שיחה ג

20שיחה ג

א. "בני בכורי ישראל"

בפעם הראשונה שבה נקראים ישראל בתורה "בנים" למקום – וזאת בפרשתנו¹ – נאמר בפסוק "בני בכורי ישראל". "בכורי" "לשון גדולה"².

אך בכמה מאמרי חז"ל³ כורכים את מעלתם של ישראל כ"בנים" עם ענין הקטנות, שישראל הם כבן קטן. – "נער ישראל ואוהבהו"⁴, ומביאים על כך משל למלך "שהיו לו בנים הרבה והיה אוהב את הקטן יותר מכולן"⁵.

יש להבין:

כיון שהאהבה לבן קטן היא "יותר מכולן", הרי, המעלה של "בן" קיימה יותר בגלוי אצל קטן מאשר אצל גדול, ומדוע מדגיש הפסוק בדברו של מעלת ישראל כבנים "בני בכורי ישראל – לשון גדולה"?

ב. האהבה לבן קטן – יותר מכולן

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר

* מדוע האהבה לבן קטן היא "יותר מכולן"⁶:

בן גדול, שכבר התפתח בשכל ובמדות וכדומה, הרי אהבת האב אליו איננה תמיד מעצם היותו בנו. האב יכול לאהבו גם משום שהוא חכם ומתנהג כראוי, משום שיש לו מדות טובות, או משום שהבן זהיר ביותר בכיבוד אב. אהבה כזאת היא אהבה הנובעת מסיבה והגיון.

אבל אהבת האב לבנו הקטן, היא אהבה עצמותית. כי הבן הקטן איננו מושלם בשכל או במדות. ויותר מכך – גם כאשר הילד מציית לאביו ומכבדו, אין זאת עקב מעלת הבן, אלא זהו ענין עצמותי בבן, כי הוא חש שזהו אביו. ולכן אהבת האב לבנו איננה משום ההגיון ומשום מעלת בנו, אלא זוהי אהבה עצמותית משום שהוא בנו, שהאב והבן הם עצם אחד⁷, ומשום כך הוא אוהבו.

אצל בן גדול, למרות שגם הוא עצם אחד עם אביו, הרי משום שקיימת גם אהבה הנובעת מטעמים הגיוניים, היא 21מכסה על האהבה העצמותית הקיימת ביניהם.

ואילו בן קטן, שאין כלפיו אהבה הנובעת מסיבה הגיונית, הרי אהבה עצמותית היא גלויה, ולכן האב "אוהב את הקטן יותר מכולן".

ג. שני סוגי אהבת הקב"ה לישראל

כשם שהאהבה בין האב לבן כאן למטה, כך היא כביכול גם למעלה בין הקדוש־ברוך־הוא – "אבינו שבשמים" – לבין ישראל – "בנים למקום",

ואדרבה: האהבה העצמותית של ההורים לילדיהם נובעת מהאהבה העצמותית של הקדוש־ברוך־הוא לישראל⁸, ולכן מובא משל זה בתורת אמת לענין אהבת הקב"ה לישראל,

וכך באהבת הקדוש־ברוך־הוא לישראל יש שני אופנים ודרגות:

כאשר ישראל עובדים את ה', ונראית בגלוי מעלתם ביחס לכל האומות, אזי אהבת הקדוש־ברוך־הוא לישראל היא גם אהבה שמצד הטעם⁹ – בדומה לאהבה של האב לבנו הגדול.

ולכן מוצאים שהמדרש^* מקשר את הפסוק "בני בכורי ישראל" למעשיהם הטובים של ישראל – "שבכרו מעשים טובים בפני הקדוש־ברוך־הוא על הר סיני", כי "בכורי", לשון גדולה, מצביעה על מעלתם הגלויה של ישראל.

אך ישנה גם האהבה העצמותית של הקדוש־ברוך־הוא לישראל, אשר הם "חלק אלוקה ממעל ממש"¹⁰ (חלק מן העצם¹¹) – בדומה לאהבה של האב לבנו הקטן משום שהבן הוא בנו – שאהבה זו אינו תלויה בעבודתם של ישראל.

כנאמר במדרש¹², "כשם שבנו של אדם כשהוא תינוק קטן אם יחטא אין אביו מסלק עליו מפני שהוא קטן .. כך ישראל אפילו חוטאין בשגגה מעלה עליהם שהן כתינוק קטן".

