שיחה א

27שיחה א

א. "וארא אל אברהם..."

על הפסוקים¹ שבתחילת הפרשה – "וארא אל אברהם... וגם הקימותי את בריתי אתם..." – מביא רש"י² שני פירושים:

א) שתוכנם של פסוקים אלו מהווה הקדמה³ לפסוקים הבאים⁴ "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל... לכן אמור לבני ישראל... והוצאתי אתכם...": כיון שהקב"ה הבטיח לאבות וכרת עמם ברית "לתת להם את ארץ כנען"⁵, והוא עדיין לא קיים זאת, לכן אומר הקב"ה "וגם אני שמעתי... ואזכור את בריתי. לכן אמור...", שעתה הוא יקיים את ההבטחה.

ב) "ורבותינו דרשוהו לענין של מעלה שאמר משה⁶ למה הרעותה⁷, שפסוקים אלו קשורים לענין הקודם ומהווים תשובה לדברי משה "למה הרעותה"³ – הם מבטאים את מעלת האבות: "לא אמרו לי מה שמך... ולא הרהרו אחר מדותי", לעומת משה – "ואתה אמרת מה שמו... למה הרעותה".

ולאחר הפירוש השני, ממשיך רש"י ואומר: "ואין המדרש מתיישב אחר המקרא מפני כמה דברים... (והוא שואל על כך שתי שאלות⁸, ולאחר מכן הוא מסיים) לכך אני אומר יתיישב המקרא על פשוטו, דבר דבור על אופניו⁹, והדרשה תדרש, שנאמר:¹⁰ הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע, מתחלק לכמה ניצוצות".

בפשטות נראה שכוונת רש"י היא:

(א) שבדרך הפשט אי אפשר לקבל את פירוש המדרש, כי אין הוא "מתיישב אחר המקרא" – והרי רש"י קובע במקומות רבים¹¹ את הכלל "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא" והוא מביא רק "אגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו"¹².

(ב) מצד שני מבהיר רש"י, שאין הכוונה לומר, שלפירוש המדרש אין מקום בכלל בין פירושי התורה, כי אם 27הוא אומר "והדרשה תדרש", משום שדברי תורה מתחלקים לאופני לימוד שונים – "כפטיש יפוצץ סלע" – ולפי דרך הדרש, הרי אדרבה – ה"דרשה תדרש".

ב. "והדרשה תדרש"

אך לפי זה תמוה:

א) אין זו דרכו הרגילה של רש"י להביא פירושים ולשלול אותם לאחר מכן, אלא הוא אומר מלכתחילה את הפירוש המתאים לפשט המקרא. ואילו כאן מצטט רש"י, ובהרחבה, את הפירוש של רבותינו, ומיד לאחר מכן הוא שולל זאת, כי פירוש זה איננו "מתיישב אחר המקרא"?

ב) אם כוונת רש"י היא להבהיר, שגם כאשר אי אפשר לקבל בדרך הפשט פירוש של המדרש, בכל זאת זהו פירוש אמיתי בתורה, כי דברי תורה הם "כפטיש יפוצץ סלע" – צריך היה רש"י לומר זאת במקום ששם הוא מציין לראשונה שאין הוא מביא בפירושו אגדות שאינן מיישבות את דברי המקרא, וזאת בפרשת בראשית¹³?

[ובמיוחד כאשר שם מבאר רש"י מספר פרטים בקשר למדרשים: "יש מדרשי אגדה רבים וכבר סדרום רבותינו על מכונם בבראשית רבה ובשאר מדרשות, ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא לאגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו" (בדומה לדברי רש"י כאן) – ואם כך, צריך היה רש"י לבאר את דבריו מיד שם ולסיים במילים "והדרשה תדרש שנאמר הלא כה דברי כאש... מתחלק לכמה ניצוצות"].

ג. הפסוק "וידבר..." – נחלק

לשניים?

בפשטות מסבירים, שרש"י מביא את הפירוש של "רבותינו" משום שלפי פירוש זה מתורצות מספר שאלות המתעוררות על הפירוש הראשון, לפי פשוטו:

על המילים "וידבר אלקים אל משה" שמופיעות בתחילת הפרשה, מפרש רש"י: "דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה". וכיון שעל פירוש זה אין רש"י מציין "ורבותינו דרשו" וכדומה, הרי מובן, שזהו פשוטו של מקרא¹⁴.

לפי זה יוצא, שלפי הפירוש הראשון שמביא רש"י כדלעיל, שהאמירה "ויאמר אליו... וארא..." אינה מהווה המשך ל"למה הרעותה", אלא הקדמה ל"וגם אני שמעתי... לכן אמור..." – הרי המילים "וידבר אלקים אל משה" הן ענין נפרד, המופיע כהמשך למילים "למה הרעותה" אשר בפרשה הקודמת.

