שיחה ב

10שיחה ב

א. "שלא יהא פתחון פה לאברהם"

על הפסוק¹ "ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים..." – אותו אמר הקדוש־ברוך־הוא למשה רבינו בעת שבישר לו על יציאת מצרים – נאמר במדרש²: "ונתתי את חן העם – מה שאמרתי לאברהם³ ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, אני עתיד לעשות אתכם לחן בעיני מצרים כדי שישאילום וילכו מלאים, בכדי שלא יהא פתחון פה לאברהם אבינו לומר: ועבדום וענו אותם⁴ – קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול – לא קיים בהם".

ההבהרה בתחילת דברי המדרש "מה שאמרתי לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" מובנת בפשטות⁵ – משום שבכך מתורצת שאלה המתעוררת בענין זה: מדוע בדיבור למשה אודות יציאת מצרים (עוד בטרם קיבל משה את השליחות בכלל, וכפשוט, עוד לפני יציאתו ממדין) אמר הקדוש־ברוך־הוא תיכף אשר "ונתתי את חן העם..."? מתרץ המדרש, שהכוונה כי בכך יקויים תנאי עיקרי המאפשר את היציאה – ה"ישלח אתכם"⁶ – שתיתכן רק אם יקדם לה "ונתתי... ושאלה אשה משכנתה", קיום הבטחת הקדוש־ברוך־הוא – שהתלוותה לבשורה בברית בין הבתרים אודות עצם (גלות ו)גאולת מצרים – "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

אמנם צריך להבין: מה כוונת המשך דברי המדרש "בכדי שלא יהא פתחון פה לאברהם אבינו..."? מה נוגע כאן פתחון הפה של אברהם – הלוא הקדוש־ברוך־הוא צריך לקיים את הבטחתו.

ב. בגמרא מובא הפירוש – כהסבר לציווי לבני־ ישראל

רעיון דומה, כי הצורך של בני ישראל לשאול ממצרים "כלי כסף..." הוא בכדי שלאברהם לא תהיה טענה "ועבדום .. קיים .. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים", מוצאים גם בגמרא במסכת ברכות⁷, ברם, מהניסוח שם מובן מהו הצורך למנוע את טענת אברהם:

הגמרא מתעכבת על הפסוק בפרשת בא⁸ "דבר נא באזני העם וישאלו...", העוסק בציווי ה' למשה שבני ישראל ישאלו ממצרים רכוש – ומסבירה⁹: "אמרי דבי [=נאמר בבית מדרשו של] ר' ינאי: אין "נא" אלא לשון בקשה.

10אמר לו הקדוש־ברוך־הוא למשה: בבקשה ממך¹⁰, לך ואמור להם לישראל, בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק (פירוש רש"י: אברהם) ועבדום וענו אותם – קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול – לא קיים בהם".

כלומר, הגמרא מתייחסת בכך לשאלה: מדוע ציוה הקדוש־ברוך־הוא לבקש את בני ישראל – "דבר נא, אין נא אלא לשון בקשה" – שישאלו הם כלי כסף וכלי זהב ממצרים, הגם שבמצבם אז הדבר כלל לא עלה על דעתם, ואדרבא – כהמשך דברי הגמרא "אמרו לו ולואי שנצא בעצמנו". על כך עונה הגמרא, כי על אף שבני ישראל ביקשו לוותר על הרכוש גדול, אין הקדוש־ברוך־הוא יכול למלא את בקשתם, "שלא יאמר אותו צדיק...".

אמנם במדרש, לא מוזכר כלל אודות הציווי לבני ישראל לשאול ממצרים, אלא אודות פעולת הקב"ה כדי למלא את הבטחתו – "ונתתי את חן העם..." – ואם כן, מדוע זקוקים להגיע לביאור "בכדי שלא יהא פתחון פה לאברהם"¹¹?

ג. השינויים בין לשון המדרש והגמרא

ישנם גם כמה דיוקים במאמר רז"ל האמור, ומהם:

א) מהו טעם ההדגשה בלשון "(קיים) בהם .. (לא קיים) בהם"; לכאורה היה צריך להיות כתוב "ועבדום וענו אותם קיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים"?

