שיחה א
168שיחה א
א. "ויבא יעקב שלם"
על הפסוק1 "ויבא יעקב שלם עיר שכם" אומרים חז"ל בגמרא2, ורש"י מצטט זאת בפירושו על התורה3 – שהמשמעות של "שלם" היא4: "שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו".
מובן מדוע הכרחי לציין "שלם בגופו שלם בממונו", כפי שמפורש במדרש5: "שלם בגופו לפי שכתוב6 והוא צולע על ירכו... שלם בממונו אף־על־גב .. ט' שנים היה מכבד אבינו יעקב את עשו באותו הדורון...", ובדומה לכך7 נאמר בפירוש רש"י על התורה3: שלם בגופו שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו שלא חסר כלום מכל אותו דורון,
אך על הענין "שלם בתורתו" אין מפורש במדרש מדוע יש לציין זאת8, בפירוש רש"י אנו מוצאים בכך סתירה: בפירושו לגמרא9 הוא מפרש "שלא שכח תלמודו מפני טורח הדרך", ואילו בפירושו על התורה הוא אומר "שלא שכח תלמודו בבית לבן"10.
יש להבין: מהו הטעם להבדל בין שני הפירושים?
יותר מכך: לכאורה, נראה שצריך היה להיות להיפך – בפירושו על התורה, שבו מפרש רש"י את פשוטו של מקרא, מתאים היה לומר דוקא את הפירוש המופיע בגמרא, "לא שכח תלמודו מפני טורח הדרך", ולא "בבית לבן"
– שהרי נאמר בפסוק "ויבא יעקב שלם עיר שכם", ולפי פשוטו של מקרא 168יוצא שה"שלם" הוא חידוש בקשר להגעתו של יעקב לשכם11.
במדרש12 נאמר שיעקב נרפא מיד13 מצלעתו, על ידי "ויזרח לו השמש"14, וכן לגבי הדורון – "מלא הקדוש־ברוך־הוא חסרונו והחזיר לו מיד הכל"15.
וכן לגבי הדורון – "מלא הקדוש־ברוך־הוא חסרונו והחזיר לו מיד הכל"15. ולפי זה הוא כבר היה "שלם בגופו שלם בממונו" בהגיעו לסוכות (יותר משמונה עשר חדשים16 לפני הגיעו לשכם).
אך לפי הפשט התרחש כל זאת באופן טבעי17, הן הריפוי מהצליעה והן השלמת חסרון הממון. וזהו החידוש בפסוק "ויבא יעקב שלם עיר שכם", שבהגיעו לשכם הוא נעשה שלם, כי רק אז הוא נרפא לחלוטין בגופו18 והתמלא (על ידי שצאנו19 היו "פרות ורבות" וכדומה) מה שחסר לו "מכל אותו דורון".
רק לפי הפירוש "שלא שכח תלמודו מפני טורח הדרך", יש מקום לומר, 169שכשהגיע יעקב לשכם, אשר בה השתקע, כנאמר בהמשך20 "ויקן את חלקת השדה...", הוא היה "שלם בתורתו", למרות "טורח הדרך" שעבר עד הגיעו לשכם.
אבל לפי הפירוש "שלא שכח תלמודו בבית לבן", אין הענין של "שלם בתורתו" קשור להגיעו לשכם. "שלמות" זו הייתה אצלו בצאתו מ"בית לבן" –
ומדוע איפה אומר רש"י בפירושו על התורה – פשוטו של מקרא – "שלא שכח תלמודו בבית לבן"?
ואין לשאול: כיצד ייתכן לפרש "שלא שכח תלמודו בבית לבן" כאשר בפסוק נאמר במפורש "ויבא יעקב שלם עיר שכם" (כלומר, שרק בהגיעו לשכם הוא היה שלם) – כי על כך אפשר להשיב: בפסוק אין נאמר "שלם בתורתו (בלבד)", אלא "שלם" באופן כללי. ואפשר לומר שכוונת הפסוק היא, שרק בהגיעו לשכם היה יעקב "שלם" לגמרי, בגופו בממונו ובתורתו21 – אבל בתורתו בלבד הוא אכן היה שלם כבר לפני כן,
אך השאלה היא: אם ניתן להסביר שגם ה"שלם בתורתו" קשור לבואו של יעקב לשכם ("מפני טורח הדרך") – מדוע בוחר רש"י, דווקא בפירושו על התורה, לקשור זאת דווקא לתקופת שהותו של יעקב בבית לבן?!
ב. "שלם בבניו"
כן יש להבין: במדרש5 מוזכר ענין רביעי שבו היה יעקב "שלם" – "שלם בבניו, לפי שכתוב בו22 אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה, ברם הכא שלם בבניו".
אין מובן: לכאורה, גם החידוש הזה, של "שלם בבניו", מובן בדרך הפשט23, ולא רק במדרש, בדרך הדרש. מדוע אפוא מביא רש"י בפירושו על התורה דווקא את לשון הגמרא, שבה אין מוזכר הפרט "שלם בבניו"24?
170התמיהה אף גדולה יותר: בתחילת פרשת לך־לך25 מסופר אודות ברכת הקדוש־ברוך־הוא לאברהם "ואעשך לגוי גדול...", ורש"י מפרש: "ולפי שהדרך גורמת לשלושה דברים, ממעטת פריה ורביה וממעטת את הממון וממעטת את השם, לכך הוזקק לשלושה ברכות הללו שהבטיחו על הבנים...". רואים מכך, שברכה בקשר לענין הבנים היא עיקרית ביותר כאשר עלולה להיגרם פגיעה והפחתה בנושא זה באמצעות טלטולי הדרך –
ולפי זה, צריך היה רש"י לפרש בפסוק "ויבא יעקב שלם" מן ה"דרך הזה אשר אנכי הולך", שמשמעות המושג "שלם" כוללת גם את הענין "שלם בבניו"?
ג. "שלם" – לא כפשוטו
כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר תמיהה כללית המתעוררת על פירוש רש"י זה:
כאשר לומדים את הפסוק "ויבווא יעקב שלם עיר שכם" לאחר הסיפור המתואר בהרחבה ובפירוט כיצד ניצל יעקב מלבן ומעשו, צריך היה להיות, שהפירוש העיקרי של "ויבא יעקב שלם" הוא בפשטות – הוא הגיע שלם, בלי להיפגע מלבן ועשו. וכפי שרש"י בעצמו מפרש26 מיד בדיבור המתחיל הבא "בבואו מפדן ארם – כאדם האומר לחברו יצא פלוני מבין שיני האריות ובא שלם, אף כאן ויבא שלם מפדן ארם מלבן ומעשו שנזדווגו לו בדרך",
ואילו רש"י אומר – פשוטו של מקרא – ש"ויבא יעקב שלם" אינו בקשר להצלתו מהסכנה שהייתה צפויה לו מצד לבן ועשו, אלא "שלמות" כללית בקשר לגופו ממונו ותורתו? ויותר מכך – מנין לומדים זאת27?
ותמיהה נוספת בענין זה עצמו, שהמשמעות של "שלם בגופו" איננה הצלת גופו מסכנה, אלא "שנתרפא 171אין לומר שההכרח מכך נובע מהביטוי "שלם", שממנו מובן שתחילה היה חיסרון (ורק חיסרון) ולאחר מכן הושלם הדבר28, כי בנוסף לכך שבפירוש רש"י שלאחר מכן הוא מזכיר את הביטוי "שלם" בקשר להצלה "מבין שיני אריות", הרי בפירוש רש"י זה עצמו מובן כך, כי רש"י אומר "שלם בתורתו שלא שכח תלמודו". רואים מכך, שלמרות שלמעשה לא היה אצלו פגם וחסרון, מתאים להתבטא על כך בביטוי "שלם", מפני האפשרות שעלול להיגרם פגם או חיסרון29 – ואם כך, אפשר לומר זאת גם לגבי הצלתו מעשו ולבן.
ד. "שלם" – מעבר להבטחה "ושמרתיך"
ויש לומר, שההסבר לכך הוא:
מיד לאחר שיעקב הלך לחרן הבטיח לו הקדוש־ברוך־הוא30 "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך...", והכוונה בכך, לפי פשוטו של מקרא, היא בראש ובראשונה – שמירה מפני עשו ולבן, כפי שמפרש שם רש"י31 "לפי שהיה ירא מעשו ומלבן".
ואם כך, אין התורה צריכה להדגיש שהבטחת הקדוש־ברוך־הוא קוימה, ויעקב בא שלם מעשו ומלבן, שהרי הדבר מובן מאליו32.
כפי שאצל אברהם, שהקדוש־ברוך־הוא הבטיח לו, כדלעיל בסעיף ג', בצוותו לו33 "לך לך..." – "ואעשך לגוי גדול...", שטלטול הדרך לא יגרום לו למיעוט ב"שלושה דברים", אין אנו רואים שהתורה מדגישה באיזשהו מקום, שאכן כך היה – "ויבא אברהם שלם", וכדומה34.