אך הסבר זה כלל אינו ברור, כי

[בנוסף לכך, שלפי זה נחלק הפסוק "וידבר..." לשני חלקים: תחילת הפסוק 28"וידבר אלקים אל משה" מהווה המשך לפרשה הקודמת, ואילו מחצית השניה של הפסוק, המילים "ויאמר אליו אני ה'" פותחות ענין חדש ומהוות התחלה של האמירה המופיעה לאחר מכן "וארא..." – הרי]

מיד לאחר שאלת משה "למה הרעותה..." כתובה תשובתו של הקדוש־ברוך־הוא "אתה תראה..."¹⁵. מדוע, אפוא, תפריד התורה רק ארבע מילים – "וידבר אלקים אל משה" – מהתשובה הקודמת, ותכתוב אותן בפרשה (ופרטיה) נפרדת?¹⁶

לפיכך מביא רש"י את הפירוש של "רבותינו", שלפיו מהווים הפסוקים "וארא... וגם הקמותי..." המשך ל"וידבר אלקים אל משה" – אלה הם דברי המשפט שאמר הקב"ה למשה "על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה".

ד. רש"י מצטט את המדרש, אך אינו מקבלו כפשט

אך לכשנדייק נראה שאין לבאר כך. כיון שרש"י אומר בבהירות "ואין המדרש מתיישב אחר המקרא מפני כמה דברים". כלומר, שהקשיים בפירוש זה הם רבים וגדולים כל כך, עד כדי כך שאי אפשר כלל לקבלו בדרך הפשט, למרות שהוא מתרץ שאלה, או מספר שאלות, המתעוררות על הפסוק.

ואם כך, שבה הקושיה ומתעוררות – מדוע בכל זאת מצטט רש"י, ובהרחבה, את הפירוש של "רבותינו", בעוד שאין הוא מקבלו?

כי אף במקומות שבהם רוצה רש"י לציין שבמדרש יש פירוש המתרץ קושיה המתעוררת על פשוטו של מקרא, אך רש"י אינו מקבל פירוש זה בדרך הפשט – הרי דרכו של רש"י לומר בקצרה "יש מדרשי אגדה רבים"¹² וכדומה, כפי שמוצאים בפירוש רש"י במקומות רבים¹⁷. אך הוא איננו מצטט את המדרש.

ה. "מתחלק לכמה ניצוצות"

דברי רש"י בסיום פירושו שהובא לעיל – "והדרשה תדרש, שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע, מתחלק לכמה ניצוצות" – דורשים הסבר:

על המילים "מתחלק לכמה ניצוצות" יש דיון בין המפרשים, מהו הדבר אשר "מתחלק":

לפי פירוש אחד¹⁸, אמורים הדברים 29לגבי הסלע: "כפטיש יפוצץ סלע", הסלע מתנפצץ על ידי הפטיש. וכך מבאר רש"י בפירושו על הגמרא במסכת שבת¹⁹: מה פטיש – מתחלק הסלע על ידו לכמה ניצוצות.

הפירוש השני הוא²⁰, שהכוונה היא לפטיש (ויש מפרשים²¹ שאף סוברים כך בהבנת דברי רש"י עצמו, כלשון הגמרא²² – "מה פטיש זה מתחלק...") – מדובר כאן על סלע קשה מאד אשר שובר ומנפץ את הפטיש²³.

והפירוש השלישי הוא²⁴, שאמנם מדובר כאן על הפטיש, אך אין הכוונה לכך שהפטיש עצמו נחלק לחלקים רבים²⁵, אלא שבאמצעות הכאת הפטיש על הסלע²⁶, יוצאים מן הפטיש²⁷ ניצוצות אש.

בכל אחד מן הפירושים הללו קיים, לכאורה, קושי מסויים:

בפירוש הראשון אין מובן, כשאלת הרא"ם: אם הכוונה היא לכך שהסלע "מתחלק", מדוע משתמש רש"י בביטוי "ניצוצות", המתאים יותר²⁸ ל"דבר 30המאיר", ומדוע אין הוא מתבטא בביטוי – "מתחלק לכמה חלקים"²⁹?

הפירוש השני אינו מובן כלל לפי הפשט, בנוסף לכך ששאלתו הנ"ל של הרא"ם קיימת גם על פירוש זה³⁰:

א) זהו ההיפך מן הפשט לבאר שמשמעות המילים "כפטיש יפוצץ סלע" היא שהפטיש מתפוצץ על ידי הסלע³¹, ובמיוחד לפי גירסתינו³² בפירוש רש"י, שאין מופיעות בה המילים "מה פטיש זה (מתחלק...)", הרי בודאי אין מקום לומר שרש"י, ה"מחפש בכל מקום דוקא את הפשט ואת הבהירות – יאמר בפירושו עצמו: א) "כפטיש יפוצץ סלע מתחלק לכמה ניצוצות" באופן סתמי ב) ויתכוון להיפך מן הפשט – לפטיש, ולא לסלע.