ב) מדוע מוצגת הטענה בדרישה ל"קיום" הנאמר "יצאו ברכוש גדול" – משום שהיה ה"קיום" של "ועבדום וענו אותם" – לכאורה הטענה היא ביחס לעצם ההבטחה "ואחרי יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, דזהו עיקר התרעומת"¹².

ג) מהו הטעם לשינוי הלשונות בין המדרש והגמרא – במדרש נאמר (א) "שלא יהא פתחון פה (ב) לאברהם אבינו", ובגמרא (א) "שלא יאמר (ב) אותו צדיק"¹³ [ובפרט שהמדרש מזכיר לפני כן את השם אברהם: "מה שאמרתי לאברהם", ובמילא המילים "לאברהם אבינו" הינם יתור לשון לכאורה; מה שאין כן בגמרא אברהם כלל לא נזכר¹⁴, ובכל זאת נוקטת הגמרא בתואר "אותו צדיק", ולא "אברהם אבינו"]?

11ד. "ונתתי חן" – בנוסף לעצם ההבטחה "יצאו ברכוש גדול"

הדבר יובן בהקדם¹⁵:

הקדוש־ברוך־הוא צריך לקיים הבטחה זו מחמת ההבטחה עצמה¹⁶, משום שהוא הבטיח; שהרי "לא איש א־ל ויכזב .. ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה"¹⁷, "לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה"¹⁸ – ולא רק כדי למנוע טענה של אברהם¹⁹.

אך מזה גופא בהכרח לומר, שגם מבלעדי "ונתתי את חן גו'" – היה הקדוש־ברוך־הוא יכול לקיים את ההבטחה שלו, שבני ישראל יקבלו רכוש גדול, ובכל זאת, יהיה אז מקום לטענה ופתחון פה של אברהם אבינו.

וזה שמחדש המדרש: דוקא על־ידי קיום ההבטחה באופן של "ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים וגו'" מובטח "שלא יהא פתחון פה לאברהם אבינו". ובחידוש זה מוסיפה הגמרא עוד יותר: גם מימוש ההבטחה על־ידי "ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים .. כדי שישאילום וילכו מלאים" עדיין אינו מספיק לגמרי; יש צורך באופן בו "דבר נא באזני העם וישאלו...", שבני ישראל יבקשו זאת אצל מצרים, ורק כך לא יהיה מקום כלל לטענת אברהם.

ה. "רכוש גדול" – עונש למצרים או שכר לישראל

הביאור בזה:

הגמרא מספרת במסכת סנהדרין²⁰, כי בזמן אלכסנדרוס מוקדון באו אליו בני מצרים בטענה, אשר בני ישראל צריכים להחזיר להם את הכסף והזהב שלקחו מהם. ענה להם גביהא בן פסיסא "תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא ששיעבדתם במצרים...".

מסבירים המפרשים²¹, שהרכוש גדול אותו קיבלו בני ישראל מהמצרים הגיע להם כתשלום עבור עבודתם במצרים²².

אמנם, מכיון שהדבר שימש הן 12כעונש למצרים (כדלקמן) והן כתשלום שכר לבני ישראל, יתכנו בכך שני אופנים, דהיינו – איזה משני הפרטים האמורים הוא העיקר:

א) זה שהמצרים היו צריכים לתת לבני ישראל את רכושם – היה בעיקר בתור עונש למצרים²³, וכך מתפרש הפסוק (שנאמר בברית בין הבתרים) – "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"²⁴: ה"יצאו ברכוש גדול", מהוה חלק (והמשך) לנאמר אשר "את הגוי" "דן אנכי", כלומר, בעיקר יש בכך עונש של "ונצלתם את מצרים"²⁵. ברם (– מדוע ניתן רכוש זה לבני ישראל דוקא): מכיון שבני ישראל עבדו אצל המצרים, התבצע איפוא העונש למצרים – בכך שבני ישראל יקבלו את רכושם, בתור שכר עבודה.

ב) ה"רכוש גדול" נקבע מלכתחילה כשכר עבור "ועבדום וענו אותם", וזה שהדבר נאמר בהמשך ל"דן אנכי", הוא משום שביחד עם שכר העבודה לבני ישראל היה בזה גם עונש למצרים – נלקח מהם רכוש גדול, עד אשר – "ונצלתם את מצרים".

