שיחה א

הערות

עמוד 47

1. 1. תענית כו, ב.
2. 2. שם ל, סע"ב ואילך. ב"ב קכא, א ואילך. וראה גם ירושלמי סוף תענית. פתיחתא דאיכ"ר לג.
3. 3. כ"ה בגמרא תענית שם לפנינו. ובב"ב שם "יום שפוסקין בו". ועד"ז הוא בע"י תענית שם "יום שהיו פוסקין בו מלכרות עצים". וראה לקמן בפנים.
4. 4. כ"ה הגי' בע"י (תענית וב"ב) שם. ובגמ' "תניא". וראה דק"ס.
5. 5. כ"ה בתענית. ובב"ב "כיון שהגיע חמשה עשר באב כו'". ומשמע קצת, שגם ביום ט"ו באב לא היו כורתים. ובדברי ר"א הגדול באיכ"ר שם: ניחא בחמשה עשר (מכאן ואילך תשש כחה של חמה). ובמת"כ שם מפרש, כלומר נח בט"ו בו שבו היו נוחים מלכרות עצים למערכה מפני שמכאן כו'. וראה הערה 8 ושיחת ט"ו באב תשמ"ב.
6. 6. ראה פרש"י* (ותוס') תענית שם ד"ה שכלו. רשב"ם (ב"ב שם) בסופו "ועשו משתה ושמחה ויו"ט". ובגמ' שם ממשיך "דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא הי' דבור עם משה" ובפרש"י "לפיכך יו"ט הוא". ומפורש ברשב"ם "ולכך עשו ימי משתה ושמחה על הדיבור שחזר למשה". ובר"ג (תענית שם) מפורש "יום שכלו מתי מדבר וקבעו יו"ט לפי שחזר הדיבור למשה". – אבל ליתא בירושלמי ואיכ"ר שם. וכן לא הובא בפיה"מ להרמב"ם (וכן בר"ח לתענית שם). וראה מאירי שם. רבינו בחיי דברים ב, טז־יז. גבורת ארי תענית שם. ענף יוסף לע"י תענית שם. וראה (ובהבא לקמן) אנציקלופדי' תלמודית ערך חמשה עשר באב. ואכ"מ.
7. . וסיום מס' תענית
8. . ראה מהר"ץ חיות סוף מס' תענית, שם הגדולים להחיד"א (מערכת גדולים ערך רש"י קרוב לסופו), ושד"ח כללי הפוסקים (סי"ח אות ג) – אם הפירוש לתענית הוא לרש"י.

עמוד 47

1. 7. ראה חדא"ג ב"ב שם.
2. 8. בירושלמי ואיכ"ר שם הובא זה כטעם ראשון, אבל בשינוי לשון: שבו זמן קיצה יפה לעצים שכל עצים שהן נקצצין בו אינן עושין מאכולות. ולפי לשון זה מובן מה שהיו עושים אותו יו"ט, כי יום זה הוא זמן יפה – מיוחד לקציצת עצים יותר משלפניו ויפה ענף (הובאו בעץ יוסף) לאיכ"ר שם. כן לא הובא בירושלמי שם מאמר ר"א הגדול. ובאיכ"ר שם הובאו ר"א הגדול ור' מנסיא לאחר שאר הטעמים שהובאו שם (ראה לקמן בפנים). אבל ברשב"ם (ב"ב שם ע"ב) ד"ה מניסן הביא הלשון ממדרש איכה "שבו כלה זמן קציצה למזבח", כמובא ביפ"מ שם.
3. 9. ולפי הגי' באיכ"ר גם ר"א הגדול בא לומר טעם היו"ט בחמשה עשר באב*. משא"כ לפי הגירסא שלפנינו בע"י "דתניא" – דפי' שזהו רק ראי' על הענין שמאז אין כורתים עוד עצים. ובכל אופן גם לפנינו מוכח לכאורה שכ"ה דעת ר' מנשיא.
4. 10. טעם דעולא ודרב מתנה. וגם בג' הטעמים הראשונים, שנאמרה השמועה בשם אומרה, שמן הסתם אף מוסר השמועה סובר כמותו וחשובים כב' דעות (ראה אנציקלופדי' תלמודית ערך הלכה ע' רנח, וש"נ), הרי בהטעם דיום שפסקו לכרות עצים יש ג' דעות כנ"ל.
5. 11. או ע"ד ומעין הכלל דהדיעה דהגמ' שקו"ט אליבי' ש"מ דס"ל כוותי' (יד מלאכי כלל תט. וש"נ). וראה תורת חיים ב"ב שם. לקמן הערה 32.
6. 12. להעיר מעיון יעקב (לע"י תענית שם): ודאי כולהו אמוראי לא פליגי אתנא דר"א הגדול שקרו לי' יום תבר מגל* לפי שתשש כחה של חמה בט"ו בו והוא דבר הניכר והנראה.
7. 13. להעיר גם על השינוי דטעם זה משאר הטעמים, שכולם הם זכר למאורע שהי' בעבר ופעם אחת, ולטעם שפסקו מלכרות עצים ה"ז בכל שנה ושנה בזמן המקדש.
8. . אבל צ"ע דמביא במדרש דר"א הגדול לאחר טעם כמה אמוראים. וראה חדושי הרד"ל שם שמוחק מהמדרש דברי ר"א הגדול ורב מנסיא (וכן – הב' דיעות שלפנ"ז במדרש).
9. . וצ"ע שכתב דברי ר' מנשיא ש"קרו לי' יום תבר מגל" בשם ר"א הגדול. וראה לקמן הערה 32.

