54
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
וצדקה – בענין הקרבנות
גדולתה של צדקה זו היא הן בכמות – שזוהי צדקה עבור כל יחיד ועבור כלל ישראל, ומאפשרת את הקרבת קרבנות היחיד והצבור. והן גדולה באיכות, סוג אחר של צדקה, כי לולא כריתת העצים עד ט"ו באב אין לאחר מכן עצים הראויים למערכה.
ובכך מובן הסברו של רבי אליעזר הגדול: "מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה" – אין עצים הראויים למערכה, ולפיכך מובנת חשיבותה הגדולה של כריתת העצים הנשלמת עד ט"ו באב68.
ולכן מובן, שבכך מושגת השלימות של (בנין ה)בית המקדש: ביהמ"ק נבנה כדי שיהא "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות"69 – וזה נעשה אפשרי ומושלם דוקא בחמשה עשר באב, שאז מסיימים לכרות את העצים למערכה, ועל ידי כך זהו "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו קרבנות", מוכנים גם העצים להקרבת הקרבנות עד חודש ניסן שלאחר מכן70.
ז. "תבר מגל" – שלימות תכלית בניית בית המקדש
על כך מוסיף רב מנשיא "וקרו ליה יום תבר מגל", שעל ידי הפסקת כריתת העצים למערכה מתחדש ענין עמוק יותר בשלימות של בנין הבית, בנוסף לכך שעל ידי ה"מצוה גדולה" נעשה "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות"!
לגבי איסור נגיעת ברזל באבני המזבח, שבעקבות זאת האבן נפסלת ואסור לבנות בה מזבח, נאמר במשנה71
הערות
- 68. ראה גם לקו"ש ח"ד [המתורגם] (ע' 85 ואילך), ח"ט [המתורגם] (ע' 91 ואילך), לענין נדבתעציםבט"ובאב,כ"ףבווכו'שבמשנהתענית שם.
- 69. רמב"ם ריש הל' בית הבחירה.
- 70. ואף שגם בהטעם ש"יום שביטל כו' שלא יעלו ישראל לרגל" מודגשים ב' הענינים (כנ"ל הערה 62), מ"מ בהטעם ד"יום שפסקו מלכרות עצים למערכה" מודגש א) ענין האחדות – היפך דשנאת חנם ביותר, כנ"ל בפנים. ב) גם ענין דבנין הבית מודגש יותר, כי: 1) כריתת והכנת עצים למערכה הוא מעשה בפועל וחלק מהמערכה והקרבת הקרבנות*. 2) ענין הא' שבהמ"ע הוא "לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות", ואח"כ ממשיך "וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה". ועוד ועיקר, גם השלימות דחוגגין שצ"ל עולת ראי' – ולא יראו פני ריקם** – בא ע"י כריתת עצם למערכה כו'.
- 71. מדות פ"ג מ"ד. מכילתא ופרש"י יתרו כ, כב. וראה חינוך מצוה מ.
- . משא"כ יום שביטל .. שלא יעלו ישראל לרגל: א) שלא הי' בזה פעולה (ושייכות לבנין הבית). ב) "אמר לאיזה שירצו יעלו", וגלו ישראל בימיו "על ידי ששמט את הקולר מצוארו ותלוי בצואר הרבים לא אמר כל עמא יסקון אלא מאן דבעי מיסוק יסוק" (ירושלמי תענית שם. איכ"ר שם).
- . והבא ולא הביא עולה לא דין שלא עשה מ"ע אלא עובר על ל"ת שנאמר ולא יראו פני ריקם (רמב"ם הל' חגיגה בתחלתו).