ו. אברהם רוצה שיורגש ברכוש היותו שכר לישראל

החילוק בין שני האופנים הוא:

לפי האופן הראשון, אין כל נפקא־מינה באיזה אופן יגיע ה"רכוש גדול" לבני ישראל. העיקר הוא, שהרכוש גדול ילקח מהמצרים, ומה שמגיע לבני ישראל הוא רק ענין צדדי, אשר אין חשיבות באיזה אופן יתבצע.

ובמילא, אילו היו לוקחים בני ישראל את כל ה"רכוש גדול" מהמצרים בשעת מכת חושך²⁶, לדוגמא, היה נפעל בזה המכוון של "יצאו ברכוש גדול".

אמנם, אם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" הינו (בעיקר) שכר עבודה על "ועבדום וענו אותם" – חייב הדבר להיות באופן של תשלום, שיהיה גלוי ונרגש כי המצרים נותנים זאת לבני 13ישראל²⁷, כלומר, משלמים בכך את שכר העבודה²⁸.

זהו איפוא ההסבר בדברי המדרש, אשר דוקא בכך שהקדוש־ברוך־הוא אמר "ונתתי את חן העם הזה גו'" – הובטח "שלא יהא פתחון פה לאברהם אבינו לומר ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם":

עצם הבטחת הקדוש־ברוך־הוא "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (שלא נאמר בה במפורש מהו כוונתה ותכליתה) – יכולה להתמלא גם באופן שניכר בה (בעיקר) צד העונש למצרים, ולא צד השכר והתגמול עבור העבודה והעינוי של בני ישראל;

אבל, אז נשאר עדיין מקום של "פתחון פה לאברהם אבינו": אברהם, ה"אב" של עם ישראל, דורש שהמכוון של הרכוש גדול יהיה (בעיקר) לטובת ישראל, כענין של שכר עבור ה"ועבדום" (ודוקא אז מהוה הדבר עבורם "תנחומין" על הגלות המר במצרים)²⁹.

בכך מובן מדוע ה"פתחון פה" של אברהם (אשר "ואחרי כן... לא קיים בהם") קשור להקדמה "ועבדום וענו אותם קיים בהם" – משום שזהו היסוד של ה"פתחון פה" בנוגע לרכוש גדול: מכיון אשר "ועבדום וענו אותם קיים בהם" – בני ישראל סבלו מעבודה קשה ועינוי, זה מחייב שגם ה"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (יהיה באופן של) קיים בהם" (ולכן תוספת ההדגשה "(קיים) בהם", לא "קיים" סתם); שבני ישראל ירגישו כי ה"רכוש גדול" הוא מלכתחלה הבטחה להם (ובשבילם) – כשכר ותגמול עבור העבודה והעינוי.

ובכדי להיענות לטענה זו, וידא הקדוש־ברוך־הוא שהרכוש גדול יגיע לבני ישראל באופן שהמצרים יתנו אותו ובחן, ברצונם הטוב ובספר פנים יפות – "ונתתי את חן העם...", שזה מדגיש אשר ה"רכוש גדול" קשור עם "ועבדום וענו אותם", כנ"ל³⁰.

14ז. המצרים צריכים להתבע על הרכוש, לא רק לתתו

בנקודה זו מוסיפה הגמרא עד כמה נשללה טענת אברהם – בכך שמביאה את הפירוש בקשר עם הפסוק "דבר נא באזני העם וישאלו גו'":

אפילו היו נותנים המצרים לבני ישראל בצאתם ממצרים כלי כסף וכלי זהב כו' ובספר פנים יפות, עדיין יש מקום לומר, שלא ניכר באופן גלוי כיצד נתינה זו באה בתור שכר עבודה; תיתכן סברא שאין מדובר בשכר עבודה, אלא בסתם נתינת מתנות³¹. או, על מנת שבני ישראל לא יצאו ממצרים בעירום ובחוסר כל³².

ולכן, כדי לוודא לגמרי את הענין של "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול קיים בהם" (שיידעו באופן ברור שזה שכר עבודה), ציוה הקדוש־ברוך־הוא שדוקא העובדים עצמם (באופן של "וענו") יבקשו וידרשו – ובאופן שדרישתם תתמלא – מהמצרים את ה"רכוש גדול", שזה מראה בגלוי כי הרכוש מגיע להם.