עמוד 48

1. 14. רשב"ם ב"ב שם ע"א ד"ה יום שהותר שבט בנימין.
2. 15. ב"ב שם ע"ב. ועד"ז בתענית שם בקיצור.
3. 16. שנסמן בסוף הערה 8.
4. 17. כ"ה ברשב"ם בגמ'. ובע"י "היו משלימין ומסיימין".
5. 18. ועד"זהואבנמוק"י*ב"בשם"ומפנישבאותו יום היו משלימין ומסיימין המצוה היו עושין שמחה גדולה". וכתבו בהמשך לפירושו בד"ה יום תבר מגל.
6. 19. ראה נמוק"י שם סוף ד"ה מאן דלא "וגם שהוא מנהג לשמוח בענין מצוה עיד שכשהשלימה עושין שמחה ומשתה ויו"ט". ובקרבן העדה (לירושלמי שם) "והיו שמחים לגמרה של מצוה". בתויו"ט תענית שם: וכיון שנגמר מלאכת ה' עשאוהו יו"ט כדרך שעושין סעודה לגמרה של תורה וילפינן לה כו'. ביש"ש ב"ק סוף פרק מרובה מביא ראי' מטעם דרבה ור' יוסף דעושין שמחה וסעודה בסיום מסכתא. וכתב "וכ"כ לשם הר"ן* שמהא שמעינן שמנהג ישראל היא לשמוח ולעשות יו"ט בהשלמת המצוה". ועד"ז נסמן ברמ"א יו"ד סרמ"ו סכ"ו.
7. 20. דלכאורה כ"ה לפי פירושו דר"ג, דהמשך הגמ' "מכאן ואילך דמוסיף יוסף כו'" הוא סיום הענין והפירוש דיום שפסקו כו'. ולהעיר דבאיכ"ר שם בא בהמשך לדברי ר"א הגדול ורב מנסיא ("המוסיף יוסיף ודלא מוסיף יסיף"). ואח"כ הובא הטעם דר' אבון ור' יוחנן יום שביטל החפר מן מתי מדבר. ובירושלמי שם שלא הובא מאמר ר"א הגדול ורב מנשיא לא הובא בכלל המוסיף יוסיף כו'. .*)כנראההכוונהלנמוק"יהנ"ל.ראהשוה"גלהערה 18
8. . ראה "הגהות מא"י" בתחלת פי' הנמוק"י ב"ב (א, א) סק"ב.

