52
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
התבטל המחסום של "לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר"43, אשר כתוצאה מכך "הותרו...", מביא לעילוי ומעלה בכניסה ובהתיישבות בארץ44, ולכן עשאוהו יום טוב.
ההסבר לכך הוא: כל עוד חל האיסור "לא תסוב נחלה..." כל חלק בארץ ישראל חייב להשאר אצל השבט שהוא ניתן לו מלכתחילה, הרי אז: לגבי חלק זה לא היתה לשבט בעלות מושלמת – כי הוא לא יכול היה להעביר זאת לשבט אחר45.
לגבי שאר החלקים בארץ ישראל – אין לשבט קשר אתם בכלל, ואפילו לא אפשרות לבעלות, הוא אינו ראוי לבעלות על החלקים האחרים. לכל שבט היה רק חלקו המסויים46.
כשבטל האיסור – חלה בעלות שלמה בחלקו של השבט, וכל אחד ואחד ראוי לבעלות בכל ארץ ישראל.
ויש לומר שזאת בדוגמת ומעין שני האופנים של בעלות בני ישראל על ארץ ישראל – באופן של ירושה ובאופן של מתנה47: מצד הירושה, שסיומה הוא כשמחלקים אותה לגמרי ליורשים, ההדגשה היא על חלק מסויים לשבט מסויים48. ומצד המתנה שבנתינת ארץ ישראל, הרי להיפך – "כל הנותן בעין יפה נותן"49, נתן הכל, והנתינה היא בשלימותה50. ואפילו כאשר קיים
הערות
- 43. מסעי לו, ט. וראה בפרטיות בהמובא באנציקלופדי' שם בתחלתו אם עמדו והתירו או שקיבלו מתחלה שהאיסור הי' רק לדור ההוא. ואכ"מ.
- 44. עפ"י המבואר בפנים מתורץ מה שהקשה מחדא"ג ב"ב שם ובגבורת ארי' תענית שם.
- 45. אף שי"ל שאין זה חסרון בבעלות אלא ארי' הוא דרביע עלי'. וצ"ע מאי בינייהו. – וראה לקמן בפנים.
- 46. להעיר ממעלת דלא נתחלקה לשבטים (בעל ההפלאה בספרו פנים יפות (פינחס כו, ה). ועוד. וראה ג"כ ירוש' ב"ק פ"ז ה"ז (וראה ירוש' חגיגה פ"ג ה"ו) עה"פ שחוברה לה יחדיו – "עיר שמחברת ישראל זה לזה"). – שמזה יש ללמוד למעלת שאף שנתחלקה אבל לא לגמרי.
- 47. ראה ירושלמי ב"ב פ"ח ה"ב. וראה צפע"נ עה"ת לך טו, ז־ח. אלא דשם מפרש דזהו החילוק דכיבוש ראשון וכיבוש שני. וראה לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 107, 115 ואילך.
- 48. להעיר מדין המוכר קברו או דרך קברו כו' באין בני משפחה וקוברים שם בעל כרחו משום פגם משפחה (ב"ב ק, ב. רמב"ם הל' מכירה ספכ"ד).
- 49. ראה ב"ב נג, א. וש"נ.
- 50. ולהעיר מצפע"נ השמטות להל' תרומה (סב, א): ועי' במכילתא פ' יתרו דא"י נתנה על תנאי ובירוש' פ"א דקדושין וב"ב פ"ח לאחר שקראה אותה מתנה כו'. אך כך דא"י שייכא לישראל מחמת ב' דברים אחד מחמת ירושה ואחד מחמת דשייכא למין ישראל וזה לא יפקע לעולם.