ואהבה זו מתגלה כאשר ישראל נוהגים בעבודת ה' כבן קטן:

כאשר האדם חש שהוא בעל מעלה – שיש לו הבנה באלקות, אהבת ה' ויראת ה' וכו' – והרגשה זו גלויה אצלו, הרי גם אהבת הקדוש־ברוך־הוא אליו היא אהבה הנובעת מטעם, אשר מסתירה את האהבה העצמית.

דוקא כאשר היהודי חש עצמו כקטן, ובלי להתחשב במעלותיו הרבות הוא "קטן" בעיני עצמו¹³ כתינוק קטן שאין 22לו שום מעלות גלויות, וממילא העבודה איננה מצד טעם ודעת, אלא מתוך קבלת עול

– בדיוק כקטן כפשוטו, שאחת מתכונתיו היא, שהוא בעל קבלת עול בטבעו, הוא מציית להוריו אף כאשר אין הוא מבין את הענין בשכלו –

הרי זה מעורר את גילוי האהבה העצמותית של הקדוש־ברוך־הוא לישראל.

ד. גדילת האדם – תוספת בגילוי האהבה

אך עדיין דרוש הסבר:

לפי האמור לעיל יוצא, שכאשר נשארים בעבודה רוחנית בדרגת "קטנות", מגיעים לידי גילוי אהבה עצמותית. ואילו עבודתם של ישראל בתורה ומצוות באופן המבטא את מעלותיהם הגלויות של ישראל בשכל ובמדות, וממילא גם מעוררת את אהבת הקדוש־ברוך־הוא שמצד הטעם, הרי נגרם כיסוי של האהבה העצמית!

נכון אמנם, שכאשר נמצאים בדרגה של התבטלות וקטנות, אין המעלות הגלויות של ישראל מסתירות את האהבה העצמותית כדלעיל – אך זו אינה תוצאה ישירה של עבודת הביטול, שהתבטלות גורמת לאהבה עצמית. אלא שכאשר אין מסתכלים על המעלות הגלויות, יכולה האהבה העצמותית הקיימת מלכתחילה להתגלות, כי ההתבטלות פועלת בענין

אך מכך שהקדוש־ברוך־הוא קבע שיגדלו מקטנות לגדלות, ותכונת הגדלות היא התפתחות האדם בשכל ובמדות וכו', הרי בוודאי אין הכוונה שהאהבה העצמותית תוסתר, ולכן מובן, שעבודת ה' הנובעת מתכונת הגדלות עצמה מביאה (כאשר היא לפי רצון ה'), לתוספת וגידול גם בגילוי האהבה העצמותית.

ה. עבודת היהודי בשכל ובמדות היא מתוך קבלת עול

ההסבר לכך הוא:

עבודתו של היהודי בשכל ובמדות איננה ח"ו ההיפך מהתבטלותו כלפי הקדוש־ברוך־הוא, כי אם להיפך: זוהי תוצאה והמשך לכך. עצם העובדה שיהודי צריך לעמול ששכלו שלו יבין את חכמתו יתברך (התורה), ושבמדותיו שלו תהיה חיות ועריבות בתורה ובמצוות, נובעת משום שזהו רצון העליון¹⁴ והוא מתבטל לרצון ה' בכל.

וכדוגמת המוסבר¹⁵ לגבי הסיווג של המצוות למשפטים, עדות וחוקים, שזוהי חלוקה של תורה, שאפילו אם נאמר¹⁶ שאין הן נחלקות רק בטעמיהן, 23כי אם גם באופן קיומן^*: "עדות" צריך לקיים כמצוות המעידות על ענינים מסויימים, ו"משפטים" יש לקיים גם מפני שההגיון מחייב – הרי עצם הדבר שמצוות שכליות מקויימות גם משום טעמן, צריך להיות מתוך קבלת עול. כלומר, משום שהקדוש־ברוך־הוא גזר שקיום מצוות אלו יהיה גם משום הטעם ההגיוני שבהן.

יוצא, שהמעלות הרוחניות של היהודי (בשכלו ובמידותיו) אינן מעלימות ומחלישות את קטנותו והתבטלותו וקבלת העול שבו, כי אם להיפך: כאשר יהודי משתמש גם בשכלו ובמידותיו לעבודת ה' משום שכך ציוה הקדוש־ברוך־הוא, הרי הוא מוכיח בכך, שקבלת עול "גדלה" אצלו – היא לא נותרה כענין הנפרד מהתבטלותו, אלא היא חדרה אל כל כולו, עם כל כוחותיו.

ולכן, לא זו בלבד שמעלותיו אינן מכסות את האהבה העצמותית, אלא להיפך: הן "מגדילות" את גילוי האהבה העצמותית, כך שהיא תחדור אל האדם כולו.

