23

כי אם גם באופן קיומן^*: "עדות" צריך לקיים כמצוות המעידות על ענינים מסויימים, ו"משפטים" יש לקיים גם מפני שההגיון מחייב – הרי עצם הדבר שמצוות שכליות מקויימות גם משום טעמן, צריך להיות מתוך קבלת עול. כלומר, משום שהקדוש־ברוך־הוא גזר שקיום מצוות אלו יהיה גם משום הטעם ההגיוני שבהן.

יוצא, שהמעלות הרוחניות של היהודי (בשכלו ובמידותיו) אינן מעלימות ומחלישות את קטנותו והתבטלותו וקבלת העול שבו, כי אם להיפך: כאשר יהודי משתמש גם בשכלו ובמידותיו לעבודת ה' משום שכך ציוה הקדוש־ברוך־הוא, הרי הוא מוכיח בכך, שקבלת עול "גדלה" אצלו – היא לא נותרה כענין הנפרד מהתבטלותו, אלא היא חדרה אל כל כולו, עם כל כוחותיו.

ולכן, לא זו בלבד שמעלותיו אינן מכסות את האהבה העצמותית, אלא להיפך: הן "מגדילות" את גילוי האהבה העצמותית, כך שהיא תחדור אל האדם כולו.

ו. מעלת תלמיד חכם בהיותו חדור ביראת ה'

ענין זה, שעבודתו של היהודי בשכל ובמדות צריכה להיות תוצאה של קבלת עול, רמוז גם בכך שסיומה של המסכת הראשונה בגמרא – מסכת ברכות – עוסק במעלותיהם של תלמידי חכמים: "תלמידי חכמים אין להם מנוחה... ילכו מחיל אל חיל¹⁷ .. תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר¹⁸ וכל בניך למודי ה'...".

המסכת הראשונה של הגמרא מצביעה על ראשית העבודה הרוחנית, שזוהי קבלת עול¹⁹. וכנאמר בדברי הראשונים²⁰, שתחילת הגמרא היא במסכת ברכות, משום "ראשית חכמה יראת ה'"²¹, ומסכת זו עוסקת בקריאת שמע שהיא "יחודו של הקדוש־ברוך־הוא ולקבל עליו מלכות שמים ועול תורה והמצות...".

אך סיום המסכת, והרי "הכל הולך אחר החיתום"²², עוסק דוקא במעלתם של תלמידי חכמים, לימוד התורה וההבנה. ויותר מכך: מעלתם היא בכך