תלמוד ירושלמי בבא קמא ז׳:ז׳ - הטקסט מספריא
משנה: אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲבָל מְגַדְּלִין בְּסוּרִיָיא וּבְמִדְבָּרוֹת שֶׁבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֵין מְגַדְּלִין תַּרְנְגוֹלִין בִּירוּשָׁלַיִם מִפְּנֵי הַקֳּדָשִׁים וְלֹא כֹהֲנִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הַטָּהֳרוֹת. וְלֹא יְגַדֵּל יִשְׂרָאֵל חֲזִירִין בְּכָל מָקוֹם וְלֹא יְגַדֵּל אָדָם אֶת הַכֶּלֶב אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה קָשׁוּר בַּשַׁלְשֶׁלֶת. אֵין פּוֹרְסִין נִשְׁבִּין לַיּוֹנִים אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה רָחוֹק מִן הַיִישׁוּב שְׁלֹשִׁים רִיס.
הלכה: אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַקָּה כול׳. אָמַר רִבִּי בָּא. כְּגוֹן מָהִיר שֶׁהִיא שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל עַל שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל.
תַּנֵּי. אֵין מְגַדְּלִין תַּרְנוֹגַלִּין בִּירוּשָׁלַ͏ִם מִפְּנֵי הַקֳּדָשִׁים וְלֹא כֹהֲנִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הַטָּהֳרוֹת. יָכוֹל אַף בִּירוּשָׁלַ͏ִם כֵּן. אוֹ יָיבֹא כַּיי דָּמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. יְרוּשָׁלַ͏ִם הַבְּנוּיָה וגו׳. עִיר שֶׁמְחַבֶּרֶת יִשְׂרָאֵל זֶה לָזֶה.
כְּתִיב טְמֵאִים הֵם לָכֶם. מַה תִלְמוּד לוֹמַר וּטְמֵאֵים יִהְיוּ לָכֶם. אֶלָּא אֶחָד אִיסּוּר אֲכִילָה וְאֶחָד אִיסּוּר הֲנָיָיה. כָּל דָּבָר שֶׁאִיסּוּרוֹ [דְּבַר תּוֹרָה אָסוּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ סְחוֹרָה. וְכָל דָּבָר שֶׁאִסּוּרוֹ] מִדִּבְרֵיהֶן מוּתָּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ סְחוֹרָה. וַהֲרֵי חֲמוֹר. לִמְלַאכְתּוֹ הוּא גָדֵל. וַהֲרֵי גָּמָל. לִמְלַאכְתּוֹ הוּא גָדֵל.
לֹא יְגַדֵּל אָדָם אֶת הַכֶּלֶב אֶלָּא אִם כֵּן קָשׁוּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי חֲנִינָה. כָּל הַמְגַדֵּל כֶּלֶב רַע בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד וגו׳.
אֵין פּוֹרְשִׂין נִשְׁבִּין לַיּוֹנִים אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה רָחוֹק מִן הַיִישׁוּב שְׁלֹשִׁים רִיס. [הָכָה אַתֲּמַר. שְׁלֹשִׁים רִיס.] וּלְהַלָּן אַתְּ אֲמַר. נֹ אַמָּה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּרִבִּי בּוּן. לִרְעוֹת מְרֵיעָה נֹ אַמָּה. לִפְרוֹחַ פּוֹרַחַת אֲפִילוּ אַרְבָּעַת מִילִין.
תלמוד ירושלמי חגיגה ג׳:ו׳ - הטקסט מספריא
משנה: הַגַּבָּאִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת וְכֵן הַגַּבָּאִים שֶׁהֶחֱזִירוּ אֶת הַכֵּלִים נֶאֱמָנִין לוֹמַר לֹא נָגַעְנוּ. וּבִירוּשָׁלִַם נֶאֱמָנִין עַל הַקּוֹדֶשׁ וּבִשְׁעַת הָרֶגֶל אַף עַל הַתְּרוּמָה:
הלכה: הַגַּבָּאִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת הַבַּיִת טָמֵא. אִם יֵשׁ עִמָּהֶן גּוֹי נֶאֱמָנִין לוֹמַר נִכְנַסְנוּ אֲבָל לֹא נָגַעְנוּ. פָּתַר לָהּ תְּרֵין פְּתָרִין. נֶאֱמָנִין לוֹמַר נִכְנַסְנוּ אֲבָל לֹא נָגַעְנוּ. בְּשֶׁיֵּשׁ עֵדִים יוֹדְעִין. וּבִירוּשָׁלִַם נֶאֱמָנִין עַל הַקּוֹדֶשׁ אֲפִילוּ יֵשׁ עֵדִים יוֹדְעִין. פָּתַר לָהּ פֶּתֶר חוֹרָן. נֶאֱמָנִין לוֹמַר נִכְנַסְנוּ אֲבָל לֹא נָגַעְנוּ. לָכֵן צְרִיכָה בְּשֶׁיֵּשׁ עֵדִים יוֹדְעִין. וּבִירוּשָׁלִַם נֶאֱמָנִין עַל הַקּוֹדֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עֵדִים יוֹדְעִין.
אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. יְרוּשָׁלַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחוּבְּרָה לָּהּ יַחְדָּיו. עִיר שֶׁהִיא עוֹשָׂה כָל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים. מֵעַתָּה אֲפִילוּ בִּשְׁאַר יְמוֹת הַשָּׁנָה. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. וּבִלְבַד בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים.
תלמוד ירושלמי בבא בתרא ח׳:ב׳ - הטקסט מספריא
משנה: בְּנוֹת צְלָפְחָד נָטְלוּ שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים בַּנַּחֲלָה חֵלֶק אֲבִיהֶן שֶׁהָיָה עִם יוֹצְאֵי מִצְרַיִם וְחֶלְקוֹ עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי חֵפֶר וְשֶׁהָיָה בְּכוֹר נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים.
הלכה: בְּנוֹת צְלָפְחָד כול׳. בְּנוֹת צְלָפְחָד אָמְרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ. אִם אָנוּ בְנוֹת צְלָפְחָד נִירַשׁ אֶת אָבִינוּ. אִם אֵין בְּנוֹת צְלָפְחָד תִּתְיַיבֵּם אִמֵּינוּ. מִיַּד וַיִּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דּוֹבְרוֹת. תֵּן לָהֶן אֲחוּזַּת נַחֲלָה. תֵּן לָהֶן בַּקַּרְקָעוֹת. תֵּן לָהֶן בְּמִטַּלְטֲלִין. תֵּן לָהֶן חֶלֶק אֲבִיהֶן בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶן.
רִבִּי יֹאשִׁיָּה אָמַר. לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ. דִּכְתִיב לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבוֹתָיו. וְאִם כֵּן מַה תַלְמוּד לוֹמַר לָאֵלֶּה. אֶלָּא מִפְּנֵי הַנָּשִׁים וּמִפְּנֵי הַקְּטַנִּים. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. לְבָאֵי הָאָרֶץ נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ. שֶׁנֶּאֱמַר לָאֵלֶּה תֵחָלֵק. אִם כֵּן מַה תַלְמוּד לוֹמַר לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבוֹתָיו. מְשׁוּנָּה נַחֲלָה זוֹ מִכָּל נְחָלוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. שֶׁכָּל נְחָלוֹת חַיִּים יוֹרְשִׁין מֵתִים וָכָא מֵתִים יוֹרְשִׁין חַיִּים. תַּנֵּי. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר. לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם וּלְעוֹמְדִים בָּעַרְבוֹת מוֹאָב נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ. כֵּיצַד. מִי שֶׁהָיָה מִיּוֹצְאֵי מִצְרַיִם וּמֵעוֹמְדִים בָּעַרְבוֹת מוֹאָב נָטַל שְׁנֵי חֲלָקִים. מִיּוֹצְאֵי מִצְרַיִם וְלֹא מֵעוֹמְדִים בָּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעוֹמְדִים בָּעַרְבוֹת מוֹאָב וְלֹא מִיּוֹצְאֵי מִצְרַיִם נָטַל חֶלֶק אֶחָד. בְּנוֹת צְלָפְחָד נָטְלוּ חֲמִשָּׁה חֲלָקִים. חֶלְקָן עִם יוֹצְאֵי מִצְרַיִם. וְחֶלְקָן עִם הָעוֹמְדִים בָּעַרְבוֹת מוֹאָב. וְשֶׁהָיָה בְּכוֹר נָטְלוּ שְׁנֵי חֲלָקִים. וְחֶלֶק אֲבִיהֶן בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. מַתְנִיתָא לֹא אָמְרָה כֵן. אֶלָּא נָתוֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֵן. הָדָא הִיא דִכְתִיב וַיִּפְּלוּ חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה.
יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב נָטְלוּ שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים. חֶלְקָן עִם יוֹצְאֵי מִצְרַיִם. וְחֶלְקָן עִם הָעוֹמְדִים בְּעַרְבוֹת מוֹאָב. וְנָטְלוּ חֶלֶק מְרַגְּלִים. הָדָא הוּא דִכְתִיב. וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפוּנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים וגו׳. אֲבָל חֶלֶק מִתְלוֹנְנִים וַעֲדַת קֹרַח נָפַל לָאֶמְצָע. וּבְנֵיהֶם בִּזְכוּת אֲבִי אֲבִיהֶן וְאִמּוֹתֵיהֶן. הָדָא הִיא דִכְתִיב וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ.
רִבִּי מוֹשְׁלוֹ מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לִשְׁנֵי אַחִים שׁוּתָפִין שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם. לָזֶה תִשְׁעָה בָּנִים וְלָזֶה בֵּן אֶחָד וְיָרְשׁוּ בֵית עֲשֶׂרֶת כּוֹרִין. כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל לֶתֶךְ. הֶחֱזִירוּם לַאֲבוֹתֵיהֶן וְחִלְּקוּם. נִמצָא בֵּן זֶה נוֹטֵל מֶחֱצָה וּבְנֵי זֶה נוֹטְלִין מֶחֱצָה.
רִבִּי דּוֹסִתַּי בֶּן יְהוּדָה מוֹשְׁלוֹ מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לִשְׁנֵי אַחִים כֹּהֲנִים שׁוּתָפִין שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין עַל הַגּוֹרֶן. לָזֶה ט̇ בָּנִים וְלָזֶה בֵּן אֶחָד וְנָטְלוּ (בֵּית) יֹ קַבִּין. הֶחֱזִירוּם לַאֲבוֹתֵיהֶן וְחִלְּקוּם. נִמְצָא בֵּן זֶה נוֹטֵל מֶחֱצֶה וּבְנֵי זֶה מֶחֱצָה.
רִבִּי יוֹחָנָן מָתִיב. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֵיכֶם וגו׳. אִם מַתָּנָה לָמָּה יְרוּשָׁה. וְאִם יְרוּשָׁה לָמָּה מַתָּנָה. אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁנְּתָנָהּ לָהֶן לְשׁוּם מַתָּנָה חָזַר וּנְתָנָהּ לָהֶן לְשׁוּם יְרוּשָׁה. אָמַר רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר מוֹרָשָׁה לְשׁוֹן דִּיהָא. הָתִיבוֹן. וְהָכְתִיב מוֹרָשָׁה קְהִילַּת יַעֲקֹב. אָמַר. לֵית דִּיהָא סוֹגִין מִינֵּיהּ. מָן דּוּ לָעֵי הוּא מַשְׁכַּח כּוּלָּהּ.
משנה תורה, הלכות מכירה כ״ד - הטקסט מספריא
המוכר שלשה אילנות בתוך שדהו ואפילו היו שלש נטיעות קטנות או שלשה בדי אילן הרי יש ללוקח קרקע הראוי להם ואפילו יבשו האילנות או נקצצו יש לו קרקע הראוי להם וקנה כל האילנות שביניהם.
וכמה היא הקרקע הראוי להם תחתיהם וביניהם וחוצה להם כמלא האורה וסלו וזה המקום שהוא מלא האורה וסלו אין אחד משניהם יכול לזרעו אלא מדעת חבירו.
במה דברים אמורים כשהיו שלשה האילנות עומדין כמו שלשה פטפוטי כירה ששופתין עליהן את הקדרה שהרי הן שנים זה כנגד זה והשלישי מכוון ביניהן ומרוחק מהן והוא שיהיו בין כל אילן ואילן מארבע אמות ועד שש עשרה.