ועל פי זה יובנו השינויים בלשון הגמרא (לגבי לשון המדרש) – האומרת "שלא יאמר (ולא הלשון "פתחון פה"³³) אותו צדיק" (ולא "אברהם אבינו"):

גם אילו היו המצרים נותנים מעצמם את הרכוש גדול לבני ישראל³⁴, היה הדבר הוכחה שה"רכוש גדול" שייך לבני ישראל והמכוון בו הוא טובת ישראל; ובמילא אין כאן "פתחון פה" (באופן כללי, על־ידי אחר "הפותח" הפה סתום, האפשרי, רק אם המצרים לא היו נותנים כלל, שאז היו גורמים לומר –) אשר "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם";

אין זאת אלא "שלא יאמר אותו צדיק": מצד שלימות הצדק והיושר של אברהם אבינו יש מקום לומר, כי מכיון שבני ישראל עברו כזה שעבוד קשה ועינוי במצרים ("ועבדום וענו") – מגיע להם ששכרם ישולם ב"רכוש גדול" בו יהיה ניכר בגלוי היותו שכר על עבודתם (אשר דוקא אז מתקיים בשלימות "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול קיים בהם").

דבר זה נפעל, כנ"ל, על־ידי "דבר

15ח. מטרת גלות מצרים – העלאת ניצוצות הקדושה

הביאור בזה בעבודה רוחנית:

ידוע³⁵, שה"רכוש גדול" אותו לקחו בני ישראל ממצרים, מורכב (בפנימיות הענינים) מניצוצי קדושה שהיו שם, והתבררו במהלך גלות מצרים, כולל – ניצוצות שהיו בכסף ובזהב... שמהם עשו אחר כך את המשכן ובאופן כללי השתמשו לקדושה

– הכוונה והתכלית של שעבודם במצרים היה³⁶ איפוא, על מנת שבאמצעותו יושג הענין של "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", הוצאת והעלאת ניצוצי הקדושה של מצרים.

[ובכך מתורצת התמיהה: מכיון שבני ישראל היו מוכנים לוותר על הרכוש גדול, באומרם "ולואי שנצא בעצמנו" (וכמשל שהגמרא מביאה בנוגע לזה³⁷) – מדוע הקדוש־ברוך־הוא לא ויתר על כך?

ועל פי הנ"ל הדבר מובן ופשוט: ה"רכוש גדול" היה עיקר המטרה של גלות מצרים; ללא ה"רכוש גדול" לא הייתה מתמלאת הכוונה והתכלית של גלות מצרים].

ועל־ידי ה"ועבדום וענו אותם", על־ידי כך שבני ישראל בעבודתם פעלו את בירור והעלאת ניצוצות הקדושה שבמצרים – נפעלה עליה גם בהם, בבני ישראל עצמם³⁸.

שזהו הפירוש הפנימי בנאמר "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", כאשר בני ישראל קיבלו ויצאו עם ה"רכוש גדול", נפעלה עליה גם בבני ישראל – "ואנכי אעלך גם עלה"³⁹.

ט. מטרת בירור הניצוצות – העילוי בבני ישראל

בכך יובן תוכנם של שני הענינים הנ"ל (סעיף ה') בעבודה רוחנית:

אם נוקטים כי עיקרו של ה"רכוש גדול" היה פעולתו ביחס למצרים – להעניש את המצרים, נמצא, כי עיקר המכוון (הפנימי) בגלות מצרים היה על מנת לברר ולהעלות משם את ניצוצות הקדושה – שהניצוצות יתבררו. אלא מכיון שבני ישראל היו אלה שהשלימו כוונה זו בעבדותם – מגיע להם על כך שכר, שזוהי העליה הגדולה שהם מקבלים על־ידי עבודתם.

ברם, אברהם אבינו "מסתכל" על ה"רכוש גדול" כפי שהוא נוגע בעיקר לבני ישראל; "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול קיים בהם" – שהמכוון של גלות מצרים הוא: בכדי שבני ישראל יגיעו לעליה ולשלימות שלהם, ולכן שלחם 16הקדוש־ברוך־הוא למצרים לברר שם את ניצוצי הקדושה – כי בכך יגיעו לשלימותם הם. זאת אומרת, המכוון הוא התועלת והעליה של בני ישראל, אלא שזה מושג על־ידי בירור הניצוצות.

