שיחה ב

57שיחה ב

א. תיאור חגיגת ט"ו באב, וההבדלים בין הבבלי לירושלמי

נאמר במשנה בסיום מסכת תענית¹: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב² וכיום הכפורים, שבהן כו' ובנות ירושלים (ויש גורסים³: ובנות ישראל) יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות, בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה, שקר⁴ החן והבל

* היופי אשה יראת ה' היא תתהלל⁵, ואומר⁶ תנו לה מפרי ידיה ויהללו בשערים מעשיה, וכן הוא אומר⁷ צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ביום חתונתו זה מתן תורה (יום הכפורים שניתנו בו לוחות האחרונות, רש"י⁸), וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש (שנתחנך ביום הכפורים. רש"י על הרי"ף שם⁹. ר' עובדיה מברטנורא¹⁰) שיבנה במהרה בימינו".

בגמרא¹¹ על משנה זו, מובאת ברייתא, בה מוסבר כי בקרב "בנות ירושלים (ישראל)" – היו בעצם כמה סוגים שונים ("משפחות"): יפיפיות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי, מיוחסות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא 57לבנים, מכוערות שבהן מה היו אומרות – קחו מקחכם לשום שמים כו'".

לפי הגירסא ב"עין יעקב"¹², מציינת הברייתא גם סוג¹³ רביעי (לפני הפסקא של "מכוערות"): "עשירות שבהן אומרות תנו עיניכם בבעלי ממון".

גם בתלמוד הירושלמי¹⁴ מופיע פירוט של כמה סוגים ב"בנות ירושלים", אך בצורה שונה: במקום למנות שלושה (או ארבעה) סוגים, נמנים שם רק שני סוגים: "הכאורות (כמו כעורות¹⁵, פירוש 'קרבן העדה') היו אומרות אל תתן עיניך בנוי, והנאות היו אומרות תן עיניך במשפחה".

יש להבין: ידוע הרי הכלל¹⁶, כי לא תיתכן מחלוקת ביחס למציאות. מכך מובן, כי לפי כל הדעות, היו בין בנות ירושלים (שהיו יוצאות ואומרות כו') לא רק יפיפיות (נאות) ומכוערות, אלא גם מיוחסות (ועשירות) – ואם כן, מדוע אין הן נמנות בתלמוד הירושלמי?

גם צריך להבין את שינוי הלשון: בתלמוד הבבלי נוקט בלשון יפיפיות (יופי)¹⁷, ואילו בירושלמי – נאות?

ב. דיוקים נוספים בדברי הירושלמי

בדברי הירושלמי עצמן, ישנם כמה פרטים בלתי מובנים, ומהם:

א) בדברי ה"כאורות" – "אל תתן עיניך בנוי", יש רק תוכן של שלילה, במה לא לבחור. אך כדי שה"בחור" ירצה ויבחר ב"כאורה" היה עליה, לכאורה, לומר באופן חיובי במה הוא כן צריך לבחור (בדומה לכך שהנאות אומרות "תן עיניך במשפחה"); וכפי שאכן מפורט בבבלי, שהכעורות היו אומרות "קחו מקחכם לשום שמים" 58(בגלל מעשיה הטובים¹⁸), ואילו מהירושלמי עולה כי היא אומרת רק "אל תתן כו'" – בדרך השלילה?

התמיהה גדולה אף יותר: איזה הגיון יש בכך שה"כאורות" יכריזו "אל תתן עיניך בנוי", הרי זה מדגיש שבהן לא קיים "נוי"¹⁹!

ב) מה הקשר בין "נאות" ובין "תן עיניך במשפחה": הענין של "משפחה" הוא הרי מעלה של יחוס (כנאמר אכן בבבלי, שמשפט זה נהגו לומר ה"מיוחסות") – אך איזו שייכות יש לכך עם "נאות"¹⁹?

המפרשים²⁰ מסבירים זאת, כי מכיוון ש"בנות ישראל (מצד עצמן) נאות הן אלא שהעניות מנוולתן²¹, הרי היפות מסתמא בנות עשירים הן". אבל פירוש זה צריך עיון גדול: מדוע צריכה נאה לומר "תן עיניך במשפחה" כדי להביא ראיה שהיא מהנאות? – היה עליה לומר באופן ישיר "תן עיניך ביופי".

