שיחה ב

177שיחה ב

א. "קשיטה – מעה"

בפרשתנו מסופר, שכאשר הגיע יעקב ל"שכם אשר בארץ כנען"¹, הוא קנה את "חלקת השדה אשר נטה שם אהלו .. במאה קשיטה"².

רש"י מצטט את המילה "קשיטה", ומפרש: מעה. אמר³ רבי עקיבא כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למעה קשיטה (ולאחר מכן נאמר בסוגריים⁴): ותרגומו חורפן, טובים חריפים בכל מקום, כגון עובר⁵ לסוחר.

הסיבה לכך שרש"י צריך לבאר את המילה "קשיטה" מובנת בפשטות, משום שהמילה "קשיטה" אינה מילה נפוצה כלל וכלל.

מילה זו מופיעה, מלבד בסיום ספר יהושע⁶, ששם חוזרת התורה שוב על האמור בפרשתנו "חלקת השדה אשר קנה יעקב במאה קשיטה", רק פעם אחת נוספת, בסיום ספר איוב⁷ – "ויתנו לו איש קשיטה אחת".

ולכן מוכרח רש"י לבאר עבור "בן חמש למקרא" שהמשמעות של המילה "קשיטה", היא "מעה", והוא מביא

ב לכך הוכחה מ"אמר רבי עקיבא כשהלכתי...".

אך יש להבין: אמנם, ב"כרכי הים היו קורין למעה קשיטה", אך בדברי חז"ל יש פירושים נוספים למילה "קשיטה", כגון: א) בתרגום יונתן, ובתרגום ירושלמי – "מרגליין" (מרגליות), "קשיטה" מלשון קישוטים⁸. ב) אבן עזרא אומר (באיוב⁹), שהמשמעות של "קשיטה" היא "כבשה קטנה". ולפי כמה מפרשים¹⁰, זוהי כוונת תרגום אונקלוס כאן, אשר מתרגם "קשיטה" – "חורפן", כפי שאנו מוצאים לפני כן, בפרשת וירא, שאת המילים "שבע כבשות הצאן .. שבע כבשות"¹¹, מתרגם אונקלוס "חורפן"¹².

177מנין, אפוא, ההכרח של רש"י לבאר בדרך פשוטו של מקרא "קשיטה – מעה"¹³, כפי שקוראים לכך בכרכי הים, ולא כתרגומים של ארץ ישראל, ושכם בכללה, במשמעות של "מרגליין"¹⁴, או "כבשה" – כתרגום יונתן וירושלמי, או כתרגום אונקלוס?

ובמיוחד כאשר בבראשית רבה¹⁵, לפי גירסת "הערוך"¹⁶, מובא, שחז"ל למדו מאשה בשוק של ערבים (כפשוטו – בעיר של חז"ל) שהמשמעות של המילה "קשיטה" היא מרגליות או כבש, ולא כמשמעותה בלשון כרכי הים, כפי שמובא בהוכחת רבי עקיבא.

אמנם, באופן כללי¹⁷ קונים בדמים¹⁸, במטבעות¹⁹, כסף – אך: א) בימיהם היה נהוג סחר חליפין, מחיר כלב²⁰ וכדומה, ב) בעניננו, כאשר מדובר על סכום של מאה מעות וכדומה, דרך התורה לנקוב בכל מקום את המספר בשקלים, ולא במטבעות קטנות יותר. ובעניננו: כיון ששוויו של שקל הוא עשרים מעה (בלשון הפסוק²¹ "עשרים גרה השקל", וכפי שמפרש רש"י²², ש"גרה" היא "לשון מעה") – צריכה היתה התורה לומר "חמשה²³ שקלים"²⁴, במקום "מאה קשיטה"!

יותר מכך: כיון שבלשון התורה נקראת "מעה" בשם "גרה", כדלעיל – צריכה היתה התורה לומר "במאה גרה"?

מכך נראה לכאורה הכרחי, שמשמעות המילים "במאה קשיטה" אינה "מעה", אלא מרגליות, כבשים, או בדומה לכך.

ב. "כמה ממון בזבז"?

והתמיהה אף גדולה יותר: על הפסוק המופיע בהמשך²⁵ "וידבר (שכם) על לב הנערה (דינה)", מפרש רש"י: "דברים המתיישבין על הלב, ראי אביך בחלקת 178שדה קטנה כמה ממון בזבז..." – ואם המשמעות של "קשיטה" היא "מעה", ויעקב שילם עבור השדה חמשה שקלים בלבד, כיצד אומר שכם "כמה ממון בזבז"²⁶?!