ומטעם זה צריך להגיע ה"רכוש גדול" דוקא על־ידי "ונתתי את חן העם – שישאילום וילכו מלאים"⁴⁰: כאשר המצרים נותנים את רכושם לבני ישראל (ולא שבני ישראל לוקחים אותו בעצמם) – מתבטא בכך שבירור הניצוצות הוא בשביל העליה של בני ישראל, שלכן ניצוצי הקדושה עצמם מסייעים לבני ישראל בעבודתם.

[ועל־דרך הידוע⁴¹ בענין "הוי' לי בעוזרי"⁴² לשון רבים – ניצוצות הקדושה, שנתבררו על־ידי עבודת האדם, הם עצמם הופכים ל"עוזרי", מסייעים ועוזרים לאדם העובד בעבודתו.

ויש לומר, כי העובדה שניצוצות הקדושה נעשים ל"עוזרים" של המברר – היא מסובב ותוצאה מכך שעיקר המכוון של בירור הניצוצות הוא "בשביל ישראל", כדי שבני ישראל יתעלו].

י. שני האופנים בעבודת כל יהודי

שני האופנים האמורים קיימים גם בעבודת כל יהודי (שהרי ירידת הנשמה למטה "היא .. בבחינת גלות ממש"⁴³):

ירידת הנשמה למטה הינה בכדי לברר את הגוף והנפש הבהמית וחלקו בעולם – "לקשרם ולייחדם באור אין סוף ברוך הוא"⁴⁴, שעל־ידי זה עושים דירה לו יתברך בתחתונים.

ועל־ידי שהנשמה יורדת למטה ומבצעת את העבודה של בירור וזיכוך העולם, הרי ירידה זו צורך עליה⁴⁵ – נפעלת גם בה עליה (למעלה יותר מכפי שהייתה קודם ירידתה למטה), עד שעל־ידי כך היא מגיעה לשלימותה שלה⁴⁶.

ובזה ישנם שתי סברות⁴⁷ (בדומה למבואר לעיל ביחס לגלות מצרים):

א) העיקר והתכלית היא – שהעולם יתברר וייעשה דירה לו יתברך, אלא מכיון שבני ישראל הם אלה העושים את הדירה, מגיע להם שכר עבור כך⁴⁸ – "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" – 17ההתעלות לה הינם זוכים על־ידי עבודתם.

ב) תכלית הכוונה היא – בני ישראל, שהיהודי יגיע לשלימותו⁴⁹ האמיתית; אלא שהדרך לכך היא – על־ידי ירידת הנשמה למטה ועבודתה בבירור וזיכוך העולם.

יא. עליית הנשמה – שכר, או שלימות של העבודה

שני אופנים הנ"ל קשורים עם שני אופנים בה הנשמה ניגשת לעבודתה בבירור וזיכוך העולם⁵⁰:

א) העבודה בבירור העולם היא בקבלת עול כמו "עבד פשוט", זאת אומרת, לדידו אין כל נפקא מינה מה פועלת העבודה; הוא יודע רק דבר אחד: יש לו שליחות מהקדוש־ברוך־הוא שעליו למלא – אך מבחינתו לא משנה מה השליחות פועלת, ובלשון הידוע⁵¹ "אילו נצטוה לחטוב עצים" היה עושה זאת באותה קבלת עול.

ב) למרות שהוא עושה את העבודה מתוך ביטול וקבלת עול, עם זאת, הוא גם יודע ומבין את תוכן השליחות⁵², שבכך נעשית דירה לו יתברך בתחתונים.

וחילוק זה בין שני אופני העבודה – בא לידי ביטוי ביחס לעליית הנשמה, הנפעלת אחר כך על־ידי עבודתה:

כאשר העבודה היא באופן הראשון, במטרה וכוונה אחת ויחידה למלא את שליחות הקדוש־ברוך־הוא, אזי עליית נשמתו היא אצלו כדבר נוסף על עבודתו – ענין של שכר⁵³ (שהוא מקבל אחר כך, משום שביצע את כוונת הקדוש־ברוך־הוא).

ברם, בשעה שהוא חדור גם ב"תוכן" השליחות, במטרות אותם הוא פועל ומשיג בעבודתו (לקשר את העולם עם אלקות, שתיעשה דירה לו יתברך בתחתונים) – אזי העליה בנשמה לא מהוה אצלו רק שכר, כי אם כהמשך של העבודה עצמה. שהרי, זה גופא המשמעות של העליה בנשמה – אשר המשכת העצמות הנעשית על־ידי העבודה בבירור וזיכוך העולם (הדירה לעצמותו יתברך⁵⁴) – מתגלה לנשמה (שעשתה את הדירה)⁵⁵.