מדוע אפוא מציינת זאת התורה לגבי יעקב? מסביר על כך רש"י, שכאן אין מדובר על ה"שלמות" הנכללת בהבטחת הקדוש־ברוך־הוא "והנה אנכי עמך ושמרתיך...", אלא על אירועים מיוחדים שעלולים לגרום ליעקב חוסר שלמות, למרות הבטחת הקדוש־ברוך־הוא שהוזכרה לעיל, ואף־על־פי־כן מציינת התורה "ויבא יעקב שלם".
ומכך שבפסוק מופיע הביטוי "שלם" סתם, מובן, שאין זו שלמות בפרט אחד בלבד, אלא "שלם" כפשוטו, בכל 172הפרטים, ואלה הם שלושת העניינים שמונה רש"י:
"שלם בגופו שנתרפא מצלעתו": יעקב היה "צולע על ירכו" כתוצאה ממלחמתו עם "שרו של עשו"35 – עם מלאך36, שליח מאת הקדוש־ברוך־הוא37 וכיון שהדבר נגרם ליעקב, מסיבה כלשהי38, על ידי מלאך של הקדוש־ברוך־הוא, הרי מובן, שאין ההצלה מכך נכללה בהבטחה "ושמרתיך" מעשו ומלבן39.
"שלם בממונו שלא חסר כלום מכל אותו דורון": גם לאחר נתינת "כל אותו דורון" לעשו נותר ליעקב רכוש גדול, כפי שמובן מן הפסוקים בפשטות40. ואף אם לא היה מתמלא ליעקב חיסרון הדורון, לא היה נפגע קיום הבטחת הקב"ה "ושמרתיך... לא אעזבך..." כלומר, שיהיה לו "לחם לאכול..."41. למרות זאת השלים לו הקדוש־ברוך־הוא את כל החיסרון "מכל אותו דורון".
"שלם בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן": האפשרות שיעקב ישכח את תלמודו בבית לבן אינה עקב ההשפעה משהות יעקב ביחד עם לבן הרשע,
שהרי, על כך ביקש יעקב "ושבתי בשלום" – "שלם מן החטא שלא אלמד מדרכי לבן"42, ומשאלה זו קויימה43, כפי ששלח יעקב לומר לעשו "עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים"44 –
אלא משום45 שיעקב היה עסוק בבית לבן בהתמסרותו הרבה לעבודתו כרועה צאן, כפי שיש לנהוג על־פי התורה46, וכפי שהוא אמר "בכל כחי עבדתי..."47, "הייתי ביום... בלילה ותדד שנתי מעיני"48. ובאופן זה הוא עבד "עשרים שנה"49. ומובן, שחידוש 172גדול ביותר הוא, שלמרות כל זאת "לא שכח תלמודו בבית לבן".
אך חידוש זה אינו שייך להבטחת הקדוש־ברוך־הוא "ושמרתיך בכל אשר תלך...", כי אילו היה יעקב עוסק באופן זה במלאכה בהיותו בביתו, בארץ כנען, גם אז הוא היה זקוק לברכה מיוחדת כדי לא לשכוח את תלמודו. וזהו החידוש בפסוק "ויבא יעקב שלם" – שלם בתורתו – שלא שכח תלמודו בבית לבן.
ה. רש"י אינו מפרש לגבי פרטים הכלולים בהבטחה
לפי הסבר זה מתורצות מאליהן גם שתי תמיהות שהוזכרו לעיל בסעיפים א' וב', על פירוש רש"י זה:
רש"י אינו יכול לציין את הענין של "שלם בבניו" – שעשו לא יכול היה לפגוע בבניו של יעקב – "אם יבוא עשו..." – שהרי זה נכלל בהבטחת הקדוש־ברוך־הוא "ושמרתיך...", והתורה אינה צריכה לספר זאת, כדלעיל.
ומסיבה זו אין רש"י יכול לפרש בפירושו על התורה50 שהמשמעות של "שלם בתורתו" היא "שלא שכח תלמודו מפני טורח הדרך", שהקדוש־ברוך־הוא ישמרהו מכל תוצאה בלתי רצויה העלולה להגרם מן ההליכה ומטלטולי הדרך – "ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך"51. בדומה לברכת הקדוש־ברוך־הוא לאברהם שטלטולי הדרך לא ימעטו אצלו "שלשה דברים".
ו. "מעשה אבות סימן לבנים"
מיינה של תורה בפירוש רש"י זה:
כבר הוסבר52, שהליכת יעקב לחרן רומזת על הליכת בניו53 – בני ישראל, (ומעשה אבות סימן54 לבנים) – לגלות. אומרת התורה "ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם": הקדוש־ברוך־הוא מבטיח לכל יהודי שישוב שלם מן הגלות55.
ורש"י מבאר ומוסיף, שעצם העובדה שלבן ועשו אינם יכולים לפגוע בישראל, ויעקב מגיע "שלם" לארץ ישראל, הרי זה מובן מאליו, ולא זהו החידוש בפסוק "ויבא יעקב שלם".
173שהרי, על כך כבר הבטיח הקדוש־ברוך־הוא מלכתחילה, אף לפני הירידה לגלות – "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך...", ואין בכוחו של אף אחד לפגוע ח"ו ביהודי.
החידוש הוא, שאפילו בדברים, שבהם, יש, לכאורה, מקום לכך שהגלות תגרום חיסרון ביהודים בהיותם בגלות – לפי הסדר שנקבע מלמעלה – עד אשר בפועל אכן יהיה להם חיסרון, בדומה ליעקב – גם לגביהם מציינת התורה "ויבא יעקב שלם", שהפגיעה אינה אמיתית. זהו פגם זמני בלבד, אך בסופו של דבר הוא יתבטל "ויבא יעקב שלם".
ואלה הם שלושת העניינים שמציין רש"י, כפי שיוסבר להלן.
ז. הייסורים – יתבטלו
"שלם בגופו שנתרפא מצלעתו":
אחת המעלות של העבודה בתקופת הגלות היא – עבודה של מסירות נפש56. יסורי הגלות וכדומה ר"ל באים כניסיון, "מנסה ה' אלוקיכם אתכם..."57, כדי לגלות אצל ישראל את ענין מסירות הנפש.
וזוהי המשמעות של "שרו של עשו" אשר "ויגע בכף ירכו" של יעקב, כפי שמסביר הרמב"ן58 את דברי המדרש על הפסוק59: "נגע בכל הצדיקים שעתידין להיות ממנו זה דורו של שמד" – זהו רמז לייסורי הגלות באופן החמור ביותר60, שהיסורים באים כדי לעורר אצל ישראל את מסירות הנפש61.
ועלולים ח"ו לחשוב, שכיון שהייסורים אינם באים לאמיתו של דבר מעשו שלמטה, אלא מ"שרו של עשו"62 – הם באים מלמעלה כדי לעורר אצל ישראל מסירות נפש – הרי הם מציאות אמיתית ובעלת קיום ח"ו. על כך באה ההבטחה "שלם בגופו שנתרפא מצלעתו" – שלאחר ביצוע העבודה בגלות, יתבטלו הייסורים לחלוטין, "נתרפא מצלעתו" כך שנשאר שלם63.
כי מלכתחילה לא הייתה זו מציאות אמיתית, אלא ניסיון בלבד64, כדי 174לגלות את עוצמת מסירות הנפש של היהודי.
ח. "שלם בממונו" – הפיכת הגשמיות לקדושה
"שלם בממונו שלא חסר כלום מכל אותו דורון":
מטרת הגלות היא לא זו בלבד שהיהודי עצמו יצא ממנה שלם, אלא שהוא יהפוך גם את ענייני הגלות להיות לממונו65, הפיכתם לקדושה. כשם שיעקב לא ניצל הוא עצמו בלבד מלבן ומעשו, אלא הוא לקח עמו מלבן הרבה מאד ממה שלבן אמר על כך "כל אשר אתה רואה לי הוא"66. וכן הוא גרם לאתהפכא אצל עשו עצמו, שבמקום רצונו של עשו להורגו, הרי "וירץ עשו... ויחבקהו... וישקהו"67, עד אשר לדעת רבי שמעון בר יוחאי68 היה זה "בכל לבו", למרות ש"הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב"69.
וזוהי ההכנה70 לתקופה של "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והייתה לה' המלוכה"71: לא זו בלבד שישפטו את עשו, אלא "והיתה לה' המלוכה" – הוא יכיר במלכותו של הקדוש־ברוך־הוא. כדברי הרמב"ם72 "ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד שנאמר73 כי אז אהפוך אל 175עמים... לקרוא כולם בשם ה'...".
וכשם שיעקב גרם לכך על ידי ה"דורון" ששלח לעשו, ובהכנה של תפילה, כך אצל כל יהודי, כדי לברר ולהפוך לקדושה את עניני העולם (עשו74) ובמיוחד את עניני הגלות, יש, לאחר הכנה של עבודת התפילה, להשתמש בממון וכדומה כ"דורון" – להקדיש מהזמן שהיה צריך לעסוק בלימוד התורה לחרישה, זריעה75 מלאכתך אשר תעשה76, כך שתתעורר השאלה תורה מה תהא עליה75 – כדי לברר את העולם. כלומר, היהודי מתעסק בעניינים הגשמיים של חרישה וכדומה, ובניסוח הידוע77: "מתלבש" ב"לבושי המתברר", כדי שיוכל להשפיע על העולם.