אמנם, המקור של פירוש רש"י זה הוא בבראשית רבה²⁷, אך שם²⁸ מופיעים מספר פירושים למילה "קשיטה", בדרך הדרש, שלפי כל הפירושים הללו יוצא שאכן יעקב שילם "כמה ממון". ואילו לפי פירוש רש"י, ש"קשיטה" היא "מעה", הרי אין זה סכום גדול כלל, כדלעיל.

דחוק ביותר לתרץ²⁹, שהכוונה ב"חלקת שדה אשר נטה שם אהלו", אשר עבורה שילם יעקב חמשה שקלים, היא לשטח המצומצם שבו הקים יעקב את אהלו הפרטי בלבד, בעוד אשר לשטח הנרחב כולו, אשר רכש יעקב עבור כל המחנה הגדול – אהלי נשיו ובניו ועבדיו, בנוסף לכל מקנהו וכו' – הוא אכן שילם ממון רב,

כי אין סביר לומר, שהתורה תספר על קניית השטח הקטן של אהל יעקב, ולא תזכיר את רכישת השטח הגדול עבור המחנה כולו.

ולכן יש לומר, שבמילים "נטה שם אהלו" אין הכוונה רק לאהל הפרטי של יעקב, אלא לכל מחנהו.

אמנם נאמר "אהלו", בלשון יחיד, אך רש"י כבר הסביר זאת בתחלת הפרשה, כאשר על הפסוק³⁰ "ויהי לי שור" הוא מפרש "דרך ארץ לומר על שוורים הרבה שור". וכפי שאכן רואים במספר מקומות לפני כן, שהתורה אומרת "ויט אהלו" וכדומה³¹, ואין הכוונה לאהל אחד בלבד, אלא למחנה כולו.

ג. דיוקים בלשון רש"י

כן ישנן מספר הערות, שיש לדייק לגבי לשונו של רש"י:

א) רש"י צריך היה לומר בהוכחה שמביא, כבמספר מקומות בפירוש רש"י, בקצרה "מעה כדאיתא בראש השנה"³² וכדומה – אך רש"י מצטט במפורט את המאמר "כשהלכתי לכרכי הים..."?

ב) בגמרא שלפנינו³³ מופיע הניסוח "כשהלכתי לאפריקי"³⁴. ואילו רש"י אומר "לכרכי הים"³⁵. אמנם, הכרחי לומר שלפני רש"י היתה גירסא כזו 179בגמרא, שהרי לא ייתכן לחדש ענין זה, אך יש להסביר, מדוע מצטט רש"י דוקא את הגירסא "לכרכי הים", ולא את הגירסא הנפוצה – "לאפריקי"?

ג) רש"י מצטט כאן גם את שמו של בעל המאמר – רבי עקיבא. ואילו ברוב המוחלט של מאמרי חז"ל, הוא מביאם בפירושו בלי לציין את שם אומרם³⁶?

ד) תמיהה זו מתחזקת כאשר משווים את פירוש רש"י כאן עם פירוש רש"י דומה ביותר בפרשת דברים³⁷, ששם אומר רש"י על המילה "תכרו" – "לשון מקח .. שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה", למרות שבמסכת ראש־השנה אומר שם³⁸ רש"י: אמר רבי³⁹, כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה כירה. וכן בפירוש רש"י על המילה "לטוטפות"⁴⁰ – "טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים", למרות שגם זהו מאמר של רבי עקיבא⁴¹.

ד. מהי כוונת התוספת

"ותרגומו..."?

לגבי סיום פירוש רש"י, המופיע בסוגריים – "ותרגומו...", יש מפרשים⁴² האומרים שמילים אלו אינן מדברי רש"י, כפי שאכן רואים, שמילים אלו אינן מופיעות בדפוס רש"י הראשון והשני⁴³, ולדבריהם זוהי הוספה של תלמיד (טועה). כי, כיצד ניתן לומר שמשמעות המילה "חורפן" שבתרגום היא "חריפים בכל מקום", כאשר המילה "חורפן" מופיעה בתרגום כפירושה של המילה "כבשות", כדלעיל בסעיף ב', לגבי פרשת וירא.

למרות זאת, מכך שמילים אלו מופיעות בדפוסי רש"י הנפוצים, סביר לומר, שגם לפירוש זה על דברי התרגום יש מקום.