18יב. הרגשת המטרה – בעת מילוי השליחות עצמה

אך גם אופן עבודה זה – השני – יכול להיות בשני פנים:

א) שהתוכן והפעולה של עבודתו נרגש אצלו (לא בשעת העבודה גופא, אלא) בגמר העבודה: כאשר הוא משלים את עבודתו, הריהו מגיע להכרה מה פעל בעבודתו.

ב) שגם בשעת העבודה גופא נרגש אצלו התוכן והמכוון של העבודה, עד שהוא עושה עבודתו לא רק בכדי למלא את כוונת הקב"ה, אלא זה גופא (כביכול) גם הכוונה והרגש שלו⁵⁶ בעת העבודה: לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, להביא את העולם לשלימותו.

ויש לומר שזהו תוכן החילוק בין הניסוח בו נאמר הענין הנ"ל במדרש ובין הניסוח המופיע בגמרא:

בגמרא: בכדי לשלול אפשרות של "יאמר אותו צדיק .. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם" היו צריכים בני ישראל לשאול ממצרים – משום שלדעת הגמרא, גם בעת ובזמן השעבוד הרגישו בני ישראל כי תכלית העבודה היא הרכוש גדול, בירור הניצוצות –

ולכן הדבר נדרש מבני ישראל עצמם בגמר העבודה – כהמשך לעבודה, היות שהמשך העבודה הוא לקבל את ה"רכוש גדול".

מה שאין כן לפי המדרש, לא היה נרגש אצל בני ישראל המכוון והתכלית בעת השעבוד, אלא רק לאחר גמר והשלמת העבודה, ולכן היה מספיק שה"רכוש גדול" יגיע לאחר גמר העבודה ובאופן של "וישאילום"⁵⁷ – שהמצרים עצמם יתנו זאת לבני ישראל, כנ"ל.

יג. ידיעת תכלית העבודה – מחזקת הבקשה לגאולה "נאו"

מכל הנ"ל עולה ההוראה בעבודתו של כל יהודי "במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"⁵⁸, ובפרט בימינו, בעקבתא דמשיחא:

יהודי צריך ללמוד תורה ולקיים מצוות בקבלת עול, משום שכך ציוה הקדוש־ברוך־הוא, והשאלה מהי כוונת הקב"ה בשליחותו ועבודתו לא יוצרת אצלו שום חילוק בתוקף עבודתו כלל – ובמילא, אין אצלו כל נפקא־מינה אם העבודה מתבצעת בזמן בית המקדש או בזמן הגלות סתם או בעקבתא דמשיחא. אופן הקיום הוא בכוונה ותכלית אחת: לעשות את ציווי ושליחות הקב"ה.

ברם, ביודעו שנמצאים "בעקבתא דמשיחא", ו"תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים שהוא גילוי אור אין סוף ברוך הוא בעולם הזה הגשמי ("שלכך נברא מתחילתו"⁵⁹) 19תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"⁵⁸ – צריכה הכרה זו עצמה להיות נרגשת בעבודתו.

וכפי שרואים בפועל, שכאשר יהודי מרגיש שקיום התורה ומצוות מביא ומקדים, "אחישנה", את ביאת המשיח ובנין בית המקדש... – זאת אומרת שעבודתו מביאה את העולם ואת כל סדר ההשתלשלות לתכליתו, "שלכך נברא מתחילתו", שתהיה דירה לו יתברך בתחתונים – אזי עבודת ה' שלו היא בחיות אחרת לגמרי ובמידה רבה ביותר של הידור...⁶⁰

ובשעה שהעבודה היא באופן כזה, הרי רצונו ובקשתו שיהיה גילוי המשיח הם באופן אחר לגמרי, עד שהוא תובע כביכול "ווי וואנט משיח נאו© "⁶¹.

וזה גופא ממהר ומקדים עוד יותר את הגאולה של כל אחד ואחת מישראל, ביחד עם שכינתא (הנמצאת) בגלותא, ונעשה "מיד הן נגאלין"⁶², מיד ממש – "נאו© " – בעגלא דידן.