ב) רש"י צריך היה לבאר שמדובר כאן על סלע קשה שבאמצעותו מתנפץ הפטיש³³, שלא כסלע רגיל, אשר, להיפך, הפטיש מפוצץ אותו.

גם הפירוש השלישי אינו מובן, כי, בנוסף לאמור לעיל, שלפי הפשט אי אפשר לומר שהמילה "יפוצץ" מוסבת כאן על הסלע^*, הרי: המשמעות הפשוטה של הביטוי "מתחלק לכמה ניצוצות" היא, שהדבר עצמו נחלק³⁴, ולא שיוצאים ממנו ניצוצות באופן של "מתחלק"³⁵.

31ומכל זה מגיעים לתמיהה הקשה ביותר בענין זה: כיון שרש"י כתב את פירושו בניסוח ברור, שיהא מובן (אף) ל"בן חמש למקרא" – מדוע הוא כותב את פירושו בעניננו בניסוח סתום כל כך המאפשר דיונים ופירושים רבים באשר לכוונתו?

והתמיהה אף מתחזקת: אם בפירושו על הגמרא³⁶ מפרש רש"י בבהירות את הסברו לדברי חז"ל אלו, שהכוונה היא, כדלעיל, ש"מתחלק הסלע"³⁷ – הרי בודאי ובודאי שהוא היה צריך לנהוג כך בפירושו על התורה!

ו. לשם מה מצוטט "הלא

כה דברי..."?

דיוק נוסף בדברי רש"י אלו:

כאשר רש"י מצטט את המילים "וכפטיש יפוצץ סלע" הוא מצטט גם את תחילת הפסוק – "הלא כה דברי כאש נאם ה'", ואין מובן: מהו הקשר של (הקדמת) מילים אלו, לכוונתו של רש"י בפירושו, שבפסוק אחד יכולים להיות פירושים רבים? לכאורה, חשובות לענין זה רק המילים שבסוף הפסוק "וכפטיש יפוצץ סלע"³⁸.

התמיהה אף קשה יותר: ענין זה – שמפסוק זה לומדים "מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות", כך כל ענין בתורה מתחלק לחלקים רבים – מובא בגמרא במסכת שבת³⁶ ובמסכת סנהדרין³⁹.

במסכת שבת לומדים מכך ש"כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש־ברוך־הוא נחלק לשבעים לשונות", ובמסכת סנהדרין לומדים ש"מקרא אחד יוצא לכמה טעמים".

ובשני המקומות אכן אין מביאים את תחילתו של הפסוק – הלא "כה דברי כאש נאם ה'" – אלא רק את המילים "כפטיש יפוצץ סלע"⁴⁰.

אמנם במסכת סוכה⁴¹ ובמסכת קידושין⁴² מובא תחילת הפסוק במאמר חז"ל "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש .. אם ברזל הוא מתפוצץ דכתיב הלא דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע".

32אך במקומות אלו מובן מדוע מביאה הגמרא גם את תחלת הפסוק⁴³, כי הסיבה לכך ש"משכהו לבית המדרש" מביאה לידי "אם ברזל הוא מתפוצץ" היא, כפי שרש"י מפרש שם, "שהתורה⁴⁴ כאש נמשלה המפעפע את הברזל", ולכן חשוב והכרחי לדעת שם שדברי התורה מושווים לאש – "הלא כה דברי כאש".

אך בעניננו, לכאורה, אין חשיבות כלל לתחילת הפסוק.

ז. רש"י על "ויקרא לו..."

התמיהות שהוזכרו לעיל (בסעיפים ה־ו) נעשות אף קשות יותר, כאשר משווים פירוש רש"י זה עם פירוש קודם שלו, בפרשת וישלח⁴⁵:

על הפסוק "ויקרא לו א־ל אלקי ישראל" מביא רש"י שני פירושים – האחד בדרך הפשט, ופירוש נוסף אשר "רבותינו דרשו" – ומסיים: ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע מתחלקים לכמה טעמים ואני ליישב פשוטו של מקרא באתי.

כאן מדייק רש"י ואומר את הענין בצורה ברורה ופשוטה: (א) הוא מסיים ואומר "מתחלקים לכמה טעמים"⁴⁶, לגבי "דברי תורה". מכך לומדים, שהמשמעות של המשל "כפטיש יפוצץ סלע" היא כפשוטו, שהפטיש מנפץ את הסלע לחלקים רבים, ולכן אין רש"י צריך לפרש זאת. ב) רש"י אינו מצטט את תחילת הפסוק "הלא כה דברי כאש נאם ה'", אלא רק את המילים "כפטיש יפוצץ סלע".