משנה מדות ג׳:ד׳ - הטקסט מספריא
אחד אבני הכבש. ואחד אבני המזבח. מבקעת בית כרם. וחופרין למטה מהבתולה. ומביאים משם אבנים שלמות. שלא הונף עליהן ברזל. שהברזל פוסל בנגיעה ובפגימה לכל דבר. נפגמה אחת מהן. היא פסולה. וכולן כשרות. ומלבנים אותן פעמים בשנה. אחת בפסח. ואחת בחג. וההיכל פעם אחת בפסח. רבי אומר, כל ערב שבת מלבנים אותו במפה מפני הדמים. לא היו סדין אותן בכפיס של ברזל. שמא יגע ויפסול. שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם. והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם. אינו בדין שיונף המקצר על המאריך:
רש"י על שמות כ׳:כ״ב - הטקסט מספריא
ואם מזבח אבנים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר כָּל אִם וְאִם שֶׁבַּתּוֹרָה רְשׁוּת חוּץ מִג', וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי, הֲרֵי אִם זֶה מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן כַּאֲשֶׁר – וְכַאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לִי מִזְבַּח אֲבָנִים לא תבנה אתהן גזית, שֶׁהֲרֵי חוֹבָה עָלֶיךָ לִבְנוֹת מִזְבַּח אֲבָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה (דברים כ"ז) – וְכֵן אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה (שמות כ"ב), חוֹבָה הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ (דברים ט"ו) – וְאַף זֶה מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן כַּאֲשֶׁר – וְכֵן וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים (ויקרא ב'), זוֹ מִנְחַת הָעֹמֶר שֶׁהִיא חוֹבָה, וְעַל כָּרְחֲךָ אֵין אִם הַלָּלוּ תְּלוּיִין אֶלָּא וַדָּאִין, וּבִלְשׁוֹן כַּאֲשֶׁר הֵם מְשַׁמְּשִׁים:
גזית. לְשׁוֹן גְּזִיזָה, שֶׁפּוֹסְלָן וּמְכַתְּתָן בְּבַרְזֶל:
כי חרבך הנפת עליה. הֲרֵי כִּי זֶה מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן פֶּן, שֶׁהוּא דִּילְמָא – פֶּן תָּנִיף חַרְבְּךָ עָלֶיהָ:
ותחללה. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאִם הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ בַּרְזֶל חִלַּלְתָּ, שֶׁהַמִּזְבֵּחַ נִבְרָא לְהַאֲרִיךְ יָמָיו שֶׁל אָדָם וְהַבַּרְזֶל נִבְרָא לְקַצֵּר יָמָיו שֶׁל אָדָם, אֵין זֶה בַּדִּין שֶׁיּוּנַף הַמְקַצֵּר עַל הַמַּאֲרִיךְ (מכילתא). וְעוֹד שֶׁהַמִּזְבֵּחַ מֵטִיל שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, לְפִיכָךְ לֹא יָבֹא עָלָיו כּוֹרֵת וּמְחַבֵּל; וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אֲבָנִים שֶׁאֵינָן רוֹאוֹת וְלֹא שׁוֹמְעוֹת וְלֹא מְדַבְּרוֹת, עַל יְדֵי שֶׁמְּטִילוֹת שָׁלוֹם אָמְרָה תּוֹרָה וְלֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל, הַמֵּטִיל שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, בֵּין מִשְׁפָּחָה לְמִשְׁפָּחָה, בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁלֹּא תְבוֹאֵהוּ פֻּרְעָנוּת (שם):
ואם מזבח אבנים AND IF (according to Rashi, AND WHEN) [THOU WILT MAKE ME] AN ALTAR OF STONES — Rabbi Ishmael said: Every time the word אם it used in the Torah it refer to some action the doing of which is optional, except in three instances. Here: ואם מזבח אבנים תעשה לי — you see that this אם is used in the sense of כאשר, “when”, the meaning being: “And when thou makest me an altar of stone, לא תבנה אתהן גזית THOU SHALT NOT BUILD IT OF HEWN STONE, for, as a matter of fact, it is obligatory upon thee to build an altar of stone, as it is said, (Deuteronomy 27:6) “of whole stones thou shalt build [the altar of the Lord thy God]”. Similarly, (Exodus 22:24) אם כסף תלוה את עמי is obligatory and signifies: “when (אם) thou lendest My people money”, and not, “if thou lendest”, because it is said, (Deuteronomy 15:8) “And thou shalt surely lend him”; consequently this אם also is used in the sense of כאשר “when”. Similarly, (Leviticus 2:14) ואם תקריב מנחת בכורים, for this refers to the meal-offering of the Omer which is obligatory and therefore the trantlation is, “And when (ואם) thou offerest the meal-offering of first-fruits”, and not, “if thou offerest”. You must therefore admit that these instances of אם are not conditional, meaning “if”, but they are absolute, and that they are used in the sense of כאשר, “when” (Mekhilta; Yalkut Shimoni on Torah 306; cf. Rashi on Leviticus 2:14).
גזית — This has the meaning of cutting (גזיזה), the stones being thus called because one hews them and cuts them with an iron tool (Mekhilta).
כי חרבך הנפת עליה — This word כי is used here in the sense of פן, which signifies “perhaps it may be” (and it does not mean “because”) — “perhaps it may happen that thou liftest up thy iron tool above it”.
ותחללה THEN THOU HAST PROFANED IT — Thus you may learn that if thou liftest up thy iron tool above it thou profanest it. The reason of this is, because the altar is created (its purpose is) to lengthen man’s days and iron has been created (one of its purposes is) to shorten man’s days, it is not right that an object which shortens man’s life should be lifted up above that which lengthens it (Mekhilta, Middoth 3:4). And a further reason is: because the altar makes peace between Israel and their Father in Heaven, and therefore there should not come upon it anything that cuts and destroys. Now, the following statement follows logically, à fortiori: How is it in the case of stones which cannot see nor hear nor speak? Because that they promote peace Scripture ordains, “Thou shalt not lift up against them any iron tool!” Then in the case of one who makes peace between a man and his wife, between family and family, between a man and his fellow, how much more certain is it that punishment will not come upon him (Mekhilta).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.