עמוד 49

1. 21. לשון ר"ג (ועד"ז הוא ברש"י) תענית שם. רשב"ם ב"ב שם.
2. 22. ראה טור ורמ"א או"ח סתרס"ט ס"א. וראה שהש"ר פ"א, א(ט). תויו"ט הנ"ל הערה 19.
3. 23. ראה רמ"א שם. וביש"ש שם (הובא בש"ך שם סקכ"ז) דסיום מס' הוה סעודת מצוה. ולהעיר מלשון היש"ש שם "וא"כ השלמת הספר אין לך מצוה גדולה מזו .. דאפילו מי שלא סיים מסכתא זו מצוה רבה שישמח עם המסיים" (הובא בש"ך שם).
4. 24. תענית שם.
5. 25. תענית שם.
6. 26. וכ"ה בר"ח תענית שם, ובערוך ערך תבר. ועד"ז פי' בר"ג ב"ב שם: שהי' פוסק מגל מלכרות עצים למערכה.
7. 27. ב"ב שם ע"ב ד"ה יום תבר מגל. וכ"ה בנמוק"י שם.
8. 28. ראה ערוך השלם שם.
9. 29. תענית שם.

עמוד 50

1. 30. ראה הלשונות בראשונים שם (הנ"ל הערה 26).
2. 31. ראה חדא"ג מהרש"א (ב"ב שם) ד"ה ולא היו כורתין.
3. 32. בתו"ח ב"ב שם: נראה דמייתי ראי' מהא דרב מנשיא דעושין יו"ט בט"ו באב לפי שפוסקין בו מלכרות עצי מערכה דמדקרו לי' יום תבר מגל צ"ל דקרו לי' הכי לזכר וטעם היום טוב שעושין בו ביום דאי לאו הכי מאי נפק"מ ומאי רבותא דקרו לי' הכי. עיי"ש. ופירושו מתאים באם מפרשים דמאמר רב מנשיא בא בהמשך לדברי ר"א הגדול, שבדבריו אינו מבאר שיום זה מיוחד ורק שמט"ו באב לא היו כורתים עצים למערכה (ולהעיר מהגירסא דאיכ"ר שם (כנ"ל הערה 8, 9), ושם ואמר רב מנסיא), אבל באם מפרשים שבא בהמשך לדברי "רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו (הטעם על זה שלא הי' יו"ט לישראלכט"ובאב) יום שפסקו"משמע דרבמנשיא בא להוסיף בזה.
4. 33. ראה רשב"ם שם "מניסן ועד ט"ו באב היו כורתים". וראה חדא"ג שם.
5. 34. ראה לקמן הערה 36.
6. 35. להעיר מחדא"ג שם: כלומר שכבר נגמרה המצוה ואין צריכין עוד אף למכשירי המצוה שהיא מגל. ולהעיר מספר חסידים סי' תתפח. תתצב. תתצג־ד.
7. 36. בדוחק י"ל דאינו מתאים להניחו כ"כ הרבה זמן כיון שאז יצטרכו עוה"פ לתקנו (שיהי' ראוי להשתמש בו), ואין עניות במקום עשירות (ע"ד זבחים פח, סע"א ואילך). ומה"ט מובן גם שאין מקום להשתמש בו בשביל כריתת עצים וכיו"ב בשביל ענינים אחרים לביהמ"ק* (ראה ראב"ד הל'
8. . ולהעיר דבנוגע למזבח נאמר (יתרו כ, כא) מזבח אדמה תעשה לי, שתהא תחילת עשייתו לשמי ביהב"ח פ"א ה"ט ובמפרשי הרמב"ם שם). אבל מ"מ צריך ביאור למה הוצרכו לשברו, שדומה לבל תשחית, ולא הנחוהו או גנזוהו.