על כך מתעוררת השאלה: כיון שעבודה זו אינה כניסיון, שאיננו אמיתי, אלא זהו בירור העולם, הפיכת העולם, שזוהי מציאות אמיתית, ולכן יש גרעון "בממונו" – כלומר, הירידה של כוחותיו וזמנו אל תוך גשמיות העולם היא ח"ו ירידה אמיתית ובעלת קיום –
לכן מדגישים, שגם ירידה זו היא זמנית בלבד, ובסופו של דבר נשאר היהודי "שלם" גם "בממונו". כאשר יוצאים לגאולה, לוקחים גם את הגשמיות והנכסים של היהודי, בשלמות – כך שהם מתעלים ונכללים בקדושה.
ט. גם בעבודה בגלות אין פגיעה בתורה
"שלם בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן":
לצורך תלמוד תורה בשלמות נדרשת פרישות מן העולם. כשם שיעקב היה "יושב אוהלים"78 ונטמן בבית מדרשו של שם ועבר י"ד שנה79. טוען היהודי: כיון שדורשים ממני לעסוק ב"בירורים" של הגלות בתוך מקום הגלות, הרי לא ייתכן שבאותו זמן אגיע לדרגה נעלית בתורה.
משיבים לו, שיעקב "לא שכח תלמודו בבית לבן": בשני הדברים הקודמים – גופו וממונו – אפשרי חיסרון זמני, אשר יושלם לאחר מכן. אך בענין התורה, לא יכול להיות אצל יעקב שום פגם מלכתחילה.
שהרי, כדברי כ"ק מורי וחמי אדמו"ר80 (בתרגום חופשי): "רק גופותינו נמסרו לגלות ולשעבוד מלכויות, אך 176נשמותינו לא נשלחו לגלות, ולא נמסרו לשעבוד מלכויות".
ומשמעות הדברים אינם רק כפשוטה, שמלכויות אינן שולטות על הנשמה, אלא יותר מכך: שגם העבודה הרוחנית עם הגלות אינה פוגעת בפנימיות הנשמה, אשר נעלית מן הגלות81. ירידתו של האדם לגלות כדי לברר את עניני הגלות היא בחיצוניות הנשמה בלבד, אך בנשמה עצמה, אשר "לא גורשה לגלות", לא תיתכן ירידה ח"ו.
ולכן "לא שכח תלמודו בבית לבן" – התורה שלמד יעקב בהיותו "נטמן" בפרישות מן העולם נותרה אצלו בשלמותה גם בבית לבן.
ומעשה אבות סימן לבנים82, שלכל יהודי יש כח שניתן מיעקב, שלא זו בלבד שיהיה "שלם" בצאתו מן הגלות, אלא אפילו בזמן הגלות עצמה, בהיותו "בבית לבן" הוא יכול להיות בדרגה של "לא שכח תלמודו" – ענייניו הרוחניים נשארים בשלמותם, "שלם בתורתו".
הערות
עמוד 168
- 1. פרשתנו לג, יח.
- 2. שבת לג, סע"ב. ובב"ר עה"פ (פע"ט, ה) בשינויים. וראה לקמן סעיף ב.
- 3. עה"פ.
- 4. ולא (כפירוש (וביניהם – פשטנים) הרשב"ם, חזקוני ובחיי (עה"פ), עקידה פרשתנו שער כז) שהוא שם עיר. וראה מדרש לקח טוב כאן ש"שלם עיר ירושלים .. לכך אמרו רז"ל שלם על שם יעקב כו'".
- 5. ב"ר שם.
- 6. פרשתנו לב, לב.
- 7. אבל לא ממש, כי בפרש"י עה"ת לא הובא (שה"ז היפך הפשט) שט' שנים הי' מכבד יעקב את עשו בדורון. וראה לקמן הערה 13 בנוגע להרפואה מצלעתו.
- 8. ורק מסיים "אבל יוסף שכח כו'". – בנחלת יעקב כאן, שכוונת המדרש היא (כבפרש"י) שלא שכח כו' בבית לבן (משא"כ יוסף שכח תלמודו במצרים. אבל לכמה מפרשים (נזר הקודש (השלם) ועץ יוסף לב"ר שם) גם להב"ר הכוונה היא (כבש"ס) שלא שכח תלמודו בדרך (וביפה תואר (השלם) לב"ר שם: בטרדתו בבית לבן ובדרך).
- 9. שבת שם.
- 10. כמו שהעיר בעץ יוסף לע"י שבת שם. נחלת יעקב שם.
עמוד 168
- 11. ובנזר הקודש (השלם) לב"ר שם (והועתק בעץ יוסף לב"ר שם ולע"י שבת שם) מפרש כן גם במדרש (אבל ראה הערה 13). וצ"ע במשכיל לדוד כאן שמפרש (ברש"י) שבכולם כבר הי' שלם לפנ"ז (כי נתרפא מיד אח"כ, ונעשה לו נס שלא הי' חסר כלום מממונו אפילו בשעה ששלח הדורון לעשו) – דא"כ למה לא נאמר שהי' "שלם" בסוכות.
- 12. ב"ר (פע"ח, ה. וראה הערה הבאה), הובא בפרש"י פרשתנו (לב, לב) – אבל רק כפירוש שני, וגם מדגיש שזהו "מדרש אגדה" ופירוש הראשון "זהו פשוטו". וראה הערה 18.
- 13. בנזר הקודש לב"ר (הנ"ל הערה 11) "שמאז התחיל להתרפאות אבל מ"מ לא נרפא לגמרי .. עד בואו .. שכם". אבל ראה פרש"י לעיל שם (ד"ה והוא צולע – המשך לפי' האגדה) "הי' צולע כשזרחה השמש", ובמפרשים (רא"ם, גו"א וכו') שלפי' האגדה "הי' צולע" רק בתחילת הזריחה, כי מיד לאח"ז נתרפא (שבפשטות נתרפא אז לגמרי). ובמדרש לקח טוב כאן "ועד שבא אל שר עשו הי' שלם בגופו דכתיב ויאמר אם יבא גו' והכהו".
- 14. פרשתנו שם.
- 15. תנחומא באבער פרשתנו יא (ומה שממשיך "שנאמר ויבא יעקב שלם", לכאורה הכוונה שבבואו לשם כבר הי' "שלם", אבל נעשה "מיד". וראה משכיל לדוד שבהערה 11).
- 16. כפרש"י עה"פ (לג, יז – ממגילה יז, א. ב"ר פע"ח, טז) ששהה שם י"ח חדש. וראה גם רש"י ישן ס"פ תולדות.
- 17. כי ע"ד הפשט אין אומרים שהי' נס רק אם יש הכרח לזה בפשש"מ.
- 18. עפ"ז (שיעקב הי' צולע יותר מי"ח חדש, עד הגיעו לשכם) יומתק מש"נ "על כן לא יאכלו בנ"י את גיד הנשה גו' עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב גו'" (פרשתנו לב, לג) – דפשטות הלשון משמע שבני ישראל קבלו זה ע"ע מפני "שהוזק יעקב בגיד הנשה"* (חזקוני (בפי' הג') וריב"א עה"ת (בפי' הא') שם). ואם נאמר שנתרפא מיד צ"ע שמשום זמן מועט זה שהי' צולע [ובפשטות – בניו לא ראו אותו צולע, שהרי זריחת השמש היתה "כאשר עבר את פנואל", מקום ראיית המלאך (שם, לא־לב)] – "לא יאכלו בנ"י גו'".
- 19. פרש"י ויצא ל, מג. – ובפשטות נמשכה ברכה זו גם לאחרי יציאתו מבית לבן.
- . אבל ברבותינו בעה"ת שם "לזכרון הנס שניצל יעקב כו' שלא נגע אלא בכף יריכו ולא הרגו". וראה עוד פירושים שם (וכן בחזקוני וריב"א שם. ועוד).
עמוד 169
- 20. פרשתנו לג, יט. – ואף שגם בסוכות בנה "לו בית" (שם, יז) המורה על קביעות (וכמשנ"ת בארוכה בההתועדות, שזהו הכרחו שלרש"י בפשש"מ לפרש ש"שהה שם י"ח חדש") – מ"מ, ה"ז כשהי' בדרך; משא"כ בשכם (שהיא בארץ כנען) שקנה שם נחלה (וראה ראב"ע שם. רמב"ן שם, יח ד"ה ויחן) [אף שעדיין לא שב "אל בית אבי" (ויצא כח, כא), שזה נעשה אח"כ (פרשתנו לה, כז). ולהעיר מפי' הספורנו פרשתנו כאן]. וראה לקמן ע' 207.