ג) בירושלמי מקדים את הסוג של "כאורות" לפני "נאות", לכאורה היה צריך להביאם כסדר חשיבותן ומעלתן (בדומה לסדר בבבלי, שהאמירה של ה"מכוערות" נמנית לבסוף)?

ג. סיום דברי הירושלמי על

הפסוק "צאינה וראינה..."

לאחר שנמנים שני הסוגים הנ"ל, ממשיך הירושלמי (ובזה מסתיימת המסכת): "וכן הוא אומר "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו", ביום חתונתו – זו מתן תורה, וביום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן".

שבזה אין מובן:

א) הראיה מהפסוק "צאינה וראינה גו'" מובאת כבר במשנה – ומה הגמרא מחדשת על המפורש במשנה?

יתירה מזו: במשנה, בא הפסוק "צאינה וראינה בנות ציון" כראיה לכך שביום הכפורים (שהוא יום חתונתו ויום שמחת לבו) קויים המנהג של "בנות ירושלים יוצאות וחולות"²²; אך איזה קשר יש לפסוק זה עם סיום בגמרא – שם מדובר (לא אודות ה"יציאה" עצמה או זמנה, אלא) רק אודות אמירתן של הבנות ("מה היו אומרות")?

ב) לפי נוסחת הירושלמי, במשנה לא מובא הפסוק בשלימותו – המילים "בעטרה שעטרה לו אמו" אינן מועתקות מן הפסוק (אלא רק נרמזות 59במילה "וגומר")²³; לעומת זאת בגמרא בירושלמי גם מילים אלו מועתקות?

ג) לאחר המילים "שיבנה במהרה בימינו" מוסיפה הגמרא "אמן", שאינה מופיעות במשנה בנוסח הירושלמי²⁴. מה הטעם לכך?

ד. ההבדל הכללי בין הבבלי והירושלמי

ויש לומר הביאור בכל זה – ובהקדמה:

היה ניתן לחפש הסבר על כל שינוי ושאלה בנפרד, אך מסתבר לומר שישנה סברא אחת כללית (או שתיים), המסבירה את כל השינויים והשאלות.

ובנדון דידן יש לומר, שזה קשור עם ההבדל הכללי שבין התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, שהוא (כפי שדובר פעמים רבות²⁵): בתלמוד הירושלמי מובאים העניינים בקיצור ובכללות, ואילו בתלמוד הבבלי הם מתבארים באופן מפורט יותר ובאריכות.

והטעם על כך בפשטות הוא, משום שלימוד הגמרא שבבבל נמשך זמן רב לאחר חתימת התלמוד הירושלמי [כי חיבור וחתימת התלמוד הבבלי היה "אחר שחיבר ר' יוחנן הגמרא ירושלמית בכמו מאה שנה"²⁶]. זאת אומרת, שהתלמוד בבלי הינו "בתראה", מאוחר לגבי התלמוד הירושלמי²⁷, וה"בתראי", האחרונים, עסקו (גם) בדברי ה"קדמאי", הראשונים, ובמילא – פירטו ופירשו יותר מקודמיהם²⁸.

ובדומה להבדל בין לשון המשנה שהינו "דיבור קצר וכולל ענינים רבים"²⁹, לגבי לשון הגמרא – שחוברה בזמן מאוחר יותר³⁰.

וזוהי גם נקודות החילוק – בין 60התלמוד הבבלי והירושלמי – ביחס לנידוננו:

במשנה (שהיא "דיבור קצר", כנ"ל) מובא רק הכלל ש"בנות ירושלים .. היו אומרות .. אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה" – ללא פרטים; הפרטים בזה – מובאים רק בגמרא, שם מופיע פירוט של הסוגים ב"בנות ירושלים".

ובפירוט זה הוא ההבדל בין הבבלי והירושלמי: בירושלמי, שם מבוארים העניינים באופן כללי יותר, מחלקים את הבנות לשני סוגים כללים; אך בבבלי מפרט שני סוגים אלו באופן מפורט יותר, כך שישנם (שלושה או) ארבעה סוגים.