עמוד 51

1. 37. בגמ' הכל משנה אחת. ובמשניות "אמר רבן שמעון בן גמליאל" – במשנה בפ"ע.
2. 38. ראה גם (ובהבא לקמן) קרן אורה לסוף תענית.
3. 39. אף שבפועל זה דלא הי' יו"ט כט"ו באב היינו "שהי' יו"ט גדול בזמן המקדש" (מג"א סי' קלא (פרש"י שם. וראה מכילתא וצפע"נ עה"ת שם. וש"נ). וא"כ מקום לומר שכן נהגו גם בהמגל ל"מכשירי מצוה" (ראה לעיל הערה 35) השייכים למזבח. [ובפרט לפי מ"ש בראב"ד שם (וראה כס"מ שם שכן ס"ל גם להרמב"ם. וראה שאר מפרשי הרמב"ם שם וצפע"נ לרמב"ם שם) דלא אסרה תורה כל עץ אלא אצל מזבח ה' אבל בעזרת נשים ובהר הבית (שהוא חול ולא נתקדש – פרש"י סוטה מ, סע"ב. ובכ"מ) מותר]. ואכ"מ. סקט"ו. השלמה לשו"ע אדה"ז שם ס"ח) – הרי גם עכשיו עכ"פ אין אומרים בו תחנון (שו"ע או"ח שם ס"ו). ולהעיר ממאירי למשנה כאן בסופו: כוונת המשנה לבאר שאין להתיאש לרוב הצרות אבל כל אשר יענו אותנו כן נרבה בהיות ה' אתנו בלכתנו בדרכיו. וראה מראה כהן לסוף תענית מה שגריס בפסקי תוס' תענית (אות כא): אבל יו"ט כגון ט"ו באב לא בטלו (מגילת תענית). וראה צפע"נ דלקמן הערה 42.
4. 40. ראה ירושלמי שם (הובא בפרש"י תוס' ר"ח תענית שם. ועוד) דומה שביטל הקב"ה אותה הגזירה קשה מעלינו (ועד"ז באיכ"ר שם). וראה פי' ר"ת בתוד"ה יום שכלו (ב"ב שם).
5. 41. ואולי י"ל שלכן בפיה"מ להרמב"ם (וכן בריטב"א וכלבו סי' סב בשם הראב"ד. ועוד) הובא רק הטעם דיום שכלו בו מתי מדבר כטעם ליום שמחה, כי זהו דבר הראשון שאירע בט"ו באב ונעשה יום זכאי וזה גרם ששאר הדברים יתגלגלו ליום זה (ראה תענית כט, א). וראה מאירי כאן שהביא מתחלה רק טעם זה. ואח"כ הוסיף "ופירשו בדרש", "ופירשו בה עוד" – שאר הטעמים שבגמרא.
6. 42. ראה תוד"היוםשהותרו(תעניתשם)"פירוש דהיינו יו"ט". ושקו"ט בארוכה במפרשים בפי' דברי התוס'. ומפרשים שמצד טעם זה הוא יו"ט (סתם) בשוה לשאר יו"ט, ושאר האמוראים מוסיפים טעמים מה ש"לא היו ימים טובים כט"ו" – גדול משאר יו"ט (אלי' רבה סי' תקפ סק"י הובא בענף יוסף בע"י תענית (וראה עיון יעקב). מהר"ץ חיות שם. שו"ת פנים מאירות ח"ג ס"ז. וראה שו"ת חיים שאל סנ"א. וראה גליוני הש"ס להר"י ענגל חגיגה כו, א. ובכ"מ). ובצפע"נ השלמה (טו, ג. הובא בצפע"נ כללי התוהמ"צ ע' ח סי"ז): וזה ר"ל התוס' תענית כו' על ט"ו באב דהיינו יו"ט ר"ל היום גופא נעשה יו"ט ושוב לא שייך בטלה מגילת תענית כו' (וראה המשך לשונו – הובא לקמן הערה 58 בסופה). וראה שיחת ט"ו באב תשמ"ב.

