169
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שכשהגיע יעקב לשכם, אשר בה השתקע, כנאמר בהמשך20 "ויקן את חלקת השדה...", הוא היה "שלם בתורתו", למרות "טורח הדרך" שעבר עד הגיעו לשכם.
אבל לפי הפירוש "שלא שכח תלמודו בבית לבן", אין הענין של "שלם בתורתו" קשור להגיעו לשכם. "שלמות" זו הייתה אצלו בצאתו מ"בית לבן" –
ומדוע איפה אומר רש"י בפירושו על התורה – פשוטו של מקרא – "שלא שכח תלמודו בבית לבן"?
ואין לשאול: כיצד ייתכן לפרש "שלא שכח תלמודו בבית לבן" כאשר בפסוק נאמר במפורש "ויבא יעקב שלם עיר שכם" (כלומר, שרק בהגיעו לשכם הוא היה שלם) – כי על כך אפשר להשיב: בפסוק אין נאמר "שלם בתורתו (בלבד)", אלא "שלם" באופן כללי. ואפשר לומר שכוונת הפסוק היא, שרק בהגיעו לשכם היה יעקב "שלם" לגמרי, בגופו בממונו ובתורתו21 – אבל בתורתו בלבד הוא אכן היה שלם כבר לפני כן,
אך השאלה היא: אם ניתן להסביר שגם ה"שלם בתורתו" קשור לבואו של יעקב לשכם ("מפני טורח הדרך") – מדוע בוחר רש"י, דווקא בפירושו על התורה, לקשור זאת דווקא לתקופת שהותו של יעקב בבית לבן?!
ב. "שלם בבניו"
כן יש להבין: במדרש5 מוזכר ענין רביעי שבו היה יעקב "שלם" – "שלם בבניו, לפי שכתוב בו22 אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה, ברם הכא שלם בבניו".
אין מובן: לכאורה, גם החידוש הזה, של "שלם בבניו", מובן בדרך הפשט23, ולא רק במדרש, בדרך הדרש. מדוע אפוא מביא רש"י בפירושו על התורה דווקא את לשון הגמרא, שבה אין מוזכר הפרט "שלם בבניו"24?
הערות
- 20. פרשתנו לג, יט. – ואף שגם בסוכות בנה "לו בית" (שם, יז) המורה על קביעות (וכמשנ"ת בארוכה בההתועדות, שזהו הכרחו שלרש"י בפשש"מ לפרש ש"שהה שם י"ח חדש") – מ"מ, ה"ז כשהי' בדרך; משא"כ בשכם (שהיא בארץ כנען) שקנה שם נחלה (וראה ראב"ע שם. רמב"ן שם, יח ד"ה ויחן) [אף שעדיין לא שב "אל בית אבי" (ויצא כח, כא), שזה נעשה אח"כ (פרשתנו לה, כז). ולהעיר מפי' הספורנו פרשתנו כאן]. וראה לקמן ע' 207.
- 21. יריעות שלמה (בד"ה נסע סכותה – שם, יז) ושפ"ח לפרש"י כאן. חדא"ג מהרש"א שבת שם (באו"א קצת). ועוד.
- 5.
- 22. פרשתנו לב, ט.
- 23. להעיר מיפ"ת לב"ר שם בנוגע לארבעה ענינים אלה.
- 24. ביפה תואר (ועד"ז ביפ"ת השלם) לב"ר שם, דמה שלא הובא בש"ס "שלם בבניו" הוא לפי ש"עשו בפגשו אותם הסביר להם פנים וכבר סר הפחד מיעקב (וא"כ "מה צ"ל כאן שלם בבניו פשיטא שלא נגע בהם" – יפ"ת השלם) ודעת המדרש הוא כדעת הרמב"ן .. (פרשתנו כאן) כי עד שבא (יעקב) לא"י פחד לבו מפני חמת עשו", ולכן עד אז חשש שיהי' בהם חסרון. וכ"פ בנזר הקודש (והועתק בעץ יוסף) לב"ר שם דעת המדרש. – והרי גם רש"י ס"ל כהדעה שהי' יעקב מפחד מעשו, כדברי רש"י כאן "יצא פלוני מבין שיני אריות ובא שלם אף כאן כו'", וכמפורש ג"כ בפרש"י לפנ"ז (לג, יד) הרחיב לו הדרך .. אם דעתו לעשות לי רעה כו'. וראה רע"ב לפרש"י לג, יז. בנחלת יעקב כאן שרש"י מביא רק הדברים "שנעשים בהם חסרון .. אבל בניו לא נעשה בהם חסרון ממש אלא הי' דואג פן יבא והכני, אבל תורה מאחר שהי' בבית לבן הוה כאלו נעשה חסרון .. שהי' ראוי יעקב להיות חסר". אבל צ"ע חילוקו בין "תורה" ל"בניו", שהרי גם זה מה שהי' דואג פן יבא והכני לא הי' חשש בעלמא כ"א מפני שהי' נדרש דורון תפלה ומלחמה (רש"י פרשתנו לב, ט ד"ה הב'), וע"פ טבע "הי' ראוי" שיעשה בהם חסרון. ועוד: בפרש"י בפסוק זה עצמו (הובא לעיל) מפורש "יצא פלוני מבין שיני אריות ובא שלם" (כדלקמן סעיף ג), והרי גם בניו בכלל זה.