- 21. יריעות שלמה (בד"ה נסע סכותה – שם, יז) ושפ"ח לפרש"י כאן. חדא"ג מהרש"א שבת שם (באו"א קצת). ועוד.
- 5.
- 22. פרשתנו לב, ט.
- 23. להעיר מיפ"ת לב"ר שם בנוגע לארבעה ענינים אלה.
- 24. ביפה תואר (ועד"ז ביפ"ת השלם) לב"ר שם, דמה שלא הובא בש"ס "שלם בבניו" הוא לפי ש"עשו בפגשו אותם הסביר להם פנים וכבר סר הפחד מיעקב (וא"כ "מה צ"ל כאן שלם בבניו פשיטא שלא נגע בהם" – יפ"ת השלם) ודעת המדרש הוא כדעת הרמב"ן .. (פרשתנו כאן) כי עד שבא (יעקב) לא"י פחד לבו מפני חמת עשו", ולכן עד אז חשש שיהי' בהם חסרון. וכ"פ בנזר הקודש (והועתק בעץ יוסף) לב"ר שם דעת המדרש. – והרי גם רש"י ס"ל כהדעה שהי' יעקב מפחד מעשו, כדברי רש"י כאן "יצא פלוני מבין שיני אריות ובא שלם אף כאן כו'", וכמפורש ג"כ בפרש"י לפנ"ז (לג, יד) הרחיב לו הדרך .. אם דעתו לעשות לי רעה כו'. וראה רע"ב לפרש"י לג, יז. בנחלת יעקב כאן שרש"י מביא רק הדברים "שנעשים בהם חסרון .. אבל בניו לא נעשה בהם חסרון ממש אלא הי' דואג פן יבא והכני, אבל תורה מאחר שהי' בבית לבן הוה כאלו נעשה חסרון .. שהי' ראוי יעקב להיות חסר". אבל צ"ע חילוקו בין "תורה" ל"בניו", שהרי גם זה מה שהי' דואג פן יבא והכני לא הי' חשש בעלמא כ"א מפני שהי' נדרש דורון תפלה ומלחמה (רש"י פרשתנו לב, ט ד"ה הב'), וע"פ טבע "הי' ראוי" שיעשה בהם חסרון. ועוד: בפרש"י בפסוק זה עצמו (הובא לעיל) מפורש "יצא פלוני מבין שיני אריות ובא שלם" (כדלקמן סעיף ג), והרי גם בניו בכלל זה.
עמוד 170
- 25. יב, ב. מצלעתו"!
- 26. וראה רמב"ן כאן (הובא לעיל הערה 24).
- 27. להעיר מיריעות שלמה (בד"ה נסע סכותה – שם, יז) שפ"ח והגהות לדבק טוב לפרש"י כאן. כלי יקר כאן.
עמוד 171
- 28. ראה נחלת יעקב כאן (הובא לעיל הערה 24).
- 29. ראה הערה 24.
- 30. ויצא כח, טו.
- 31. שם ד"ה אנכי עמך.
- 32. ומה שפרש"י "יצא כו' ובא שלם" – לא נלמד זה מתיבת "שלם", כ"א מהמשך לשון הכתוב, ההוספה "בבואו מפדן ארם", שמזה למדין ש"שלם" קאי גם על ענין זה. וגם זה הוא לא כדי להודיע ש(נתקיימה ההבטחה ו)יצא שלם מבין שיני אריות, כ"א רק שהתורה מספרת זה בסגנון "כאדם האומר לחבירו" (לשון רש"י כאן).
- 33. לך יב, א.
- 34. ואם מפני שמוכח כן מפשטות הכתובים והסיפור ע"ד אברהם – הרי גם ביעקב כן, ולמה הוצרך הכתוב להדגיש בפירוש "ויבא יעקב שלם"?
עמוד 172
- 35. פרש"י פרשתנו לב, כה. לג, י.
- 36. ראה פרש"י לב, כז. שם, כט־ל.
- 37. פרש"י שם, ל.
- 38. וי"ל בפשטות – כדי שיודה לו על הברכות (רש"י שם, כז־כט).
- 39. ומתורצת קושיית החזקוני וריב"א עה"ת (שם, כו. וראה רשב"ם שם, כה. כט).
- 40. ד"ויפרוץ האיש מאד מאד גו'" (ויצא ל, מג (ובפרט ע"פ פרש"י שם). וראה שם לא, טז. שם, יח. פרשתנו לב, ו). ובפשטות הוא הרבה יותר מהדורון ששלח. וראה פרשתנו לג, יא. – וברשב"ם כאן: וכי בשביל מיעוט דורון שנתן לעשו הוצרך לכתוב כן.
- 41. ויצא כח, כ ובפרש"י שם.
- 42. ויצא שם, כא ובפרש"י שם.
- 43. וא"צ לפרש זה. – ועפ"ז מתורץ דרש"י (לשיטתי' שהתפלל יעקב שיהי' שלם מן החטא) הולל"פ ויבא יעקב שלם מן החטא.
- 44. פרש"י ריש פרשתנו (לב, ה).
- 45. עפ"ז מתורצת בפשטות קושיית הנחלת יעקב כאן, וא"צ לחילוקו בין מצות לתורה כו'.
- 46. עד שלמדים מהנהגת יעקב אופן חיוב עבודת הפועל (רמב"ם הל' שכירות בסופן. טושו"ע חו"מ סו"ס שלז. שו"ע אדה"ז חו"מ הל' שאלה ושכירות כו' ס"כ. וראה לעיל.... ע' 139 ואילך). ולהעיר משו"ע אדה"ז שם הל' נזקי גוף ונפש ס"ד – בקו"א סק"ב.
- 47. ויצא לא, ו (הובא בהנסמן בהערה הקודמת).
- 48. שם, מ.
- 49. שם, לח. מא.
עמוד 172
- 50. משא"כ בפירושו לש"ס מפרש "מפני טורח הדרך" – כי זה שייך יותר להזמן דויבא יעקב שלם (כנ"ל סעיף א). ולהעיר, שהמצב דרשב"י (שבשבת שם) דומה (יותר) ל"טורח הדרך" (ולא ל"בית לבן".
- 51. שם כח, כ.
- 52. לעיל ס"ע 174 ואילך. וש"נ.
- 53. ראה אגה"ק ס"ז (קיא, סע"ב) שנשמתו של יעקב "כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם".
- 54. ראה לעיל ע' 175 הערה 39.
- 55. ראה רמב"ן שבהערה 60.
- 50. משא"כ בפירושו לש"ס מפרש "מפני טורח הדרך" – כי זה שייך יותר להזמן דויבא יעקב שלם (כנ"ל סעיף א). ולהעיר, שהמצב דרשב"י (שבשבת שם) דומה (יותר) ל"טורח הדרך" (ולא ל"בית לבן".
עמוד 173
- 56. ראה סה"מ קונטרסים ח"ג ע' קכא ואילך. סה"מ אידיש ע' 5 ואילך. סה"מ תש"ט ע' 118 ואילך. ועוד.
- 57. ראה יג, יד. וראה הנסמן בהערה 64.
- 58. פרשתנו לב, כו.
- 59. ב"ר ספע"ז (בשינוי לשון קצת).
- 60. ראה רמב"ן שם. ומסיים: והכל סבלנו ועבר עלינו כמו שרמז ויבא יעקב שלם.
- 61. להעיר מרד"ה וירח תש"ח וסופו, לקו"ש [המתורגם] ח"כ (ע' 40 ואילך) – ע"ד מסנ"פ דדורו של שמד.
- 62. להעיר מהביאור במחז"ל "שטן ופנינה לש"ש נתכוונו" (ב"ב טז, א. לקו"ת חוקת סא, סע"ד ואילך. מאמרי אדה"ז – אתהלך ליאזניא ע' קנה. ועוד).
- 63. רפואה שעוקרת החולי מעיקרא (ראה צפע"נ לרמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ב בסופה) שאפילו בשמו אינו חסר (אין רושם).
- 64. כידוע (ד"ה כי מנסה תש"ח (פ"א וח'): ד"ה נתת ליראיך בסה"מ תיש"א פ"א – ובהנסמן שם. ועוד) שנסיון אינו דבר מצ"ע, רק שבא (דמיון) להעלים ולמנוע. וכמרז"ל (תנחומא וירא כב. ועוד) גבי נסיון העקידה.
עמוד 174
- 65. שהתורה חסה על ממונן של ישראל (ר"ה כז, א. וש"נ).
- 66. (ויצא לא, מג) ולא ענהו יעקב ע"ז.
- 67. פרשתנו לג, ד.
- 68. וראה שע"ת לאדהאמ"צ ח"א ד"ה פדה בשלום סי"א.
- 69. ספרי בהעלותך (ט, יו"ד) – הובא בפרש"י פרשתנו עה"פ (בפי' הב'). – השייכות לרשב"י (דוקא) נת' בההתועדות. וראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"כ ע' 168 ואילך.
- 70. כי גם לרשב"י הי' זה רק "באותה שעה" (ראה בארוכה לקו"ש שם).