עמוד 52

1. 43. מסעי לו, ט. וראה בפרטיות בהמובא באנציקלופדי' שם בתחלתו אם עמדו והתירו או שקיבלו מתחלה שהאיסור הי' רק לדור ההוא. ואכ"מ.
2. 44. עפ"י המבואר בפנים מתורץ מה שהקשה מחדא"ג ב"ב שם ובגבורת ארי' תענית שם.
3. 45. אף שי"ל שאין זה חסרון בבעלות אלא ארי' הוא דרביע עלי'. וצ"ע מאי בינייהו. – וראה לקמן בפנים.
4. 46. להעיר ממעלת דלא נתחלקה לשבטים (בעל ההפלאה בספרו פנים יפות (פינחס כו, ה). ועוד. וראה ג"כ ירוש' ב"ק פ"ז ה"ז (וראה ירוש' חגיגה פ"ג ה"ו) עה"פ שחוברה לה יחדיו – "עיר שמחברת ישראל זה לזה"). – שמזה יש ללמוד למעלת שאף שנתחלקה אבל לא לגמרי.
5. 47. ראה ירושלמי ב"ב פ"ח ה"ב. וראה צפע"נ עה"ת לך טו, ז־ח. אלא דשם מפרש דזהו החילוק דכיבוש ראשון וכיבוש שני. וראה לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 107, 115 ואילך.
6. 48. להעיר מדין המוכר קברו או דרך קברו כו' באין בני משפחה וקוברים שם בעל כרחו משום פגם משפחה (ב"ב ק, ב. רמב"ם הל' מכירה ספכ"ד).
7. 49. ראה ב"ב נג, א. וש"נ.
8. 50. ולהעיר מצפע"נ השמטות להל' תרומה (סב, א): ועי' במכילתא פ' יתרו דא"י נתנה על תנאי ובירוש' פ"א דקדושין וב"ב פ"ח לאחר שקראה אותה מתנה כו'. אך כך דא"י שייכא לישראל מחמת ב' דברים אחד מחמת ירושה ואחד מחמת דשייכא למין ישראל וזה לא יפקע לעולם.

עמוד 52

1. 51. להעיר מביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ רס"ג ח"ג פרשה כז, שכתב בדעת הבה"ג ורס"ג דלאו דלא תסוב נחלה נוהג לדורות ולכן מנהו במנין המצות (ורק הציווי "לאחד ממשפחת מטה אבי' תהי' לאשה" (מסעי לו, ח) הותר ואינה נוהגת אלא בדור של באי הארץ) עיי"ש בארוכה [ושם (קסד, א ואילך) מביא ראי' מגמ' כאן (בתענית וב"ב) ממ"ש ר"י הטעם על היו"ט דט"ו באב יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה. והוא שלא כפרש"י ורשב"ם ושאר מפרשים, כמ"ש שם בעצמו].
2. 52. וראה לקו"ש שם ע' 111 ואילך. וש"נ.
3. 53. אף שעצם הענין גם דמתנה ניתן כבר בימי אברהם. ואכ"מ.
4. 54. את"ל שזהו כענין הב' דבצפע"נ תרומות שם יומתק ביותר מה דהיו"ט בט"ו באב מצד זה דהותרו השבטים לבוא זה בזה, הוא בניגוד כו' לת"ב, כי ענין זה "דשייכא למין ישראל" לא פקע לעולם גם אחר ת"ב וחורבן הבית. וכמו דהענין דהותרו השבטים כפשוטו והיתר הסבת נחלה נמשך לאחר החורבן.
5. 55. משנה תענית כו, א.
6. 56. מאירי למשנה שם. וראה תוד"ה הואיל (ר"ה יח, ריש ע"ב).
7. 57. להעיר מחדא"ג במשנה תענית שם ד"ה וכה"א "ולפי ענינו נראה דאט"ו באב קאי שטעמי שמחתו אמרינן בגמרא תלוים בבנין המקדש". וראה אוצר בלום לע"י שם.
8. 58. ובפרט שיו"ט (גדול) בזמן בית שני הי' לאחרי (ובמילא תיקן) חורבן בית הא'. ולהעיר מהשקו"ט ומחלוקת אם התענו בת"ב בימי בית שני (הובא ונסמן בלקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 451 הערה 43). וראה תו"ח ב"ב שם (תחלת לשונו נעתקה לעיל הערה 32): ועוד דרב מנשה (מנשיא) לאחר החורבן הוה .. ואמאי הוו קרי לי' בזמנו יום תבר מגל אי לאו כו'. ולהעיר מטעם דרב מתנה "יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה" שהי' לאחרי חורבן הבית (ראה גבורת ארי תענית שם). ובצפע"נ שהובא בסוף הערה 42 ממשיך: וא"ש מה דאמר שם טעם דנעשה לאחר חורבן ולא אמרינן כמו הך דר"ה דף י"ט קמייתא בטל כו' ועי' תוס' עירובין ד' מא ע"א גבי קרבן עצים ותענית ד' יב ובפסקי תוס' שם משמע דלא בטלה וע"ש בתוס'.
9. 59. שו"ע או"ח סתקמ"ט ס"ב. וראה הערה 39. והערה שלפנ"ז.

