נובע מפרטי הרעיון השכלי עצמם, אלא מצד נקודת השכל – "שלום מלמעלה למטה".

לעומת זאת בדרגה של בינה כל פרט כשלעצמו מוסבר ומובן, כך שה"שלום" ברעיון השכלי נוצר מצד עצם ריבוי הפרטים – "שלום ממטה למעלה".

וכך גם לגבי גילוי תורת החסידות – שעניינה הוא "פדה בשלום", באופן של שלום ומנוחה, אשר "לית תמן לא קושיא...", כאמור לעיל:

בגילוי תורת החסידות שעל ידי אדמו"ר הזקן, באופן של "חכמה", ה"שלום" הוא בדרך של מלמעלה למטה.

וה"פדה בשלום" שנוצר באמצעות גילוי החסידות של אדמו"ר האמצעי, בדרך של הבנה והשגה בדרגת הבינה – זהו "שלום מלמטה למעלה", שכלי ההבנה וההשגה השכלית של ה"מטה" מקבלים ו"תופסים" עניינים של פנימיות התורה, ומשום כך ריבוי הפרטים של השכל עצמו מתאחד והופך ל"פדה בשלום".