ויותר מכך, ויש להקדים את התמיהה: בכל מקום מתרגם אונקלוס את המילה "כבש" למילה "אימרא", ומדוע ישתנו ה"כבשות" שבפרשת וירא? – ומשום כך יש להסיק, שהמשמעות של התרגום על "כבשות הצאן" – "חורפן דעאן", איננה שהמילה "חורפן" היא "כבשים"^**, אלא 180שתרגום המילה כבשים היא "עאן" כפי שמופיע שם, ובנוסף לכך מוסיף כאן תרגום אונקלוס, כדרכו במקומות רבים, הסבר לענין, שהכבשים היו "חריפין" – צאן משובח⁴⁴, שעל־ידי כך יובן הענין של היותן "לעדה" וכדומה –

לצורך הבנת פשוטו של מקרא מוסיף התרגום את המילה "חורפן".

אך נדרש הסבר על פירוש רש"י כאן: מה רצה התלמיד (או רש"י בעצמו) להוסיף להבנת הענין, שמשמעות המילה "קשיטה" היא "מעה", על ידי התוספת "ותרגומו..."?

ה. רכישת חלקת השדה – במחיר רגיל

ויש לומר, שההסבר לכל זאת הוא:

ההכרח של רש"י לומר ש"קשיטה" היא "מעה" אינה מדברי רבי עקיבא "כשהלכתי לכרכי הים..." (שאותו אין מביא רש"י כל כך כהוכחה, אלא בעיקר לצורך תוספת ביאור, כדלהלן, בסעיף ו'), אלא בעיקר מתוכן הפסוקים:

לפי הסיפור, שכאשר הגיע יעקב לשכם הוא רכש את "חלקת השדה אשר נטה שם אהלו", ללא שום פרטים נוספים, מניחים בפשטות, שהוא שילם על כך מחיר רגיל, כי היתה זו רכישה רגילה, ללא מיקוח וכדומה, ובודאי מנוגד לפשט לומר שהוא שילם עבור זאת "דמים מרובים"⁴⁵: אברהם שילם "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר"⁴⁶ על מערת המכפלה, כי הוא היה זקוק למערת המכפלה "לאחוזת קבר"⁴⁷, אך בעניננו, יעקב היה באמצע דרכו "לבוא אל יצחק אביו"⁴⁸ בחברון⁴⁹, וכפי שאמר יעקב אבינו מלכתחלה בתפלתו, בצאתו מבית אביו – "ושבתי בשלום אל בית אבי"⁵⁰.

והסיבה לכך שיעקב רכש את "חלקת השדה", ודוקא ביער שכם ששהה בה ששה חדשים, ולא לפני כן, בסוכות, ששם שהה שמונה עשר חדשים⁵¹, לא היתה כדי להשתקע שם – שהרי היה בדרכו לחברון, כדלעיל – אלא רק כדי להביע את חביבותו לארץ, שמיד 181בהגיעו ל"עיר שכם אשר בארץ כנען"⁵², בארץ שעליה הבטיח לו הקדוש־ברוך־הוא בצאתו מבית אביו – "לך אתננה... והשיבותיך אל האדמה הזאת"⁵³ – ומשום כך הוא רכש חלק בארץ⁵⁴ –

וכיון שקניית "חלקת השדה" לא היתה לשם דירת קבע, אלא לצורך דירת עראי בלבד⁵⁵, אין מסתבר שיסכים לשלם על כך יותר מהערך הרגיל⁵⁶, ובודאי שלא "דמים מרובים"⁵⁷.

ולכן אין רש"י יכול לקבל בדרך הפשט את פירושו של תרגום יונתן שהמילה "קשיטה" משמעותה מרגליות, כי לפי זה יצא שיעקב שילם מחיר גבוה ביותר – מאה מרגליות, ובמיוחד כאשר בפשטות סכום זה הוא יותר מ"ארבע מאות שקל כסף" – עבור דירת עראי.

לפיכך אומר רש"י ש"קשיטה" היא "מעה": יעקב שילם עבור חלקת השדה מאה מעה בלבד, חמשה שקלים⁵⁸.

ו. הרכישה ב"קשיטה" – חשיבות מרובה

אך לפי זה, מתעוררת השאלה מצד 182שני: מדוע חשוב בכלל לספר כמה שילם יעקב עבור השדה?

אצל אברהם, אשר שילם "דמים מרובים", מובן הדבר, כי התורה רוצה להדגיש בכך: (א) את גודל החביבות של אחוזת קבר בארץ ישראל. (ב) את המעלה בהתנהגותו, שכדאי היה לו לשלם מחיר כה מופרז – "ארבע מאות שקל כסף (ואף) עובר לסוחר" – והעיקר לשלול לחלוטין את בעלותו של עפרון⁵⁹, בדומה לשלילת האמירה "אני העשרתי את אברהם"⁶⁰, וכדומה.

