157
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
אלא אף מצד למעלה כביכול, שכל ההמשכות של אין־סוף באות כאילו מאליהן77.
ולכן מגיעה השפעה זו באופן ש"מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ": המלאכים הקודמים היו לשם שמירה – המצביעה על עזרה וסיוע לאדם בעבודתו, הזקוק לשמירה. אך מלאכים אלו באים רק כדי ללוותו, לכבוד בלבד, כדלעיל. כי אתערותא דלעילא זו באה לאחר שיש "אתר שלים", כאשר אין צורך בשמירה, ויותר מכך, לא חסר לאדם מאומה, כולל ההמשכה מלמעלה הכרוכה בעבודתו, אלא היא מגיעה לאדם בבחינת מתנה.
ט. ההוראה – סיום עבודת הגלות מתוך כבוד
כל ענין בתורה מהווה הוראה בעבודת האדם. כך גם בענין זה: התורה מספרת לישראל שלאחר שהות בחוץ לארץ, בגלות, לפני הכניסה לארץ ישראל, משגר הקדוש־ברוך־הוא את מלאכי ארץ ישראל לקראתו (לחוץ לארץ – בתקופת הגלות) ללוותו לארץ, כדי לגלות לישראל את המעלה העצומה שבעבודתם, ולהעניק להם תוספת כח ועידוד וחיזוק בעבודה.
אפילו בזמן שישראל עדיין שוהים בגלות, אומרים לכל יהודי, שלא זו בלבד שאל לו להיבהל ולהתפעל מפני הגלות ומפני ה"גויות", שהרי מלאכי חוץ לארץ שומרים עליו, ו"לא78 ינום ולא יישן שומר ישראל... ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך"79, עד אשר "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך"80 כבר בתקופת הגלות81, ואף יותר מכך:
הקדוש־ברוך־הוא שולח את מלאכי ארץ ישראל ללוותו, ולהוסיף בכבודו82. כלומר, דרכו שלא להיבהל מן הגלות ומן ה"גויות" אינה באופן גלותי, אלא בהרחבה ובאופן של גאולה, על ידי מלאכי ארץ ישראל, באופן של כבוד.
ועצם הידיעה על כך נוסכת עידוד וחיזוק בסיום העבודה בסוף תקופת הגלות, שלא להתחשב כלל ב"גויות", אלא לצעוד לבטח בדרכנו, ולהשלים את העבודה של ה"פכים קטנים"83, אשר נותר עדיין
הערות
- 77. וע"ד ענין ההתהוות שמצד העצמות שנאמר הוא צוה ונבראו ממילא (תו"א מג"א צו, ג. לקו"ת ראה כ, סע"ג ואילך. וראה לקו"ש [המתורגם] חכ"ד ע' 50 הערה 41).
- 78. וקאי על זמן הגלות, כפי' הראב"ע בריש המזמור.
- 79. תהלים קכא, ד־ה.
- 80. ישעי' מט, כג.
- 81. וכמעשה רב – זבחים יט, רע"א.
- 82. ע"ד המאורע בזבחים שם – ענין דכבוד.
- 83. ראה פרש"י וישלח לב, כה – מחולין צא, סע"א. וראה לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 310. וש"נ. (משיחת ש"פ ויצא תשמ"
רש"י על בראשית ל״ב:כ״ה - הטקסט מספריא
ויותר יעקב. שָׁכַח פַּכִּים קְטַנִּים וְחָזַר עֲלֵיהֶם (חולין צ"א):
ויאבק איש. מְנַחֵם פֵּי' וַיִּתְעַפֵּר אִישׁ, לְשׁוֹן אָבָק, שֶׁהָיוּ מַעֲלִים עָפָר בְּרַגְלֵיהֶם עַ"י נִעְנוּעָם. וְלִי נִרְאֶה שֶׁהוּא לְשׁוֹן וַיִּתְקַשֵּׁר, וְלָשׁוֹן אֲרַמִּי הוּא, בָּתַר דַּאֲבִיקוּ בֵיהּ, וַאֲבֵיק לֵיהּ מֵיבַק – לְשׁוֹן עֲנִיבָה, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ שְׁנַיִם שֶׁמִּתְעַצְּמִים לְהַפִּיל אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, שֶׁחוֹבְקוֹ וְאוֹבְקוֹ בִּזְרוֹעוֹתָיו. וּפֵרְשׁוּ רַזִ"לִ שֶׁהוּא שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו (בראשית רבה):
ויותר יעקב AND JACOB WAS LEFT ALONE — He had forgotten some small jars and he returned for them (Chullin 91a).
ויאבק איש AND A MAN WRESTLED — Menachem (ben Seruk) explains: “a man covered himself with dust”, taking the verb as connected in sense with אבק “dust”. It would mean that they were raising the dust with their feet through their movements. I, however, am of opinion that it means “he fastened himself on”, and that it is an Aramaic word, as (Sanhedrin 63b) “after they have joined (אביקו) it", and (Menachot 42a) “and he twined (the “Fringes”) with loops”. It denotes “intertwining”, for such is the manner of two people who make strong efforts to throw each other — one clasps the other and twines himself round him with his arms. Our Rabbis of blessed memory explained that he was Esau’s guardian angel (Genesis Rabbah 77:3).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.