49

מופיעים כמאמר והוראה בפני עצמה, ולא כסיבה, ובכלל אין מודגש עצם הענין שניתן מאז לעסוק בתורה, אלא שמיום זה "מוסיף מלילות על הימים לעסוק בתורה"²¹, בקשר לכולם ולאו דוקא בקשר לכורתי העצים, ובמיוחד כאשר כריתת העצים, כמלאכות אחרות, בודאי לא נעשתה "בלילות", ולכן אין יחוד בענין זה אצל כורתי העצים. ב) אין סביר לומר שיקבעו יום טוב שיבטא את הפגם שבמצוה של כריתת העצים למערכה.

אך יש להבין: במילים "מצוה גדולה" מתכוון הרשב"ם להסביר מדוע חמשה עשר באב אינו סתם יום טוב, אלא – "לא היו ימים טובים לישראל" כמוהו וכיום הכפורים – יום טוב גדול ומיוחד. ונדרש הסבר: מדוע כריתת העצים למערכה היא "מצוה גדולה", ולא סתם מצוה? ולהיפך, לכאורה זהו הכשר מצוה בלבד, הכנת עצים בלשכה במדה מספקת לצורך המערכה והקרבת הקרבנות על המזבח.

ובמיוחד שאפילו לגבי סיום מצוה ממש – סיום התורה²² – אין מוצאים התבטאות שזהו זמן של שמחה גדולה ויום טוב ש"לא היו ימים טובים"²³ כמוהו.

ג. שבירת הקרדומות בחמשה עשר באב

על דברי רב מנשיא "וקרו ליה יום תבר מגל" יש גם כן שני פירושים: בעלי ה"תוספות"²⁴ מפרשים "שמונעים מלכרות עצים למערכה", וכך בפירוש רבינו גרשום²⁵ "מיכן ואילך אין צריכין המגל לכרות עצים"²⁶.

אך הרשב"ם²⁷ מפרש "שנשברו הקרדומות שאין צורך עוד בהם לחטוב עצים", ומפשטות לשונו מובן שמשמעותו של השם "תבר מגל" אינו בא רק לבטא שאין צורך לכרות עצים במגל²⁸, אלא המשמעות היא כפשוטה: שברו את ה"מגל", את הקרדום, וכך מובן גם מפירוש רש"י²⁹ המפרש "שבירת הגרזן".

וההכרח לפרש כך את דברי הגמרא מובן בפשטות [בנוסף לכך שהמשמעות הפשוטה של "תבר מגל"