אך בעניננו, לשם מה יש לספר שיעקב קנה את "חלקת השדה" עבור סכום רגיל, של מאה מעה⁶¹?!

הכרחי אפוא לומר, שלמרות שיעקב שילם רק מאה מעה, הביע תשלום זה חשיבות המצביעה על חביבות הארץ, ומשום כך מספרת על כך התורה.

כדי להסביר מהי חשיבות הכרוכה בתשלום כזה, מצטט רש"י את מאמר רבי עקיבא "כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למעה קשיטה": כאמור לעיל, המילה "קשיטה" היא מלשון קישוטים. וכיצד ייתכן שיקראו למעה – שהיא המטבע הקטנה ביותר – בשם "קשיטה", מלשון קישוטים⁶²?

מכך רואים, שיש מקרה, שלמרות שהשווי הכספי של המטבעות כשלעצמן איננו רב, בכל זאת הן משמשות כקישוטים, ומשום כך הן נקראות "קשיטה".

ואת זאת אומרת התורה, שמשום חיבת הארץ בעיני יעקב, הוא שילם עבור חלקה בארץ במטבעות חשובות במיוחד⁶³ – "מאה קשיטה", מטבעות מיוחדות המשמשות כתכשיטים⁶⁴.

ולכן בוחר רש"י דוקא בגירסא "כשהלכתי בכרכי הים", ולא "לאפריקי": השימוש במעות כקישוטים ב"אפריקי" אינו מהווה הוכחה לחשיבותן הרבה. אין ידועים הפרטים על אפריקי^*, ובאיזה מקום באפריקי מדובר. ייתכן, ש"אפריקי" היה מקום של עוני, ולכן גם מעה נחשבה שם לתכשיט.

לפיכך אומר רש"י שב"כרכי הים היו 183קורין⁶⁵ למעה קשיטה". אפילו בכרכים – ערי מסחר גדולות – נהגו לקרוא למעה בשם תכשיט. וזוהי הוכחה אמיתית לחשיבותן הרבה.

ז. התמיהות המתורצות על ידי הסבר זה

לפי זה יובן גם:

א) מדוע אין רש"י מקבל את הפירוש ש"קשיטה" היא "כבש" – כי מתשלום כזה אין להסיק מסקנה מיוחדת, על חשיבות מיוחדת וכדומה, ואין טעם שהתורה תספר על כך.

ב) בפשוטו של מקרא – כשאפשר לפרש ששילם חמשה שקלים – אין לפרש ששילם מאה שקלים⁶⁶, או מאה מרגליות וכדומה, כי הגזמה בערך של דבר, פי עשרים מהדעה הראשונה, היא להיפך מן הפשט?!

ג) מובן מדוע אין התורה מציינת את הסכום הכללי – חמשה שקלים, או "מאה גרה", אלא "מאה קשיטה"⁶⁷ – כי הדגש איננו על הערך הכספי, אלא על כך שיעקב שילם על השדה בדבר המשמש כקישוטים – "קשיטה".

ד) מובנת כוונת "בעל הסוגריים" (תלמיד רש"י?) שהוסיף "ותרגומו חורפן, טובים חריפים בכל מקום כגון עובר לסוחר":

בכך מודגשת יותר חשיבותן של המטבעות ששילם יעקב עבור השדה – שהן היו מטבעות חשובות במיוחד – "חריפים בכל מקום".

ויש לומר, שבהוספת ההוכחה "כגון עובר לסוחר" אין הכוונה רק להביא דוגמא והוכחה לפירוש, אלא גם לתוכן הענין: בדיוק כשם שהתורה מדגישה את חשיבות התשלום של אברהם, אשר שילם במטבעות שהיו "עובר לסוחר", כך שילם יעקב במטבעות שהיו "חורפן .. חריפים בכל מקום".

ה) לפי זה ניתן להבין את דברי רש"י בהמשך, ששכם אמר לדינה "כמה ממון בזבז", למרות שיעקב שילם חמשה שקלים בלבד עבור חלקת השדה: הדיוק בלשון רש"י הוא "בזבז", שהמשמעות של בזבוז איננה דוקא כאשר מדובר על סכום גבוה, אלא גם סכום קטן⁶⁸, המוצא שלא לצורך לחלוטין, כאשר משלמים שלא לפי הערך ההכרחי של הדבר, הוא בזבוז.