עמוד 53

1. 60. יומא ט, ב.
2. 61. ולהטעם "יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל"מודגשרקהפרטהב'–עניןהאחדותולהעיר דביהמ"ק (והמזבח) הוא בחלקו של בנימין דוקא (זבחים קיח, ב. וש"נ).
3. 62. ועד"ז הוא בהטעם ד"יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר לאיזה שירצו יעלו": גםבזהמודגשב'הפרטים:א)עניןהאחדותהיפך סיבת החורבן, כי (נוסף ע"ז שאז יוכלו כל ישראל להתאחד גם עם אלה שהוכרחו לילך לפני העגלים אשר עשה ירבעם (מ"א יב, ל), הרי) העלי' לרגל היא ש"חוגגין אליו שלש פעמים בשנה" (רמב"ם ריש הל' בית הבחירה*) שהוא ענין של התאחדות דכל ישראל**. ב) הענין דעלי' לרגל "חוגגין אליו שלש פעמים בשנה" הוא חלק וגדר המצוה – המכוון דה"מצות עשה לעשות בית לה'" (כברמב"ם שם) – בנין ביהמ"ק. וראה לקמן הערה 70.
4. 63. ראה לעיל הערה 5, 8 הגירסא באיכ"ר.
5. 64. ראה לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 30 הערה 47. וש"נ.
6. 65. ראה ריש מס' שבועות במשנה. במדב"ר פכ"א, כא. וש"נ.
7. 66. תניא פל"ז (מח, ב). ושם "מפני שהיא עיקר המצות מעשיות ועולה על כולנה".
8. 67. גם כפשוטו אלו שכרתו עצים למערכה והביאו ללשכה הרי"ז בדוגמת א' ממעלות הכי גדולות בצדקה "ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח כו' כגון לשכת חשאים שהיתה במקדש כו'" (רמב"ם הל' מת"ע פ"י ה"ח).
9. . ועד"ז כתב בסהמ"צ מ"ע כ: ואליו תהי' ההליכה והעלי' לרגל והקיבוץ בכל שנה. ושם שורש יב כתב: והוא שיהי' לנו בית מוכן יבאו אליו ויחוגו בו ובו תהי' ההקרבה ובו יהי' הקבוץ במועדים. וראה הלשון בהוצאות הר"ח העליר והר"י קאפח.
10. . ראה חגיגה כו, א (ופי' ר"ח שם). ירושלמי הנ"ל (הערה 46). גליוני הש"ס חגיגה שם.

עמוד 54

1. 68. ראה גם לקו"ש ח"ד [המתורגם] (ע' 85 ואילך), ח"ט [המתורגם] (ע' 91 ואילך), לענין נדבתעציםבט"ובאב,כ"ףבווכו'שבמשנהתענית שם.
2. 69. רמב"ם ריש הל' בית הבחירה.
3. 70. ואף שגם בהטעם ש"יום שביטל כו' שלא יעלו ישראל לרגל" מודגשים ב' הענינים (כנ"ל הערה 62), מ"מ בהטעם ד"יום שפסקו מלכרות עצים למערכה" מודגש א) ענין האחדות – היפך דשנאת חנם ביותר, כנ"ל בפנים. ב) גם ענין דבנין הבית מודגש יותר, כי: 1) כריתת והכנת עצים למערכה הוא מעשה בפועל וחלק מהמערכה והקרבת הקרבנות*. 2) ענין הא' שבהמ"ע הוא "לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות", ואח"כ ממשיך "וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה". ועוד ועיקר, גם השלימות דחוגגין שצ"ל עולת ראי' – ולא יראו פני ריקם** – בא ע"י כריתת עצם למערכה כו'.
4. 71. מדות פ"ג מ"ד. מכילתא ופרש"י יתרו כ, כב. וראה חינוך מצוה מ.
5. . משא"כ יום שביטל .. שלא יעלו ישראל לרגל: א) שלא הי' בזה פעולה (ושייכות לבנין הבית). ב) "אמר לאיזה שירצו יעלו", וגלו ישראל בימיו "על ידי ששמט את הקולר מצוארו ותלוי בצואר הרבים לא אמר כל עמא יסקון אלא מאן דבעי מיסוק יסוק" (ירושלמי תענית שם. איכ"ר שם).
6. . והבא ולא הביא עולה לא דין שלא עשה מ"ע אלא עובר על ל"ת שנאמר ולא יראו פני ריקם (רמב"ם הל' חגיגה בתחלתו).