- 71. עובדי' א, כא – מההפטורה דפרשתנו. וע"פ המבואר בפנים (ובהערה הקודמת) מובן הטעם (הפנימי) שלא הובא בפרש"י עה"ת (פרשתנו לג, יד) סיום הכתוב ("והיתה לה' המלוכה")* ואפילו לא רמזו ב"וגו'" – דלכאורה: מהתיבות "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" לחוד אין ראי' (לכאורה) שיעקב ילך שעירה, כי אפ"ל שהמשפט יהי' בהיות המושיעים – יעקב (כפשטות לשון הכתוב) "בהר ציון"; ומסיום הכתוב "והיתה לה' המלוכה", ממנו מובן שיעקב (בנ"י) ימלוך בשעיר, שילך שם (כפשוטו)** – כי האתהפכא דעשו באופן של "והיתה לה' המלוכה" תהי' בגילוי רק לע"ל, משא"כ בעשו היתה רק לפי שעה, או רק אתכפיא (ע"ד ענין המשפט).
- 72. הל' מלכים ספי"א.
- 73. צפני' ג, ט.
- . וכ"ה בב"ר פע"ח, יד (אלא שבכמה דפוסי הב"ר נוסף "וגו'"), יל"ש פרשתנו עה"פ. אבל ביל"ש עובדי' שם הובא גם סיום הכתוב, שהרי שם מקומו (כולל גם (ועיקר) הזמן לעת"ל).
- . ע"ד הפשט יש לומר שמתורץ ע"פ פרש"י לעיל (נח יא, ה. ועד"ז בפרש"י וירא יח, כא) "בא ללמד לדיינים שלא ירשיעו הנדון עד שיראו כו'" – וא"כ מובן דבכדי "לשפוט את הר עשו" צריכים השופטים לילך שם לראות כו'.
עמוד 175
- 74. ראה (אליהו זוטא פי"ט. ועוד) שעשו ויעקב חלקו ביניהם עוה"ז לעשו ועוה"ב ליעקב.
- 75. ראה ברכות לה, ב.
- 76. שאז וברכך (בכל אשר תעשה) – ראה טו, יח ובספרי שם.
- 77. ראה ד"ה פדה בשלום (בשע"ת שם) ס"ד. ד"ה ולאחותו הבתולה תרכ"ז, תרכ"ז. המשך פדה בשלום תרנ"ט (ע' קסב) ותש"ד (פי"ט). ועוד.
- 78. תולדות כה, כז ובפרש"י שם.
- 79. פרש"י ס"פ תולדות. ועוד.
- 80. בשם אביו כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע – שיחת ג' תמוז תרפ"ז (סה"מ תרפ"ז ע' קצו. לקו"ד ח"ד תרצב, א. סה"מ קונטרסים ח"א קעה, ב).
עמוד 176
בראשית רבה ע״ח:ט״ז - הטקסט מספריא
וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָהּ (בראשית לג, יז), כַּמָּה שָׁנִים עָשָׂה אָבִינוּ יַעֲקֹב בְּסֻכּוֹת, רַבִּי אַבָּא אָמַר שְׁמוֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ, סֻכּוֹת וּבַיִת וְסֻכּוֹת, וּבְבֵית אֵל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר כָּל אוֹתָן חֳדָשִׁים שֶׁעָשָׂה בְּבֵית אֵל הָיָה מְכַבֵּד אֶת עֵשָׂו בְּאוֹתוֹ דּוֹרוֹן. רַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַבִּי חוּנְיָא אוֹמֵר תִּשְׁעָה שָׁנִים הָיָה מְכַבֵּד אֶת עֵשָׂו בְּאוֹתוֹ דּוֹרוֹן. רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא אָמַר כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁעָשָׂה יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּבֵית אֵל, לֹא נִמְנַע מִלְּנַסֵּךְ. אָמַר רַבִּי חָנָן כָּל מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ כַּמָּה נִסּוּכִים נִסֵּךְ יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּבֵית אֵל יוֹדֵעַ לְחַשֵּׁב אֶת מֵי טְבֶרְיָה.
הטקסט של אבן עזרא על בראשית לג יז אינו זמין בספריא.
רמב"ן על בראשית ל״ג:י״ח - הטקסט מספריא
וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם מִפַּדַּן אֲרָם כְּאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ יָצָא פְּלוֹנִי מִבֵּין שִׁנֵּי אֲרָיוֹת וּבָא שָׁלֵם, אַף כָּאן וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם מִלָּבָן וּמֵעֵשָׂו, זֶה לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית ל"ג:י"ח). אֲבָל רַבִּי אַבְרָהָם פֵּרֵשׁ שֶׁבָּא בְּשָׁלוֹם וְלֹא אֵרַע לוֹ שׁוּם מְאֹרָע, כִּי עַתָּה יַחֵל לְסַפֵּר מְאֹרַע דִּינָהּ. וּלְפִי דַּעְתִּי אָמַר הַכָּתוּב כֵּן כִּי בְּסֻכּוֹת הָיָה מִתְפַּחֵד מֵעֵשָׂו, כִּי סֻכּוֹת בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָח בְּמַלְכוּת סִיחוֹן, אִם הוּא הַמֻּזְכָּר בְּסֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ (יג כז), וְאִם הוּא אַחֵר הִנֵּה הוּא יוֹתֵר קָרוֹב לְשֵׂעִיר, וְעַד הֱיוֹתוֹ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא שָׁקַט לִבּוֹ, כִּי אָז יָדַע שֶׁלֹּא יִגַּע בּוֹ, כִּי אָבִיו קָרוֹב מִשָּׁם, אוֹ שֶׁיַּעַזְרוּהוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ כִּי אָבִיו נְשִׂיא אֱלֹהִים בְּתוֹכָם, אוֹ שֶׁזְּכוּת הָאָרֶץ תַּצִּילֵהוּ. וְלָכֵן אָמַר עַתָּה שֶׁבָּא שָׁלֵם אֶל אֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, כִּי הִצִּילוֹ אֱלֹהִים בַּדֶּרֶךְ מִכַּף כָּל אוֹיְבָיו. וְאָמְרוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה ע"ח:ט"ז), כָּל אוֹתָן הֶחֳדָשִׁים שֶׁעָשָׂה יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּסֻכּוֹת הָיָה מְכַבֵּד אֶת עֵשָׂו בְּאוֹתוֹ הַדּוֹרוֹן, כִּי הָיָה מִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ שָׁם, וּמְשַׁלֵּחַ לוֹ כְּאוֹתוֹ הַדּוֹרוֹן בְּכָל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ אוֹ פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה:
וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר לֹא רָצָה לִהְיוֹת אַכְסְנַאי בָּעִיר אֲבָל רָצָה שֶׁתִּהְיֶה תְּחִלַּת בִּיאָתוֹ בָּאָרֶץ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְלָכֵן חָנָה בַּשָּׂדֶה וְקָנָה הַמָּקוֹם, וְזֶה לְהַחֲזִיק בָּאָרֶץ. וְהַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה הָיָה רֶמֶז כִּי הַמָּקוֹם הַהוּא יִכָּבֵשׁ לְפָנָיו תְּחִלָּה טֶרֶם הוֹרִישׁוֹ יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵי זַרְעוֹ, כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי בְּאַבְרָהָם (רמב"ן על בראשית י"ב:ו'). וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (ב"ר עט ו) נִכְנַס עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה וְקָבַע לוֹ תְּחוּמִין. וְעַל דַּעְתָּם לֹא הָיָה בְּכַוָּנָה מִמֶּנּוּ, אֲבָל עַל כָּל פָּנִים הָיָה הַמְּאֹרָע לִרְמֹז עַל הֶעָתִיד שֶׁאָמַרְנוּ. אֲבָל רַבִּי אַבְרָהָם אָמַר (אבן עזרא על בראשית ל"ג:י"ט), כִּי הִזְכִּיר הַכָּתוּב זֶה לְהוֹדִיעַ כִּי מַעֲלָה גְּדוֹלָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בָּהּ חָשׁוּב הוּא כְּחֵלֶק הָעוֹלָם הַבָּא:
רש"י על בראשית ל״ב:ט׳ - הטקסט מספריא
המחנה האחת והכהו. מַחֲנֶה מְשַׁמֵּשׁ לְשׁוֹן זָכָר וּלְשׁוֹן נְקֵבָה, אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה (תהלים כ"ז), הֲרֵי נְקֵבָה, הַמַּחֲנֶה הַזֶּה (בראשית ל"ג), זָכָר, וְכֵן יֵשׁ שְׁאָר דְּבָרִים מְשַׁמְּשִׁים לְשׁוֹן זָכָר וּלְשׁוֹן נְקֵבָה, הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ (בראשית י״ט:כ״ג), מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ (תהלים י"ט), הֲרֵי לְשׁוֹן זָכָר; וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל הַמָּיִם (מלכים ב ג'), הֲרֵי לְשׁוֹן נְקֵבָה. וְכֵן רוּחַ, וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה, הֲרֵי לְשׁוֹן נְקֵבָה, וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת (איוב א'), הֲרֵי לְשׁוֹן זָכָר, וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים (מלכים א' י"ט), הֲרֵי לְשׁוֹן זָכָר וּלְשׁוֹן נְקֵבָה. וְכֵן אֵשׁ, וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' (במדבר ט"ז), לְשׁוֹן נְקֵבָה, אֵשׁ לֹהֵט (תהילים ק"ד), לְשׁוֹן זָכָר:
והיה המחנה הנשאר לפליטה. עַל כָּרְחוֹ, כִּי אֶלָּחֵם עִמּוֹ. הִתְקִין עַצְמוֹ לִשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, לְדוֹרוֹן, לִתְפִלָּה וּלְמִלְחָמָה. לְדוֹרוֹן, וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו; לִתְפִלָּה, אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם; לְמִלְחָמָה, וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה:
המחנה האחת והכהו TO THE ONE CAMP AND SMITE IT — The word מחנה is treated grammatically as masculine or feminine: in (Psalms 27:3) “Though a camp should encamp (תחנה) against me” it is feminine; in (Genesis 33:8) “this (הזה) camp” it is masculine. Similarly there are other words treated grammatically as both masculine and feminine. For example, the word שמש in (Genesis 19:23) “The sun was risen (יצא) upon the earth” and in (Psalms 19:7) “His (the sun’s) going forth (מוצאו) is from the end of the heaven”; here it is masculine, but in (2 Kings 3:22) “and the sun shone (זרחה) upon the water” it is feminine. Similarly with רוח: in (Job 1:19) “and behold there came (באה) a great wind” it is feminine, and in the same verse “and smote (ויגע) the four corners of the house” it is masculine; in (1 Kings 19:11) “and a great (גדולה) and strong (וחזק) wind rent (מפרק) the mountains” it is both masculine and feminine. So also in the case of אש: in (Numbers 16:35) “and fire came forth (יצאה) from the Lord” it is feminine, and in (Psalms 104:4) “The flaming (להט) fire” it is masculine.