הטקסט של אבן עזרא על בראשית לג יז אינו זמין בספריא.
רמב"ן על בראשית ל״ג:י״ח - הטקסט מספריא
וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם מִפַּדַּן אֲרָם כְּאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ יָצָא פְּלוֹנִי מִבֵּין שִׁנֵּי אֲרָיוֹת וּבָא שָׁלֵם, אַף כָּאן וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם מִלָּבָן וּמֵעֵשָׂו, זֶה לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית ל"ג:י"ח). אֲבָל רַבִּי אַבְרָהָם פֵּרֵשׁ שֶׁבָּא בְּשָׁלוֹם וְלֹא אֵרַע לוֹ שׁוּם מְאֹרָע, כִּי עַתָּה יַחֵל לְסַפֵּר מְאֹרַע דִּינָהּ. וּלְפִי דַּעְתִּי אָמַר הַכָּתוּב כֵּן כִּי בְּסֻכּוֹת הָיָה מִתְפַּחֵד מֵעֵשָׂו, כִּי סֻכּוֹת בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָח בְּמַלְכוּת סִיחוֹן, אִם הוּא הַמֻּזְכָּר בְּסֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ (יג כז), וְאִם הוּא אַחֵר הִנֵּה הוּא יוֹתֵר קָרוֹב לְשֵׂעִיר, וְעַד הֱיוֹתוֹ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא שָׁקַט לִבּוֹ, כִּי אָז יָדַע שֶׁלֹּא יִגַּע בּוֹ, כִּי אָבִיו קָרוֹב מִשָּׁם, אוֹ שֶׁיַּעַזְרוּהוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ כִּי אָבִיו נְשִׂיא אֱלֹהִים בְּתוֹכָם, אוֹ שֶׁזְּכוּת הָאָרֶץ תַּצִּילֵהוּ. וְלָכֵן אָמַר עַתָּה שֶׁבָּא שָׁלֵם אֶל אֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, כִּי הִצִּילוֹ אֱלֹהִים בַּדֶּרֶךְ מִכַּף כָּל אוֹיְבָיו. וְאָמְרוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה ע"ח:ט"ז), כָּל אוֹתָן הֶחֳדָשִׁים שֶׁעָשָׂה יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּסֻכּוֹת הָיָה מְכַבֵּד אֶת עֵשָׂו בְּאוֹתוֹ הַדּוֹרוֹן, כִּי הָיָה מִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ שָׁם, וּמְשַׁלֵּחַ לוֹ כְּאוֹתוֹ הַדּוֹרוֹן בְּכָל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ אוֹ פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה:
וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר לֹא רָצָה לִהְיוֹת אַכְסְנַאי בָּעִיר אֲבָל רָצָה שֶׁתִּהְיֶה תְּחִלַּת בִּיאָתוֹ בָּאָרֶץ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְלָכֵן חָנָה בַּשָּׂדֶה וְקָנָה הַמָּקוֹם, וְזֶה לְהַחֲזִיק בָּאָרֶץ. וְהַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה הָיָה רֶמֶז כִּי הַמָּקוֹם הַהוּא יִכָּבֵשׁ לְפָנָיו תְּחִלָּה טֶרֶם הוֹרִישׁוֹ יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵי זַרְעוֹ, כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי בְּאַבְרָהָם (רמב"ן על בראשית י"ב:ו'). וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (ב"ר עט ו) נִכְנַס עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה וְקָבַע לוֹ תְּחוּמִין. וְעַל דַּעְתָּם לֹא הָיָה בְּכַוָּנָה מִמֶּנּוּ, אֲבָל עַל כָּל פָּנִים הָיָה הַמְּאֹרָע לִרְמֹז עַל הֶעָתִיד שֶׁאָמַרְנוּ. אֲבָל רַבִּי אַבְרָהָם אָמַר (אבן עזרא על בראשית ל"ג:י"ט), כִּי הִזְכִּיר הַכָּתוּב זֶה לְהוֹדִיעַ כִּי מַעֲלָה גְּדוֹלָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בָּהּ חָשׁוּב הוּא כְּחֵלֶק הָעוֹלָם הַבָּא:
רש"י על בראשית ל״ב:ט׳ - הטקסט מספריא