בכך מבואר גם שינוי הלשון בין הבבלי והירושלמי: בבבלי נאמר הלשון "יפיפיות .. ליופי", ואילו בירושלמי הלשון "נאות" – שהחילוק ביניהם הוא: כאשר משתמשים בתואר "יופי", הכוונה היא בפשטות³¹ – יופי הגוף או הפנים; לעומת זאת "נוי" – הוא תואר כללי העשוי להתייחס לכל סוגי המעלות, הן מעלות גשמיות והן מעלות רוחניות.

וזהו ההבדל בין הירושלמי והבבלי: הירושלמי מחלק את בנות ירושלים לשני סוגים כלליים: אלו שיש להן מעלה, "נאות" – ו"כאורות"; לעומת זאת בבבלי, סוג ה"נאות" עצמו מתחלק לשלוש סוגים: "נאות" מצד יופי הגוף והפנים – "יפיפיות"; "נאות" מצד יחוס – "מיוחסות"; ולפי גירסת ה'עין־יעקב' – "נאות" מצד זה שהן "עשירות", ויש לומר שהמעלה בזה אינה כל כך ה"עשירות" מצד עצמה; אלא שאין בהן "עניות מנוולתן", ואדרבה – קיים אצלן "דירה נאה וכלים נאים" שהם "מרחיבין דעתו של אדם"³².

ה. הדגשת הירושלמי כי כל המעלות באות מה"משפחה"

ברם, על פי המבואר לעיל, מתחזקת השאלה שהובאה לעיל (בסעיף ב') על הירושלמי: אכן "נאות" כולל גם יחוס – אך הוא כולל (ובעיקר) "יפיפיות" וגם "עשירות", וכיצד ניתן לומר לגביהן "תן עיניך במשפחה"?

והביאור בזה: כל סוגי המעלות הללו, אינן עניינים שבנות ירושלים "התייגעו" והשיגו בכוחות עצמן, אלא, דברים שקיבלו מהוריהם ומשפחתם:

"מיוחסות" הרי הוא בפשטות עניין הבא בירושה; "עשירות" – בת ואשה כשרה (בנות ישראל, ועל אחת כמה 61וכמה בנות ירושלים – יראה שלם³³), נוהגות הרי בהתאם ל"כל כבודה בת מלך פנימה"³⁴ (ואינן יוצאות בעצמן להרוויח כסף – ובפרט לפני החתונה³⁵), ועשירותן הוא מה שהן מקבלות ממשפחתם; וכך גם יופי – אינו תלוי בה, אלא בהוריה³⁶ [נוסף לעובדה, ששלילת מצב של "עניותן מנוולתן" (כנ"ל סעיף ד') הוא על־ידי העשירות של ההורים].

מכך עולה, כי ישנו חילוק עיקרי בתוכן האמירה של ה"נאות" – בין הבבלי והירושלמי:

לפי הבבלי נמצא, אשר כל קבוצה ביטאה את המעלה שלה – "תנו עיניכם ליופי .. תנו עיניכם למשפחה .. (ולגירסת ה'עין יעקב') תנו עיניכם בבעלי ממון": שיסתכלו על המעלות הקיימות אצלה [כי גם האומרת "תנו עיניכם למשפחה" אינה מתכוונת בכך למעלת משפחתה באופן כללי, כי אם לכך שהיא, כחלק מהמשפחה – הינה בת מיוחסת];

מה שאין כן בירושלמי, תוכן האמירה של ה"נאות" הוא, שיסתכלו על סיבת המעלות – שאין אלו עניינים שהיא פעלה בכח עצמה, אלא כולן נובעות ממשפחתה.

וגם חילוק זה בין הבבלי והירושלמי, קשור עם החילוק האמור (סעיף ד') בין אופן לימוד הבבלי ואופן לימוד הירושלמי³⁷, כדלקמן.