ו. מעלת תלמיד חכם בהיותו חדור ביראת ה'

ענין זה, שעבודתו של היהודי בשכל ובמדות צריכה להיות תוצאה של קבלת עול, רמוז גם בכך שסיומה של המסכת הראשונה בגמרא – מסכת ברכות – עוסק במעלותיהם של תלמידי חכמים: "תלמידי חכמים אין להם מנוחה... ילכו מחיל אל חיל¹⁷ .. תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר¹⁸ וכל בניך למודי ה'...".

המסכת הראשונה של הגמרא מצביעה על ראשית העבודה הרוחנית, שזוהי קבלת עול¹⁹. וכנאמר בדברי הראשונים²⁰, שתחילת הגמרא היא במסכת ברכות, משום "ראשית חכמה יראת ה'"²¹, ומסכת זו עוסקת בקריאת שמע שהיא "יחודו של הקדוש־ברוך־הוא ולקבל עליו מלכות שמים ועול תורה והמצות...".

אך סיום המסכת, והרי "הכל הולך אחר החיתום"²², עוסק דוקא במעלתם של תלמידי חכמים, לימוד התורה וההבנה. ויותר מכך: מעלתם היא בכך 24ש"אין להם מנוחה .. ילכו מחיל אל חיל", שזהו היפך מקבלת עול, אשר בה אין צריכים לחול שינויים²³.

הרמז בכך הוא, שהסיום והשלימות של ה"מסכת" – העבודה הרוחנית – של קבלת עול הוא דוקא כאשר היא חודרת גם לשכל האדם, ואף לשכל כפי שהוא בשלימותו, הבנת התורה. כאשר כל עניניו כתלמיד חכם הם חלק ממסכת ברכות, חדורים ברכות ה', כביטוי של קבלת עול עצמו.

ז. "בניך" – לימוד התורה מתוך התבטלות

איחוד זה בין קבלת עול – המבטא את המעלה העצמית של היהודי כבנו של הקדוש־ברוך־הוא, כדלעיל בסעיף ג' – עם המעלות הגלויות (שכל ומדות וכדומה), נרמז גם במאמר שבסיום המסכת עצמו – "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך":

פסוק זה כולל שני ענינים: (א) "וכל בניך למודי ה'" – משמעות המילה "בניך" כאן היא כפשוטה²⁴. (ב) "ורב שלום בניך" – על המילה "בניך" כאן אומרת הגמרא "אל תקרי בניך אלא בוניך", תלמידי חכמים הבונים את העולם הם "מרבים שלום בעולם".

הסיבה בפשטות, לכך שהגמרא מצטטת את תחילת הפסוק היא רק כדי להוכיח (א) שהפסוק מדבר אודות "לימודי ה'" – תלמידי חכמים²⁵, (ב) את המילה "בניך" בפעם השניה דורשים "אל תקרי בניך אלא בוניך", משום שכבר נאמר לפני כן "בניך"²⁶.

ביתר עמקות ניתן לומר, שהמילים "וכל בניך למודי ה'" מהוות גם הסבר למדרש "אל תקרי בניך אלא בוניך":

ידוע²⁷, שאכן הלימוד של "אל תקרי .. אלא .." אינו שולל את המשמעות הרגילה של "תקרי", אלא מהוות תוספת לו. כך בעניננו, גם לאחר הלימוד "אל תקרי בניך אלא בוניך" נשארת גם המשמעות של "בניך" כפשוטה.

משמעות הדברים בעבודת האדם היא: תלמידי חכמים הם "בוניך" – "מרבים שלום בעולם", רק כאשר הם לומדים באופן של "בן" – "בניך", והרי מעלת הבן היא בעיקר של בן קטן, כאשר הלימוד הוא מתוך קטנות²⁸ 25מהו הקשר בין התבטלות לבין לימוד? הם נגודים זה לזה! לכן מקדים הפסוק ואומר "וכל בניך למודי ה'".

הענין של "למודי ה'" אינו מעלה של ישראל כשלעצמה אלא היא באה עם "בניך". בהיותו "בנו" של הקדוש־ברוך־הוא – כאשר עצם היהודי מאוחד עם אלקות – נגרם ממילא שכל עניני האדם מאוחדים עם אלקות – שכלו הוא לצורך "למודי ה'", למען לימוד תורה, מדותיו הן אהבת ה' ויראת ה' וכדומה – וממילא "וכל בניך למודי ה'": עצם היותם "בניך" מביאה אותם לידי "למודי ה'".