והיה המחנה הנשאר לפליטה THEN THE REMAINING CAMP MAY ESCAPE in spite of him, for I will fight against him He prepared himself for three things: to give him a present — as it states (Genesis 32:22) “So, the present passed before him”; for prayer — as it states (Genesis 32:10), “And he said, ‘O God of my father Abraham”; for war — as it states in this verse, “then the remaining camp may escape”, for I will fight against him (Tanchuma Yashan 1:8:6).
רש"י על בראשית ל״ב:כ״ה - הטקסט מספריא
ויותר יעקב. שָׁכַח פַּכִּים קְטַנִּים וְחָזַר עֲלֵיהֶם (חולין צ"א):
ויאבק איש. מְנַחֵם פֵּי' וַיִּתְעַפֵּר אִישׁ, לְשׁוֹן אָבָק, שֶׁהָיוּ מַעֲלִים עָפָר בְּרַגְלֵיהֶם עַ"י נִעְנוּעָם. וְלִי נִרְאֶה שֶׁהוּא לְשׁוֹן וַיִּתְקַשֵּׁר, וְלָשׁוֹן אֲרַמִּי הוּא, בָּתַר דַּאֲבִיקוּ בֵיהּ, וַאֲבֵיק לֵיהּ מֵיבַק – לְשׁוֹן עֲנִיבָה, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ שְׁנַיִם שֶׁמִּתְעַצְּמִים לְהַפִּיל אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, שֶׁחוֹבְקוֹ וְאוֹבְקוֹ בִּזְרוֹעוֹתָיו. וּפֵרְשׁוּ רַזִ"לִ שֶׁהוּא שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו (בראשית רבה):
ויותר יעקב AND JACOB WAS LEFT ALONE — He had forgotten some small jars and he returned for them (Chullin 91a).
ויאבק איש AND A MAN WRESTLED — Menachem (ben Seruk) explains: “a man covered himself with dust”, taking the verb as connected in sense with אבק “dust”. It would mean that they were raising the dust with their feet through their movements. I, however, am of opinion that it means “he fastened himself on”, and that it is an Aramaic word, as (Sanhedrin 63b) “after they have joined (אביקו) it", and (Menachot 42a) “and he twined (the “Fringes”) with loops”. It denotes “intertwining”, for such is the manner of two people who make strong efforts to throw each other — one clasps the other and twines himself round him with his arms. Our Rabbis of blessed memory explained that he was Esau’s guardian angel (Genesis Rabbah 77:3).
בראשית רבה ע״ז - הטקסט מספריא
וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לב, כה), (דברים לג, כו): אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר אֵין כָּאֵל, וּמִי כָאֵל, יְשֻּׁרוּן, הַנָּאִים וְהַמְשֻׁבָּחִין שֶׁבָּכֶם. אַתָּה מוֹצֵא כָּל מַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לַעֲשׂוֹת לֶעָתִיד לָבוֹא, הִקְדִּים וְעָשָׂה עַל יְדֵי הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֶּה מֵתִים, וְאֵלִיָּהוּ מְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹצֵר גְּשָׁמִים, וְאֵלִיָּהוּ עוֹצֵר גְּשָׁמִים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבָרֵךְ אֶת הַמּוּעָט, וְאֵלִיָּהוּ מְבָרֵךְ אֶת הַמּוּעָט. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים, וֶאֱלִישָׁע מְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקֵד עֲקָרוֹת, וֶאֱלִישָׁע פּוֹקֵד עֲקָרוֹת. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבָרֵךְ אֶת הַמּוּעָט, וֶאֱלִישָׁע מְבָרֵךְ אֶת הַמּוּעָט. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְתִּיק אֶת הַמָּר, וֶאֱלִישָׁע מַמְתִּיק אֶת הַמָּר. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְתִּיק אֶת הַמָּר בְּמָר, וֶאֱלִישָׁע הִמְתִּיק אֶת הַמָּר בְּמָר. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר אֵין כָּאֵל, וּמִי כָּאֵל, יְשֻׁרוּן, יִשְׂרָאֵל סָבָא, מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּתוּב בּוֹ (ישעיה ב, יז): וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ, אַף יַעֲקֹב וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ.
רַבִּי חוּנְיָא אָמַר נִדְמָה לוֹ בִּדְמוּת רוֹעֶה, לָזֶה צֹאן וְלָזֶה צֹאן, לָזֶה גְּמַלִּים וְלָזֶה גְּמַלִּים, אָמַר לוֹ הַעֲבֵר אֶת שֶׁלְּךָ וְאַחַר כָּךְ אֲנִי מַעֲבִיר אֶת שֶׁלִּי. הֶעֱבִיר יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁלּוֹ אָמַר נַחֲזֹר וְנֶחְמֵי דִּלְּמָא אַנְשִׁינַן כְּלוּם, מִן דְּחָזַר (בראשית לב, כה): וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ. רַבִּי חִיָּא רַבָּה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי נְסַבִין וִיהֲבוּן בִּפְרַגְמַטְיָא בַּהֲדֵין מְטַכְּסָא, עָלוֹן לַהֲדָא צוֹר וַעֲבַדּוּן עֲבִידִיתְהוֹן, מִן דִּנְפָקֵי מִן פִּילֵי אָמְרֵי נֵלֵךְ וְנִתְפֹּס אֻמָנוּת אֲבוֹתֵינוּ, נַחְזֹר וְנֶחְמֵי אִי אַנְשִׁינַן כְּלוּם, חָזְרוּן וְאַשְׁכְּחָן מְחַיְלָא דִמְטַקְסִין. אָמְרִין לוֹן מִן הָן אִית לְכוֹן, אָמְרִין מִן דְּיַעֲקֹב סָבָא, דִּכְתִיב (בראשית לב, כה): וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדוֹ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי לְאַרְכִילִיסְטִים נִדְמָה לוֹ, לָזֶה צֹאן וְלָזֶה צֹאן, לָזֶה גְּמַלִּים וְלָזֶה גְּמַלִּים, אָמַר לוֹ הַעֲבֵר אֶת שֶׁלִּי וַאֲנִי אַעֲבִיר אֶת שֶׁלָּךְ, הֶעֱבִיר הַמַּלְאָךְ אֶת שֶׁל אָבִינוּ יַעֲקֹב כְּהֶרֶף עַיִן וְהָיָה אָבִינוּ יַעֲקֹב מַעֲבִיר וְחוֹזֵר וּמַשְׁכַּח מַעֲבִיר וְחוֹזֵר וּמַשְׁכַּח כָּל הַלַּיְלָה, אֲמַר לֵיהּ פַּרְקָמוֹס [נסח אחר: פרמקוס], אָמַר רַבִּי פִּינְחָס בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָטַל אָבִינוּ יַעֲקֹב פּוֹקָרִין וְנָתַן לוֹ בְּתוֹךְ צַוָּארוֹ, אֲמַר לֵיהּ פַּרְקָמוֹס פַּרְקָמוֹס. אָמַר רַב הוּנָא בַּסּוֹף אָמַר הַמַּלְאָךְ אֲנִי מוֹדִיעוֹ עִם מִי הוּא עוֹסֵק, מֶה עָשָׂה, נָתַן אֶצְבָּעוֹ [נסח אחר: צור] בָּאָרֶץ, הִתְחִילָה הָאָרֶץ תּוֹסֶסֶת אֵשׁ, אָמַר לוֹ יַעֲקֹב מִן דָּא אַתְּ מַדְחֵיל לִי, אֲנָא כֻּלֵּיהּ מִנָּהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (עובדיה א, יח): וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וגו'.
רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָיָה, הוּא דַּהֲוָה אָמַר לֵיהּ (בראשית לג, י): כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי, מָשָׁל לְאַתְּלֵיטוֹס שֶׁהוּא עוֹמֵד וּמִתְגּוֹשֵׁשׁ עִם בְּנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, תָּלָה עֵינָיו וְרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו וְהִרְפִּישׁ עַצְמוֹ לְפָנָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית לב, כו): וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, אָמַר רַבִּי לֵוִי וַיַּרְא בַּשְּׁכִינָה כִּי לֹא יָכֹל לוֹ. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִי נָצַח אִם מַלְאָךְ אִם יַעֲקֹב, וּמִן מַה דִּכְתִיב (בראשית לב, כה): וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, הֱוֵי מִי נִתְמַלֵּא אָבָק הָאִישׁ שֶׁעִמּוֹ. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא בָּא אֵלֶיךָ וַחֲמִשָּׁה קְמֵיעִין בְּיָדוֹ, זְכוּתוֹ, וּזְכוּת אָבִיו, זְכוּת אִמּוֹ, וּזְכוּת זְקֵנוֹ, וּזְכוּת זְקֶנְתּוֹ. מְדֹד עַצְמְךָ אִם אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד אֲפִלּוּ בִּזְכוּתוֹ, מִיָּד, וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּלֶב אַגְרִיּוֹן וַאֲרִי נֵמִירוֹן, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל אֶת בְּנוֹ וּמְלַבְּבוֹ בָּאֲרִי, שֶׁאִם יָבוֹא הַכֶּלֶב לְהִזְדַּוֵּג לוֹ יֹאמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ אֲרִי לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהִזְדַּוֵּג לוֹ. כָּךְ שֶׁאִם יָבוֹאוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהִזְדַּוֵּג לְיִשְׂרָאֵל, יֹאמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שַׂרְכֶם לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ וְאַתֶּם מְבַקְּשִׁים לְהִזְדַּוֵּג לְבָנָיו. (בראשית לב, כו): וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, נָגַע בַּצַּדִּיקִים וּבַצַּדִּיקוֹת בַּנְּבִיאִים וּבַנְּבִיאוֹת שֶׁהֵן עֲתִידִין לַעֲמֹד מִמֶּנּוּ, וְאֵיזֶה זֶה, זֶה דוֹרוֹ שֶׁל שְׁמַד. (בראשית לב, כו): וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב, רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר שְׁעָיָא, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַסֵּי אָמַר סִידְקָהּ כְּדָג. רַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב אָמַר פֵּרְשָׁהּ מִמְּקוֹמָהּ, כְּדִכְתִיב (יחזקאל כג, יח): וַתֵּקַע נַפְשִׁי וגו' כַּאֲשֶׁר נָקְעָה נַפְשִׁי, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה הָיוּ שְׁנֵיהֶן פּוֹגְעִין זֶה בָּזֶה, מָגִינֵיהּ דְּדֵין לָקֳבֵל מָגִינֵיהּ דְּדֵין, כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר (בראשית לב, כז): וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר.
משנה תורה, הלכות תשובה ב׳:ב׳ - הטקסט מספריא
ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו" (ישעיהו נה, ז). וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיהו לא, יט), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד). וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.
מדרש תנחומא, וירא כ״ב - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. מַהוּ לְשׁוֹן הִנֵּנִי, לְשׁוֹן עֲנָוָה, לְשׁוֹן חֲסִידוּת, שֶׁכָּךְ עַנְוְתָנוּתָן שֶׁל חֲסִידִים בְּכָל מָקוֹם. וַיֹּאמֶר קַח נָא, אֵין נָא אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָמְדוּ עָלָיו מִלְחָמוֹת הַרְבֵּה, וְהָיָה לוֹ גִּבּוֹר אֶחָד נוֹצֵחַ בְּכָל הַמִּלְחָמוֹת. לְיָמִים עָמְדָה עָלָיו מִלְחָמָה חֲזָקָה. אָמַר הַמֶּלֶךְ לְאוֹתוֹ גִבּוֹר, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ עֲמוֹד לִי בְּמִלְחָמָה זוֹ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שָׂרֵי הַחַיָּלִים שֶׁלִּי, אוֹתָן מִלְחָמוֹת רִאשׁוֹנוֹת לֹא הָיָה בָהֶן מַמָשׁ. אַף כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, נִסִּיתִיךָ בְּתִשְׁעָה נִסְיוֹנוֹת וְעָמַדְתָּ בָהֶן, עַכְשָׁו עֲמוֹד לִי בְּנִסָּיוֹן זֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, רִאשׁוֹנִים לֹא הָיָה בָהֶם מַמָּשׁ.
וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ. אָמַר לוֹ: אֵי זֶה בֵּן? אָמַר לוֹ: אֶת יְחִידְךָ. אָמַר לוֹ: זֶה יָחִיד לְאִמּוֹ וְזֶה יָחִיד לְאִמּוֹ. אָמַר לוֹ: אֲשֶׁר אָהַבְתָּ. אָמַר לוֹ: שְׁנֵיהֶם אֲנִי אוֹהֵב, אָמַר לוֹ: אֶת אֲשֶׁר אָהַבְתָּ הַרְבֵּה, אָמַר לוֹ: וְכִי יֵשׁ גְּבוּל בַּמֵּעַיִם? אָמַר לוֹ: אֶת יִצְחָק.
וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה. מַהוּ לֶךְ לְךָ? נִסָּיוֹן אַחֲרוֹן כְּנִסָּיוֹן הָרִאשׁוֹן, נִסָּיוֹן הָרִאשׁוֹן בְּלֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתֶּךָ, וְנִסָּיוֹן אַחֲרוֹן בְּלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה.
מִיָּד, וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמוֹרוֹ. כַּמָּה עֲבָדִים וְכַמָּה שְׁפָחוֹת הָיוּ לוֹ לְאוֹתוֹ צַדִּיק, וְהוּא בְעַצְמוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמוֹרוֹ, לְלַמֶּדְךָ זְרִיזוּתוֹ.
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחוֹק. וְלָמָּה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְלֹא בַיּוֹם הָרִאשׁוֹן וְלֹא בַיּוֹם הַשֵּׁנִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִים: הֲמָמוֹ וְהָלַךְ וְשָׁחַט אֶת בְּנוֹ.
וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחוֹק. אָמַר אַבְרָהָם, מָה אֶעֱשֶׂה, אִם אֲגַלֶּה לְשָׂרָה, נָשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה עֲלֵיהֶן בְּדָבָר קָטָן, כָּל שֶׁכֵּן בְּדָבָר גָּדוֹל כָּזֶה. וְאִם לֹא אֲגַלֶּה לָהּ וְאֶגְנְבֶנּוּ מִמֶּנָּה בְּעֵת שֶׁלֹּא תִרְאֶה אוֹתוֹ, תַּהֲרֹג אֶת עַצְמָהּ. מֶה עָשָׂה? אָמַר לְשָׂרָה, תַּקְּנִי לָנוּ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וְנֹאכַל וְנִשְׂמַח. אָמְרָה לוֹ: מַה הַיּוֹם מִיּוֹמַיִם וּמַה טִּיבָהּ שֶׁל שִׂמְחָה זוֹ. אָמַר לָהּ: זְקֵנִים כְּמוֹתֵנוּ נוֹלַד לָהֶם בֵּן בְּזִקְנוּתָם, כְּדַי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמֹחַ. הָלְכָה וְתִקְּנָה הַמַּאֲכָל. כְּשֶׁהָיוּ בְּתוֹךְ הַמַּאֲכָל, אָמַר לָהּ: אַתְּ יוֹדַעַת כְּשֶׁאֲנִי בֶּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים הִכַּרְתִּי אֶת בּוֹרְאִי, וְהַנַּעַר הַזֶּה גָּדוֹל וְלֹא נֶחֱנַךְ, וְיֵשׁ מָקוֹם אֶחָד רָחוֹק מִמֶּנּוּ מְעַט שֶׁשָּׁם מְחַנְּכִין אֶת הַנְּעָרִים, אֶקָּחֶנּוּ וַאֲחַנְּכֶנּוּ שָׁם. אָמְרָה לוֹ: לֵךְ לְשָׁלוֹם.