ומהיכן הוא מודד מן העיקר הרחב של אילנות אבל אם לא היו עומדין כצורה הזאת או שהיו מקורבים פחות מארבע אמות או מרוחקין יותר משש עשרה אמה או שלקחן זה אחר זה או שמכר לו שנים בתוך שדהו ואחד על המצר או שנים בתוך שלו ואחד בתוך של חבירו או שהפסיק בור או אמת המים או רשות הרבים ביניהם הרי זה אין לו קרקע לפיכך לא קנה האילנות שביניהם ואם יבש האילן או נקצץ ילך לו.
כל מי שקונה שלשה אילנות ויש לו קרקע אם הגדילו והוציאו חוטר יקוץ כדי שלא ימעט הדרך על בעל השדה וכל השריגין והאמירים היוצאים מהם ואפילו מן השרשים הרי הן של בעל האילנות שהרי יש לו קרקע.
הקונה שני אילנות בתוך שדה חבירו אין לו קרקע לפיכך אם מת האילן או נקצץ אין לו כלום הגדילו שני אילנות והוציאו שריגים ואמירים יקוץ שמא יצמחו בארץ ויאמר למוכר שלשה אילנות מכרת לי ויש לי קרקע.
כל העצים שקוצץ בעל שני האילנות מהן העולה מן הגזעים והוא הרואה פני החמה הרי הוא של בעל האילנות והעולה מן השרשים והוא שאינו רואה פני החמה הרי הוא של בעל השדה ובדקלים אין לבעל הדקל מן העולה כלום לפי שאין לו גזע.
המוכר קרקע ושייר אילנות הרי יש לו חצי הקרקע כולה שאילו לא שייר בקרקע הרי אומר לו הלוקח עקור אילנך וכן אם שייר שני האילנות בלבד יש לו קרקע הראוי להם שאילו לא שייר הקרקע היה הלוקח אומר לו עקור אילנך ולך.
המוכר את האילנות ושייר את הקרקע יש לבעל האילנות קרקע הראוי להם כמו שביארנו מכר את הקרקע לאחד ואת האילנות לאחר והחזיק זה באילנות והחזיק זה בקרקע זה קנה האילנות עם חצי הקרקע וזה שהחזיק בקרקע קנה חצי הקרקע בלבד.
האחין שחלקו אחד נטל פרדס ואחד נטל שדה לבן יש לבעל הפרדס ארבע אמות בתוך שדה לבן סמוכות לסוף האילנות של פרדס שעל מנת כן חלקו ואין צריך לפרש דבר זה מפני שהוא דבר ידוע.
המוכר שדה לחבירו והיו בה דקלים ואמר לו חוץ מדקל פלוני אם דקל טוב ומשובח הוא אותו הדקל לבדו הוא ששייר והשאר ללוקח ואם דקל רע הוא ששייר [כל שכן ששייר השאר] לא קנה מן הדקלים כלום.
מכר לו שדה ואמר לו חוץ מן האילנות אם יש בו דקלים בלבד שייר הדקלים ואם יש בו גפנים בלבד שייר הגפנים וכן שאר האילנות היו בה גפנים ודקלים לא שייר אלא הגפנים אילנות וגפנים לא שייר אלא אילנות וכן אילנות ודקלים שייר אילנות שהמוכר בעין יפה הוא מוכר ואם הדקלים שייר לא שייר אלא כל דקל גבוה שעולים לו בחבל והשאר הרי הוא של לוקח ואם שאר האילנות הוא ששייר לא שייר בהם אלא כל שאין העול כובשו וכל שהעול כובשו הרי הוא של לוקח ובכלל השדה נחשב.
האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך אפילו לא היו לו דקלים אם רצה לקנות לו שני דקלים הרי זה נקנה המקח ואין הלוקח יכול לומר לו איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים ואם אמר קרקע בדקלים אני מוכר לך אם היו בו שני דקלים קנה ואם לאו מקח טעות הוא וחוזר ואם אמר לו קרקע של דקלים אני מוכר לך אין לו דקלים שאין בלשון הזה אלא קרקע הראוי לדקלים.