עמוד 55

1. 72. להעיר מדעת ר"א (שבת קל, א) ד"כורתין עצים (בשבת) לעשות פחמים לעשות ברזל" בשביל איזמל למילה. ולהעיר מהמבואר במ"א (ראה לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 200 ואילך. ובכ"מ) בגדרי הכשר מצוה ופעולה המוכרחת למצוה וכיו"ב שנעשה מעין החשיבות וגדר המצוה.
2. 73. עפ"ז יומתק יותר ההמשך בגמ' "מכאן ואילך דמוסיף (יוסיף חיים על חייו) דלא יוסף כו'".
3. 74. וצע"ק בלשון הרשב"ם "שנשברו הקרדומיות", כאילו נשברו מעצמם. משא"כ בלשון רש"י תענית "שבירת הגרזן".
4. 75. ובמילא אין בזה משום בל תשחית, שהוא רק "כשעושה דרך השחתה וקלקול" (שו"ע אדה"ז חלק חו"מ הל' שמירת גו"נ ובל תשחית סט"ו).
5. 76. וכמודגש גם ב"זמן עצי הכהנים והעם (שמתנדבים עצים .. והיו מקריבים קרבן אותו היום – רש"י שם) כו' בחמשה עשר בו (באב) בני זתוא בן יהודה ועמהם כהנים ולוים וכל מי שטעה בשבטו ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות" (משנה תענית כו, א).
6. 77. במשנה שם ע"ב.
7. 78. לא, א.

עמוד 56

1. 77.
2. 78.
3. 79. ישעי' כה, ט.
4. 80. לקו"ש [המתורגם] חי"ט ע' 93 ואילך.
5. 81. ישעי' ב, ד.
6. 82. להעיר מהסיום בתנחומא יתרו בסופו.
7. 83. יבמות סא, רע"א.
8. 84. ועפ"ז יש לקשר הסיום לתחלת המס' "מזכירין גבורת גשמים בתחיית המתים", ד"מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים קבעוה בתחיית המתים" (תענית ז, רע"א). ובירושלמי תענית בתחלתו: כשם שתחיית המתים חיים לעולם כך ירידת גשמים חיים לעולם. ולהעיר מדב"ר פ' תבוא (פ"ז, ז) דביום ירידת גשמים כולם שמחים (וד"ה במד"ר פ' תבוא – ש"ת תרכ"ח סו"ס המאמרים תרכ"ז). וראה ריטב"א בתחלת המס'. טור או"ח סי' קיד. ושו"ע אדה"ז שם.
9. 85. כי אף שנאמר "והוא יושב ביניהם בגן עדן", הרי מפשטות הלשון "עתיד הקב"ה לעשות מחול" וכןמהכתובשהביא"ואמרביוםההוא" (ראהשמו"ר ספכ"ג) אולי יש לומר שהמדובר לעת"ל בעוה"ב, אחר התחי' שגם אז יהי' מקום דג"ע בעולם. וראה לקו"ת ואתחנן ז, ב. לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 154 הערה 44. לקמן ע' 79 הערה 76.
10. 86. סנהדרין ר"פ חלק.
11. 87. ישעי' ס, כא.