המחנה האחת והכהו. מַחֲנֶה מְשַׁמֵּשׁ לְשׁוֹן זָכָר וּלְשׁוֹן נְקֵבָה, אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה (תהלים כ"ז), הֲרֵי נְקֵבָה, הַמַּחֲנֶה הַזֶּה (בראשית ל"ג), זָכָר, וְכֵן יֵשׁ שְׁאָר דְּבָרִים מְשַׁמְּשִׁים לְשׁוֹן זָכָר וּלְשׁוֹן נְקֵבָה, הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ (בראשית י״ט:כ״ג), מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ (תהלים י"ט), הֲרֵי לְשׁוֹן זָכָר; וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל הַמָּיִם (מלכים ב ג'), הֲרֵי לְשׁוֹן נְקֵבָה. וְכֵן רוּחַ, וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה, הֲרֵי לְשׁוֹן נְקֵבָה, וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת (איוב א'), הֲרֵי לְשׁוֹן זָכָר, וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים (מלכים א' י"ט), הֲרֵי לְשׁוֹן זָכָר וּלְשׁוֹן נְקֵבָה. וְכֵן אֵשׁ, וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' (במדבר ט"ז), לְשׁוֹן נְקֵבָה, אֵשׁ לֹהֵט (תהילים ק"ד), לְשׁוֹן זָכָר:
והיה המחנה הנשאר לפליטה. עַל כָּרְחוֹ, כִּי אֶלָּחֵם עִמּוֹ. הִתְקִין עַצְמוֹ לִשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, לְדוֹרוֹן, לִתְפִלָּה וּלְמִלְחָמָה. לְדוֹרוֹן, וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו; לִתְפִלָּה, אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם; לְמִלְחָמָה, וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה:
המחנה האחת והכהו TO THE ONE CAMP AND SMITE IT — The word מחנה is treated grammatically as masculine or feminine: in (Psalms 27:3) “Though a camp should encamp (תחנה) against me” it is feminine; in (Genesis 33:8) “this (הזה) camp” it is masculine. Similarly there are other words treated grammatically as both masculine and feminine. For example, the word שמש in (Genesis 19:23) “The sun was risen (יצא) upon the earth” and in (Psalms 19:7) “His (the sun’s) going forth (מוצאו) is from the end of the heaven”; here it is masculine, but in (2 Kings 3:22) “and the sun shone (זרחה) upon the water” it is feminine. Similarly with רוח: in (Job 1:19) “and behold there came (באה) a great wind” it is feminine, and in the same verse “and smote (ויגע) the four corners of the house” it is masculine; in (1 Kings 19:11) “and a great (גדולה) and strong (וחזק) wind rent (מפרק) the mountains” it is both masculine and feminine. So also in the case of אש: in (Numbers 16:35) “and fire came forth (יצאה) from the Lord” it is feminine, and in (Psalms 104:4) “The flaming (להט) fire” it is masculine.
והיה המחנה הנשאר לפליטה THEN THE REMAINING CAMP MAY ESCAPE in spite of him, for I will fight against him He prepared himself for three things: to give him a present — as it states (Genesis 32:22) “So, the present passed before him”; for prayer — as it states (Genesis 32:10), “And he said, ‘O God of my father Abraham”; for war — as it states in this verse, “then the remaining camp may escape”, for I will fight against him (Tanchuma Yashan 1:8:6).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.