המוכר פרדס לחבירו צריך שיכתוב לו קנה לך דקלים ותמרים והוצין ואע"פ שקנה כל אלו אף על פי שלא פירש אותם נויי השטר הם וכן המוכר קרקע לחבירו צריך לכתוב לו ולא הנחתי לפני במכר זה כלום כדי להסתלק מן הדינין והטענות.
המוכר בית לחבירו אע"פשכתב לו והקניתי לך עמקו ורומו צריך לכתוב לו קנה לך מהקרקע התהום עד רום רקיע שהעומק והרום אינו נקנה בסתם וכיון שקנה העומק והרום קנה הרום שהוא האויר בלבד והעומק שהוא עובי הארץ אבל לא קנה הבינונית שבמעמקים ושבאויר וכיון שכתב לו מקרקע התהום עד רום הרקיע קנה הבור והדות שבעובי הקרקע והמעזיבות והמחילות שבין המעזיבות למעלה.
המוכר בית לחבירו על מנת שדיוטא עליונה שלי הרי זו שלו ואם רצה להוציא בה זיזין מוציא ואם נפלה חוזר ובונה אותה ואם רצה לבנות על גבה בונה כשהיה מקודם.
המוכר קברו או דרך קברו או מקום מעמדו או בית הספדו באין בני משפחה וקוברים שם בעל כרחו משום פגם משפחה ונותנין דמי הקבר שקברו בו ללוקח אע"פ שלא פירש.
בבא בתרא נ״ג א - הטקסט מספריא
שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – צָרִיךְ לְמֵימַר לֵיהּ: ״לֵךְ חֲזֵק וּקְנִי״.
בָּעֵי רַב: מַתָּנָה – הֵיאַךְ? אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי תִּבְעֵי לֵיהּ לְאַבָּא? הַשְׁתָּא וּמָה מֶכֶר, דְּקָא יָהֵיב לֵיהּ זוּזֵי, אִי אֲמַר לֵיהּ: ״לֵךְ חֲזֵק וּקְנִי״ – אִין, אִי לָא – לָא; מַתָּנָה, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! וְרַב סָבַר: מַאן דְּיָהֵיב מַתָּנָה, בְּעַיִן יָפָה יָהֵיב.
וְכַמָּה כׇּל שֶׁהוּא? כְּדִשְׁמוּאֵל – דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: גָּדַר גָּדֵר וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה, וּפָרַץ פִּרְצָה כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס וְיֵצֵא בָּהּ – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה.
הַאי גָּדֵר הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּמֵעִיקָּרָא לָא הֲווֹ סָלְקִי לַהּ, וְהַשְׁתָּא נָמֵי לָא סָלְקִי לַהּ – מַאי עֲבַד? וְאֶלָּא דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ סָלְקִי לַהּ, וְהַשְׁתָּא לָא סָלְקִי לַהּ – טוּבָא עֲבַד! לָא צְרִיכָא, דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ סָלְקִי לַהּ בְּרַוְוחָא, וְהַשְׁתָּא קָא סָלְקִי לַהּ בְּדוּחְקָא.
הַאי פִּרְצָה – הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ עָיְילִי בַּהּ, וְהַשְׁתָּא נָמֵי עָיְילִי בַּהּ – מַאי עֲבַד? וְאֶלָּא דְּמֵעִיקָּרָא לָא הֲווֹ עָיְילִי בַּהּ, וְהַשְׁתָּא קָא עָיְילִי בַּהּ – טוּבָא עֲבַד! לָא צְרִיכָא, דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ עָיְילִי בַּהּ בְּדוּחְקָא, וְהַשְׁתָּא עָיְילִי בַּהּ בְּרַוְוחָא.
אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נָתָן צְרוֹר וְהוֹעִיל, נָטַל צְרוֹר וְהוֹעִיל – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. מַאי ״נָתַן״ וּמַאי ״נָטַל״?