מִיָּד, וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. וְלָמָּה בַּבֹּקֶר? אָמַר, שֶׁמָּא שָׂרָה תַחֲזֹר בְּדִבּוּרָהּ וְלֹא תַנִּיחֵנִי, אָקוּם בְּהַשְׁכָּמָה קֹדֶם שֶׁתָּקוּם הִיא.
לָמָּה בְּהַשְׁכָּמָה? שֶׁזְּרִיזִין מַקְדִּימִין לַמִּצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ (ויקרא יב, ג), מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַמִּילָה אֶלָּא זְרִיזִים מַקְדִּימִים לַמִּצְוֹת.
וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ. אָמַר עַד שֶׁאַקְרִיבֶנּוּ, יִשְׁמְרוּ הֵם אֶת הַכֵּלִים.
קְדָמוֹ הַשָּׂטָן בַּדֶּרֶךְ וְנִדְמֶה לוֹ כִּדְמוּת זָקֵן. אָמַר לוֹ: לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? אָמַר לוֹ: לְהִתְפַּלֵּל. אָמַר לוֹ: וּמִי שֶׁהוֹלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל לָמָּה אֵשׁ וּמַאֲכֶלֶת בְּיָדוֹ וְעֵצִים עַל כְּתֵפוֹ? אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא נִשְׁהֶא יוֹם אוֹ יוֹמַיִם וְנִשְׁחַט וְנֹאפֶה וְנֹאכַל. אָמַר לוֹ: זָקֵן, לֹא שָׁם הָיִיתִי כְּשֶׁאָמַר לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קַח נָא אֶת בִּנְךָ, וְזָקֵן כְּמוֹתְךָ יֵלֵךְ וִיאַבֵּד בֵּן שֶׁנִּתַּן לוֹ לְמֵאָה שָׁנָה. לֹא שָׁמַעְתָּ הַמָּשָׁל, מַה שֶּׁהָיָה בְיָדוֹ אִבְּדוֹ וּמְבַקֵשׁ מֵאֲחֵרִים. וְאִם תֹּאמַר יִהְיֶה לְךָ בֵּן אַחֵר, תִּשְׁמַע מִן הַמַּשְׂטִין וּתְאַבֵּד נְשָׁמָה שֶׁתִּתְחַיֵּב עָלֶיהָ בַּדִּין. אָמַר לוֹ: לֹא מַשְׂטִין הָיָה אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ הָיָה, לֹא אֶשְׁמַע מִמְּךָ.
הָלַךְ מֵעָלָיו וְנִדְמָה לְבָחוּר וְעָמַד עַל יְמִינוֹ שֶׁל יִצְחָק. אָמַר לוֹ: לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? אָמַר לוֹ: לִלְמֹד תּוֹרָה. אָמַר לוֹ: בְּחַיֶּיךָ אוֹ בְּמִיתָתְךָ. אָמַר לוֹ: וְכִי יֵשׁ אָדָם שֶׁיִּלְמֹד אַחַר מִיתָה? אָמַר לוֹ: עָלוּב בַּר עֲלוּבָה, כַּמָּה תַעֲנִיּוֹת נִתְעַנֵּית אִמְּךָ עַד שֶׁלֹּא נוֹלַדְתָּ, וְהַזָּקֵן הַזֶּה הִשְׁתַּטָּה וְהוּא הוֹלֵךְ לְשָׁחֳטֶךָ. אָמַר: אַף עַל פִּי כֵן לֹא אֶעֱבֹר עַל דַּעַת יוֹצְרִי וְעַל צִוּוּי אָבִי. חָזַר וְאָמַר לְאָבִיו: אָבִי, רְאֵה מָה אוֹמֵר לִי זֶה. אָמַר לוֹ: אַל תַּשְׁגִּיחַ עָלָיו, שֶׁאֵינוֹ בָּא אֶלָּא לְיָעֵף לָנוּ. מִיָּד וַיֹּאמֶר יִצְחָק וְגוֹ'.
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. וְכִי מֵאַחַר שֶׁהַדֶּרֶךְ קְרוֹבָה, לָמָּה נִתְעַכֵּב שְׁלֹשֶׁת יָמִים. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁלֹּא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ הָלַךְ וְנַעֲשָׂה לִפְנֵיהֶם נָהָר גָּדוֹל. מִיָּד יָרַד אַבְרָהָם לְתוֹךְ הַמַּיִם וְהִגִּיעוּ עַד בִּרְכָּיו. אָמַר לִנְעָרָיו בּוֹאוּ אַחֲרַי, יָרְדוּ אַחֲרָיו. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ עַד חֲצִי הַנָּהָר, הִגִּיעוּ הַמַּיִם עַד צַוָּארוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה תָּלָה אַבְרָהָם עֵינָיו לַשָּׁמַיִם, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בְּחַרְתָּנִי וְהוֹרֵתָנִי וְנִגְלֵיתָ לִי וְאָמַרְתָּ לִי, אֲנִי יָחִיד וְאַתָּה יָחִיד, עַל יָדְךָ יִוָּדַע שְׁמִי בְעוֹלָמִי וְהַעֲלֵה יִצְחָק בִּנְךָ לְפָנַי לְעוֹלָה וְלֹא עִכַּבְתִּי. וַהֲרֵינִי עוֹסֵק בְּצִוּוּיֶךָ, וְעַכְשָׁו בָּאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ (תהלים סט, ב). אִם אֲנִי אוֹ יִצְחָק בְּנִי טוֹבֵעַ, מִי יְקַיֵּם מַאֲמָרְךָ. עַל מִי יִתְיַחֵד שְׁמֶךָ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, שֶׁעַל יָדְךָ יִתְיַחֵד שְׁמִי בָּעוֹלָם. מִיָּד גָּעַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַמַּעְיָן וְיָבַשׁ הַנָּהָר וְעָמְדוּ בַיַּבָּשָׁה.
מֶה עָשָׂה הַשָּׂטָן? אָמַר לְאַבְרָהָם: וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב וְגוֹ' (איוב ד, יב), כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד, הַשֶּׂה לְעוֹלָה וְאֵין יִצְחָק לְעוֹלָה. אָמַר לוֹ: כָּךְ עָנְשׁוֹ שֶׁל בַּדַּאי, שֶׁאֲפִלּוּ אוֹמֵר אֱמֶת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
מִיַּד, וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחוֹק. וְהֵיאַךְ נִרְאָה מֵרָחוֹק? מְלַמֵּד שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיָה מָקוֹם עָמֹק. כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עָלָיו וְלַעֲשׂוֹתוֹ מִקְדָּשׁ, אָמַר, אֵין דֶּרֶךְ מֶלֶךְ לִשְׁכֹּן בָּעֵמֶק אֶלָּא בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ וּמְעֻלֶּה וּמְיֻפֶּה וְנִרְאֶה לַכֹּל. מִיָּד רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ לִסְבִיבוֹת הָעֵמֶק שֶׁיִּתְקַבְּצוּ הֶהָרִים לְמָקוֹם אֶחָד לַעֲשׂוֹת מְקוֹם הַשְּׁכִינָה. לְפִיכָךְ נִקְרָא הַר הַמּוֹרִיָּה, שֶׁמִּיִּרְאָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ נַעֲשָׂה הָר.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
בראשית רבה ע״ח:י״ד - הטקסט מספריא
יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ (בראשית לג, יד), אָמַר לוֹ מְבַקֵּשׁ אַתְּ שֶׁנְּהֵא שֻׁתָּף עִמְּךָ בְּעוֹלָמֶךָ, אָמַר לוֹ יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדוֹ. אָמַר לוֹ, וְאֵין אַתָּה מִתְיָרֵא מִדֻּכָּסַי וּמִן אִפַּרְכַי וּמִן אִסְטַרְטִילַי [אסטרלטי]. אָמַר לוֹ (בראשית לג, יד): וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי, לְהוֹנִי לְהוֹנִי אֲנָא מְהַלֵּךְ, כְּמָא דְתֵימָא (ישעיה ח, ו): אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט. דָּבָר אַחֵר, בְּפָנִים כְּרוּכוֹת אֲנִי מְהַלֵּךְ, כְּמָא דְתֵימָא (שמואל א כא, י): הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה. (בראשית לג, יד): עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצָאנוּ שֶׁהָלַךְ יַעֲקֹב אָבִינוּ אֵצֶל עֵשָׂו לְהַר שֵׂעִיר מִיָּמָיו, אֶפְשָׁר יַעֲקֹב אֲמִתִּי הָיָה וּמְרַמֶּה בוֹ, אֶלָּא אֵימָתַי הָיָה הוּא בָא אֶצְלוֹ, לֶעָתִיד לָבוֹא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (עובדיה א, כא): וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו.
מצוטט ב־3 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך כ ‹ וישלח ‹ שיחה ב ‹ 165 לקו"ש חכ"ה ע' 175