וכך בעניננו: כיון שיעקב שהה שם באופן עראי ביותר, נראה היה לשכם, אשר לא הבין את חביבות הארץ בעיני יעקב, שתשלום של "מאה קשיטה" – 184מטבעות חשובות במיוחד, עבור "חלקת שדה קטנה", הוא בזבוז.

ולפי האמור לעיל יובן גם הדיוק בלשון רש"י בהמשך, בפרשת וארא ששם הוא מדבר על מעלתם של האבות אשר לא הרהרו אחר מדתו של הקדוש ־ברוך־הוא, ובלי להתחשב בברית שכרת עמהם הקדוש־ברוך־הוא "לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם..."⁶⁹ – הרי "כשביקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קרקע עד שקנה בדמים מרובים .. וכן ביעקב ויקן את חלקת השדה לנטות אהלו"⁷⁰

– לגבי יעקב אין רש"י אומר "בדמים מרובים", אפילו אינו מוסיף את המילה "וגו'"⁷¹, אשר תרמוז על המילים "במאה קשיטה"⁷². כי יעקב אכן לא שילם "דמים יקרים", היו אלה חמשה שקלים בלבד.

ח. רבי עקיבא – "רגיל לזכות את ישראל"

אך אצל תלמיד "ממולח", עדיין אין ברור:

לאחר כל ההסבר על חשיבותן המיוחדת של המטבעות – "קשיטה" – הן היו בכל זאת מעות בלבד, ומובן, שיחסית לעושרו של יעקב לא היתה לכך חשיבות.

ומובן, שעיקר הדגש בפסוק הוא במילה "ויקן את חלקת השדה", שארץ ישראל היתה כה יקרה בעיני יעקב, עד כדי כך שקנה מיד חלק בארץ, למרות שדירתו היתה ב"בית אבי", חברון.

ואם כך, שבה הקושיה ומתעוררת: מדוע חשוב כל כך לספר שהוא קנה זאת "במאה קשיטה"? איזו תוספת ב"חיבת הארץ" מתבטאת בכך שעל כן מדגישה זאת התורה?

את זאת מבהיר רש"י על ידי ציינו את שם בעל המאמר – רבי עקיבא:

על רבי עקיבא מספרת הגמרא במסכת סנהדרין⁷³, שהוא נהג ב"חסידות", והיה "רגיל לזכות את ישראל"⁷⁴.

ובכך מובן מדוע מוסיפה התורה את המילים "במאה קשיטה", כי לפי שיטת רבי עקיבא – "שרגיל לזכות את ישראל" – צריך לחפש בכל דבר, ואפילו במעשה רגיל, זכות על ישראל. ולכן, למרות שתשלום של "מאה קשיטה" איננו חידוש מרעיש, צריך לספר על זכות (קטנה) זו, משום כך שההרגל לדבר בזכותם של ישראל נעשה טבע.

185ט. "כשהלכתי לכרכי הים"

לפי זה יש להסביר, בדרך הרמז, מדוע מצטט רש"י גם את הפרט שרבי עקיבא הלך בעצמו "לכרכי הים" – "כשהלכתי⁷⁵ לכרכי הים...":

הגמרא אומרת שם⁷⁶: "מאי חסידותיה (של רבי עקיבא) .. קטני בני רשעי ישראל .. רבי עקיבא אומר באים הם לעולם הבא, שנאמר⁷⁷ שומר פתאים ה' שכן קורין בכרכי הים⁷⁸ לינוקא פתיא".

ויש לומר, בדרך הרמז, שה"חסידות" של רבי עקיבא אינה רק בענין באופן כללי, אלא גם בדבריו⁷⁹ "שכן קורין בכרכי הים לינוקא פתיא": בכך מדגישה הגמרא, שחסידותו של רבי עקיבא היתה כה רבה לזכות את ישראל, שכדאי היה לו לנסוע אל "כרכי הים", והעיקר כדי להצליח לזכות את ישראל, ולפסוק שקטני בני רשעי ישראל באים הם לעולם הבא.

ולכן רומז רש"י גם כאן – "אמר רבי עקיבא כשהלכתי⁸⁰ לכרכי הים..." – זוהי אותה הליכה לכרכי הים שבה שמע רבי עקיבא ש"קורין לינוקא פתיא", ובכך הוא פסק לזכותם של ישראל – "קטני... באים הם לעולם הבא" –

ובאותה הליכה לכרכי הים פעל ענין נוסף של "רגיל לזכות", בזכותם של ישראל – אודות חביבות הארץ בעיני יעקב, אשר שילם עבור חלקת השדה, שלא היתה מקום דירתו "מאה קשיטה"⁸¹, מטבעות המשמשות