אִילֵּימָא נָתַן צְרוֹר – וּסְכַר מַיָּא מִינַּהּ, נָטַל צְרוֹר – וְאַפֵּיק מַיָּא מִינַּהּ; הַאי מַבְרִיחַ אֲרִי מִנִּכְסֵי חֲבֵרוֹ הוּא! אֶלָּא נָתַן צְרוֹר – דְּצַמֵּד לַהּ מַיָּא, נָטַל צְרוֹר – וְאַרְוַח לַהּ מַיָּא.
וְאָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁתֵּי שָׂדוֹת וּמֶצֶר אֶחָד בֵּינֵיהֶן, הֶחְזִיק בְּאַחַת מֵהֶן לִקְנוֹתָהּ – קְנָאָהּ.
But if the act was performed not in the seller’s presence, the seller must say to him: Go, take possession and thereby acquire the property for him to acquire it.
Rav raises a dilemma: How does one acquire a gift, i.e., is it necessary for the giver to say: Go, take possession and thereby acquire? Shmuel said: What dilemma is raised to Abba, i.e., Rav? Now one could say the following: And what is the halakha with regard to a sale, where the buyer is giving money to the seller? If the seller says to the buyer: Go, take possession and thereby acquire the property, the acquisition does take effect, but if he did not say this, it does not. Therefore, with regard to a gift, where no money is given to the seller, is it not all the more so reasonable that the acquisition not take effect without a clear directive from the seller? The Gemara answers: And Rav holds that it is possible to say that one who gives a gift gives it generously, and would allow the acquisition even absent a clear directive.
§ The mishna teaches that taking possession can be performed by building a fence or breaching a fence even a bit. The Gemara clarifies: And how much is the measure of a bit? It is in accordance with the statement of Shmuel, as Shmuel says: If one had previously built a fence, and now completed it to a height of ten handbreadths, which is the height of a halakhically significant barrier; or similarly, if one had previously breached a breach, and now expanded it in order that it be large enough that a person can enter and exit through it, this is considered taking possession.
The Gemara asks: What are the circumstances of this fence? If we say that initially one could not climb over it to enter the field, and now too one still could not climb over it, what did he accomplish? Nothing has changed through his completing the height of the fence. And alternatively, if it was such that initially one could climb over it to enter the field, and now one could not climb over it, he has accomplished a great deal, and the mishna should not have referred to this addition as: A bit. The Gemara answers: No, it is necessary to state this ruling if the height of the fence was such that initially one could climb over it with ease, and now one could climb over it only with effort.
The Gemara similarly asks: What are the circumstances of this breach? If we say that initially, one could enter the field through it, and now too one could enter the field through it, what did he accomplish? Nothing has changed through his expanding the breach? And alternatively, if it was such that initially one could not enter the field through it, and now one could enter the field through it, he has accomplished a great deal, and the mishna should not have referred to this as: A bit. The Gemara answers: No, it is necessary to state this ruling if the size of the breach was such that initially one could enter the field through it with effort, and now one could enter the field through it with ease.
Rav Asi says that Rabbi Yoḥanan says: If one placed a stone and it helps to serve some objective, or if one removed a stone and it helps to serve some objective, this act is considered taking possession. The Gemara asks: What is the meaning of placed, and what is the meaning of removed?
If we say that he placed a stone in the fence and stopped the water from flooding the field, or he removed a stone from the fence and thereby fashioned an opening that released water that had been flooding the field, this is analogous to one who chases away a lion from another’s property. In other words, these acts prevent damage to the field, which one is obligated to prevent even in the case of the property of another, and accordingly, they do not constitute a demonstration of ownership. Rather, it means that he placed a stone that connected water to the field and irrigated it, or he removed a stone and enhanced the flow of water to it.
§ The Gemara cites another statement of the same amora with regard to taking possession. And Rav Asi says that Rabbi Yoḥanan says: If there were two fields with one boundary between them, and one took possession of one of the fields in order to acquire it, he has acquired it.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.