ו. הירושלמי מפרט רק את המופיע במשנה, הבבלי מוסיף פרטים

החילוק בסוגייתנו בין הבבלי והירושלמי, הוא לא רק בכך שהבבלי מפרט יותר מהירושלמי, אלא זהו חילוק עיקרי באופן פירוט דברי המשנה:

לפי הירושלמי, בגמרא לא מיתווספת אמירה חדשה לגבי האמירות של הבנות המופיעות במשנה. הירושלמי רק מפרט, כי דברי המשנה אשר בנות ירושלים נוהגות לומר "אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה", הינן שתי סוגי אמירות של שתי סוגי משפחות – "הכאורות היו אומרות אל 62תתן עיניך בנוי, והנאות היו אומרות תן עיניך במשפחה";

[ובכך מתורץ בפשטות מה שהירושלמי מקדים את ה"כאורות" ל"נאות" – משום שזהו בהתאם לסדרם במשנה: תחילה האמירה "אל תתן עיניך בנוי", ולאחר מכן "תן עיניך במשפחה"].

לעומת זאת הבבלי, מוסיף (פרטי) אמירות חדשות שאינן מוזכרות בפירוש³⁸ במשנה.

במילים אחרות: המשנה – מתארת אמירה כללית, אותה נהגו לומר³⁸ כל בנות ירושלים – "בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך כו'";

ועל כך באים הביאורים בגמרא:

בירושלמי מפורט, כי אף שאת המילים "בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך" אמרו כל בנות ירושלים³⁹, הרי המילים הבאות במשנה – "אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה", הינן שתי אמירות נפרדות: ה"כאורות היו אומרות אל תתן עיניך בנוי", ואילו "נאות – כל סוגי בעלות מעלה – היו אומרות תן עיניך במשפחה".

ובבבלי מוסיפה הגמרא יתר על כן, אשר מלבד האמירה הכללית המופיעה במשנה⁴⁰ – הייתה כל קבוצה מבנות ירושלים מוסיפה אחר כך עוד אמירה פרטית, בהתאם למעלה הפרטית הקיימת אצלה⁴¹.

ז. "שא נא עיניך" – להביט על שורש הדברים למעלה

על פי הנ"ל – שבירושלמי האמירה של ה"נאות" ("תן עיניך במשפחה") היא אותה אמירה המופיעה במשנה – מתורץ מה שהירושלמי אומר, כי הנאות נהגו לומר (לא "תן עיניך" במעלות הפרטיות שלהן, כי אם) "תן עיניך במשפחה". וההסבר בזה:

הכוונה באמירה זו – כפי שהיא מופיעה במשנה – היא להדגיש, שבנות ירושלים מרגישות כי כל המעלות הקיימות אצלן, אינן המעלות שלהן – לא "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"⁴² – כי אם, שהן ניתנו להן.

62– ובסגנון המוסר והחסידות: "בנות ירושלים" יודעות, כי בכדי ששידוך יצליח, חייב הבחור לחשוב לא כל־כך אודות מעלות – רוחניות או גשמיות – שהוא רואה ושמוצאות חן בעיניו, אלא "מהוי' אשה משכלת"⁴³, להתפלל ולכוון למצוא את השידוך הנכון – עליו הוכרז במרום, "בת פלוני לפלוני"⁴⁴.

שלכן כל בנות ירושלים מקדימות "בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך", שהדיוק בזה הוא⁴⁵: צריך להסתכל על מעלות האשה (הן רוחניות והן גשמיות) – לא כפי שרואים אותן בעינים במצבן כאן למטה, כי אם צריך להיות תחילה "שא⁴⁶ נא עיניך (ואחר כך) וראה כו'" (בדומה לנאמר⁴⁷ "שאו מרום עיניכם – ואזי יקויים – וראו מי ברא אלה") – להסתכל על המקור⁴⁸, מהיכן מגיעות ונמשכות למטה אותן מעלות;

ובמילא יהיה – "אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה", משום שהמעלות באות הרי מה"משפחה" (כנ"ל סעיף ה').

ואו אז יזכה לכוון לשידוך עליו הוכרז במרום, שם מכריזים "בת פלוני לפלוני" (ולא "פלונית לפלוני"), שעיקר ההדגשה היא (לא בכלה, אלא) במשפחת – אב⁴⁹ הכלה.

ח. "כעורות" – מרגישות כי כל מעלותיהן באות מהקב"ה

על פי הנ"ל יובנו דברי הירושלמי, שה"כאורות" אומרות "אל תתן עיניך בנוי" – שהוא לכאורה ענין שלילי (כנ"ל סעיף ב') – כי כל בנות ירושלים, כולל ה"כאורות", אמרו תחילה "שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך",

גם ה"כאורות" אומרות זאת, כי אף על פי שאין להם שום מעלות גלויות – הרי צריכים להסתכל על שורשן ומקורן, וכל אחת מהן היא הרי בת שרה רבקה רחל ולאה.