ולפיכך, גם כאשר עוסקים בלימוד התורה – שאז קיים בגלוי גם הענין של "בוניך", ולא רק "בניך" ("אל תקרי בניך אלא בוניך") – הרי הבסיס הוא "בניך" – להיות בן לקדוש־ברוך־הוא, דבר המתבטא בקטנות והתבטלות, כדלעיל.

ח. תוכנות הלימוד אצל הילד

ויש לומר, שרואים בכך דבר נפלא:

כשם שאת המעלה העצמותית של היהודי כ"בנו" של הקדוש־ברוך־הוא מבארים באמצעות משל של היחס בין אב לבנו הקטן בגשמיות –

כי האהבה העצמותית של ההורים לילדיהם נובעת מהאהבה העצמותית של הקדוש־ברוך־הוא (אבינו) לישראל (בנים), כדלעיל –

כך ניתן לבאר באמצעות משל זה גם את הפרט של "וכל בניך למודי ה'", שהיותם "בניך" גורמת למעלה של "למודי ה'":

מקיומו של ענין זה אצל ישראל, בני הקדוש־ברוך־הוא, נובע ענין כזה גם לגבי בן קטן כפשוטו, שאצל בן קטן אין קיימות רק התוכנות של קטנות והתבטלות, אלא של לימוד:

ניתן לראות בבירור, שילד שואל ומתעניין בכל הסובב אותו – הוא תמיד דורש לדעת "מה" ו"מדוע". ואם אינו מקבל תשובה המספקת אותו, הוא שואל שוב ושוב.

יותר מכך: גם מעלת תלמיד חכם המובאת במאמר הראשון שבסוף מסכת ברכות – "תלמידי חכמים אין להם מנוחה .. ילכו מחיל אל חיל" קיימת בגלוי אצל תינוק קטן. כפי שרואים בבירור שילד בריא אינו נח ואינו נשאר זמן רב באותו מקום, והוא תמיד מתנועע ומחפש עיסוקים שונים וכדומה.

יותר מכך: תכונות אלו קיימות אצל ילדים במדה רבה יותר מאשר אצל מבוגרים, אצל ילדים זהו ענין טבעי, שלא כאצל מבוגרים.

ויש לומר, שההסבר הפנימי לכך הוא: כיון שהענין של "וכל בניך" מביא לידי "למודי ה'", לכן קיימות התכונות 26של "למודי" גם אצל "בנים" כפשוטם. וכיון שאצל ילד הענין של "בניך" גלוי יותר, לכן גם התכונות של "למודי" גלויות יותר אצלו.

ומכך שענין זה קיים אצל ילדי ישראל, הוא מגיע³⁰ גם לעולם כולו, שכך הוא אופיו הטבעי של כל ילד³¹.

ט. "בני בכורי" – המעלה העצמית גלויה

לפי כל האמור לעיל ניתן להבין את הנאמר בפסוק "בני בכורי ישראל" – למרות שמעלתו של "בן" גלויה יותר אצל בן קטן, ואשר משום כך משולים ישראל במספר מקומות לבן קטן:

מעלותיהם הגלויות של ישראל, שמשום כך הם מכונים "בכורי – לשון גדולה", אינן נפרדות ממעלתם העצמית כ"בנים" של הקדוש־ברוך־הוא, אלא להיפך: השלימות של מעלתו העצמית של יהודי כבן לה' היא כאשר הדבר בא לידי ביטוי גם במעלות הגלויות, כדלעיל.

כאשר רוצים לבטא את אהבה העצמית של הקב"ה לישראל כשלעצמה, משתמשים במשל של אהבת האב לבנו הקטן, כי אצל בן קטן האהבה העצמית גלויה באופן טבעי, שהרי אהבת האב לבנו הקטן, שאין בו מעלות גלויות, היא רק אהבה עצמית ועמוקה. ואילו כלפי בן גדול, שכבר יש לו מעלות גלויות, מתעוררת אהבת האב גם לפי ההגיון, וזה מסתיר באופן טבעי את האהבה העצמית.

רק על ידי מאמצים ועמל מיוחדים אפשר להגיע לידי כך, שבכל זאת תישאר האהבה העצמית בגלוי, עד כדי כך, שהמעלות הגלויות אף תחזקנה את גילוי האהבה העצמית.

אך כאשר רוצים לבטא את מהות עם ישראל משתמשים בתואר "בני בכורי", בדומה ל"וכל בניך למודי ה'", המצביע³² על כך, שהמעלה העצמית של ישראל כבנים חדורה בהם ונעשית כל מציאותם של ישראל בכל הפרטים.