ויתירה מזו יש לומר – כי אדרבה: בעניין זה, אשר בנות ירושלים מדגישות שצריך להיות "שא נא עיניך" ולהביט מעלה, קיימת מעלה ב"כאורות" לגבי הנאות⁵⁰.

63והביאור בזה:

המפרשים⁵¹ מסבירים, כי הסיבה שה"מכוערות" אומרות – לפי המפורט בבבלי – "קחו מקחכם לשום שמים", הוא משום שיש להם יראת ה' (כפסוק המובא במשנה לנוסחת הבבלי – "אשה יראת ה' היא תתהלל"). אך למרות זאת מכנה אותן הגמרא "מכוערות", כינוי שיש בו היפך המעלה?!

ויש לומר הפירוש בזה:

אצל ה"מכוערות", שאין להם שום מעלות (יופי, יחוס, או עשירות, הבאות) ממשפחתן, כנ"ל – הרי יראת ה' שלהם היא מצד עצמן, ככל ילד יהודי ש"רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות"⁵² – הן חשות כי יראת ה' שלהן (היא תתהלל) נובעת מה"חלק אלקה ממעל ממש"⁵³ שבקרבן, "הוא הנותן לך כח לעשות חיל", אך לולא זאת הריהן "מכוערות"⁵⁴ – בדומה ללבנה (אשר ישראל מונין ללבנה ודומין ללבנה⁵⁵) אשר "לית לה מגרמה כלום"⁵⁶ [=אין לה משל עצמה כלום] – האור הבוקע ממנה הוא לא האור שלה, אלא (מה שהיא מקבלת) מאור השמש (ועל־ידי זה היא נעשית מאור – הקטן בערך השמש, וגם גדול ביחס לכוכבים).

וזהו החילוק בין שני הסוגים "כאורות" ו"נאות":

ה"נאות" הינן אלו שחשות את מעלת עצמן, אך להיותן בנות ירושלים וצנועות – הן מכירות כי מעלות אלו מגיעות ממשפחותיהן – "תן עיניך במשפחה". אך עם זאת, ההכרה בעובדה ש"תן עיניך במשפחה", לא שולל אצלה את ההרגש שהיא בעלת מעלה – היא הרי חלק מהמשפחה.

לעומת זאת ה"כאורות" מרגישות כיצד "לית לה מגרמה כלום" – הכל בא מהקדוש־ברוך־הוא⁵⁷. ולכן, גם כאשר יש בהן מעלות (ואפילו כאשר יש להן מעלות של יופי, יחוס ועשירות) אין אלו מעלות שלהן. ולכן אין הן מייחסות את המעלות ל"משפחה" (דבר הנותן מקום לתחושה שהיא בעלת מעלות, כנ"ל) – אלא אומרות "שא נא עיניך", שיסתכלו על שורש ומקור הכל (– הקדוש־ברוך־הוא), ו"אל תתן עיניך בנוי" – שעל פי הנ"ל הפירוש בזה⁵⁸:

64אפילו כאשר קיים "נוי"⁵⁹, הרי "אל תתן עיניך" בטפל ומטה אלא "שא נא עיניך וראה".

ט. הראיה מהפסוק על שני הסוגים בבנות ירושלים

על פי הנ"ל יובן גם מדוע הירושלמי ממשיך אחר כך ומסיים בציטוט נוסף של הפסוק "וכן הוא אומר צאינה וראינה גו'" – משום שהכוונה בגמרא בירושלמי⁶⁰, היא להביא ראיה מפסוק זה על שני הסוגים המפורטים בגמרא – "כאורות" ו"נאות"⁶¹. ולכן הירושלמי מוסיף כאן על המשנה ומעתיק מהפסוק גם את המילים "בעטרה שעטרה לו אמו" (שאינן מופיעות במשנה).

והביאור בזה:

הפסוק "צאינה וראינה גו'", מציין שתי מעלות בקשר לשלמה: (א) "בעטרה שעטרה לו אמו", (ב) "ביום חתונתו וביום שמחת לבו" "זה בנין בית המקדש", אותו בנה שלמה.

וההבדל בין שתי המעלות הללו הוא:

"עטרה" – כתר מלכות – היא מעלה במלך⁶². וכמאמר חכמינו ז"ל⁶³ שהעדות מי ראוי למלכות בית דוד הינה כאשר עטרת דוד "הולמתו"; בד בבד מדגיש הפסוק כי זוהי "עטרה שעטרה לו אמו" – הדבר מגיע מ"אמו"⁶⁴.

– בדוגמת ה"נאות" האומרות "תן עיניך במשפחה": הן בעלות מעלות, אך הסיבה למעלותיהן היא המשפחה (אמו) – "תן עיניך במשפחה".

לעומת זאת, בנין בית המקדש אכן התבצע⁶⁵ על־ידי שלמה^*, אך לאידך – היה זה "הכל בכתב מיד ה'"⁶⁶, זהו "בית ה'"⁶⁷, וכתפילת שלמה^*: "שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי".

65– בדוגמת ה"כאורות", שהן בבחינת "אשה יראת ה' היא תתהלל", אך בזה עצמו היא מרגישה כי "לית לה מגרמה כלום", הכל הוא של הקדוש־ברוך־הוא⁶⁸.

י. ההוספה "אמן" – נצחיות הבאה רק מהקב"ה

וזהו הטעם לכך שהירושלמי מוסיף בסיום הענין את המילה "אמן" – "שיבנה במהרה בימינו אמן" – משום שהקשר בין "זה בנין בית המקדש" לבין ה"כאורות" מתבטא ביתר הדגשה בענין של "אמן":

"אמן" הוא מלשון "אמת"⁶⁹. שלכן, כאשר עונים אמן על תפילה ובקשה צריך לכוון "שכך יתאמת לעינינו"⁷⁰. אמת – הריהי שוללת שינוי, ומורה על נצחיות⁷¹.

ההוספה "(שיבנה במהרה בימינו) אמן" מוסיפה ואומרת כי אותו בית "שיבנה במהרה בימינו", בית המקדש השלישי, יהיה בנין נצחי.

הטעם לכך שבית המקדש השלישי יהיה בית נצחי, הוא כנאמר "מקדש אד־ני כוננו ידיך"⁷² – זהו "בנינא דקוב"ה" [=בניינו על־ידי הקדוש־ברוך־הוא]⁷³.

ולכן אומר הירושלמי, כי המעלה של "בנין בית המקדש", שהוא בית ה' – בדומה למעלה של ה"כאורות" המרגישות כי הכל מגיע ממי ש"ברא אלה" – יהיה בגילוי בבית המקדש השלישי, שהוא יהיה בנין נצחי – "שיבנה המהרה בימינו אמן".

יא. הסיום בבבלי בקשר לזמן שלעתיד לבוא

ויש לומר, שגם סיום הגמרא בבבלי – במאמר "עתיד הקדוש־ברוך־הוא לעשות מחול לצדיקים כו'" – קשור

[לא רק עם הפרט במשנה העוסק ב"בנות ירושלים יוצאות וחולות", שכך גם "עתיד הקדוש־ברוך־הוא לעשות מחול לצדיקים" אלא גם]

עם הענין של "שיבנה במהרה בימינו (המופיע בסיום המשנה). שבזמן שלעתיד – "שיבנה במהרה בימינו" – תהיה לא רק שמחה בכלל, "יום שמחת 66לבו זה בנין בית המקדש", אלא גם אופן השמחה יהיה "עתיד הקדוש־ברוך־הוא לעשות מחול לצדיקים כו'".

וגם מכך נראה החילוק בין אופן לימוד הבבלי והירושלמי⁷⁴:

הגמרא בירושלמי רק מפרשת את המשנה⁷⁵, שהנאמר "שיבנה במהרה בימינו", יהיה באופן של "אמן";

אך בגמרא בבבלי נוספים פרטים חדשים אודות הזמן שלעתיד – "עתיד הקדוש־ברוך־הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן⁷⁶ וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר⁷⁷ ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".

(משיחת ט"ו באב תשמ"ג)