ולפי זה תמוה עוד יותר לגבי פירוש רש"י בפרשתנו – מדוע משנה רש"י מפירושו בפ' וישלח: א) הוא אומר "מתחלק לכמה ניצוצות", כלומר, רש"י עדיין ממשיך לעסוק במשל⁴⁷, ולפי ניסוח זה לא ברור מהו הדבר המתחלק. ב) הוא מוסיף את תחלת הפסוק "הלא כה דברי כאש נאם ה'".

ח. התורה – כאש הנחלקת לניצוצות

ההסבר לכך הוא: ששינוי אחד מתרץ את זולתו:

על ידי שני השינויים בפירושו כאן לעומת פירושו בפרשת וישלח – (א) הוספת תחילת הפסוק "הלא כה דברי כאש", ו(ב) הדיוק "מתחלק לכמה ניצוצות" – מבהיר רש"י את כוונתו, שהמילה "מתחלק" מוסבת לפי פירוש רש"י זה על המילה "אש"⁴⁸ שבתחילת 33הפסוק, אשר בדרך הפשט מובן שרק אש – ולא פטיש או סלע – נחלקת לניצוצות.

פירוש הדברים הוא, כמשמעות הפשוטה של לשון רש"י: "הלא כה דברי כאש [דברי תורה מושווים לאש] נאם ה' וכפטיש (מושווה לפטיש אשר) יפוצץ סלע (וכשם שהפטיש מנפץ את הסלע לרסיסים רבים, כך ה"אש" שמדובר עליה כאן – דברי התורה) מתחלק לכמה ניצוצות"⁴⁹.

והסיבה לכך שרש"י משנה כאן מדבריו בפירושו בפרשת וישלח, ששם הוא משתמש במשל "כפטיש יפוצץ סלע" כשלעצמו, כדלעיל – היא משום שכאן יש חידוש לגבי אופן הקשר והיחס שבין "מדרשו" לבין "פשוטו", שהמשל המתאים לכך הוא דוקא הפרדות האש לניצוצות, כדלהלן.

ט. לפי הפשט יש צורך בדרשה

משמעות דברי רש"י "לכך אני אומר יתיישב המקרא על פשוטו... והדרשה תדרש" אינה כפי שנראה במבט שטחי, שרש"י מתכוון לומר שהדרש הוא ביאור אמיתי לתורה (– לפי דרך הדרש) – שאם כך, מהו החידוש?! – אלא משמעות דבריו היא: "פשוטו" של מקרא כאן מחייב את "והדרשה תדרש".

כלומר, בדומה לדברי רש"י במספר מקומות⁵⁰ ש"אין המקרא הזה אומר אלא דרשני", אך בהבדל חשוב: במקומות הללו, אי אפשר כלל ליישב את המקרא לפי דרך הפשט, ולכן "אין המקרא הזה אומר אלא דרשני": הפירוש העיקרי⁵¹ של המקרא הוא לפי הדרש.

אבל בפסוקנו מחדש רש"י אופן חדש של פירוש המקרא, שלא היה עד כה, שלמרות שיש למקרא פירוש בדרך הפשט, ויותר מכך – פירוש זה הוא העיקרי והראשון, כיון שדוקא הוא מיישב את "המקרא דבר דבור על אופניו", בכל זאת מחייב הפשט עצמו ש"והדרשה תדרש" – הכרחי לפרש גם לפי הדרש. כלומר, שהפשט עצמו מחייב שהפסוק כולל בתוכו הן את הפירוש הפשוט והן את הפירוש של "והדרשה תדרש".

ומסיבה זו מצטט רש"י את המדרש, למרות ש"אין המדרש מתיישב אחר המקרא". כי במקרה זה נשאר רש"י גם לפי המסקנה עם המדרש, וכאמור לעיל – "והדרשה תדרש".

י. דברי המשפט – צורך הפשט

ההסבר לכך הוא:

במקומות האחרים שבהם אומר רש"י "יש מדרשי אגדה רבים" וכדומה – 34שבכך מתכוון רש"י לרמוז, כדלעיל, שלפי פשוטו של מקרא נותר קושי המתורץ לפי המדרש והדרש – הרי מלבד הקושי הזה, בלשון המקרא, אין שום הוכחה והכרח מן הפסוק לדרש זה.

וכיון שזהו מדרש שכלל איננו מיישב "דברי המקרא דבר דבור על אופניו", והוא מתרץ רק את הקושי המסויים בלשון המקרא, אין רש"י מקבל את המדרש כפשוטו של מקרא.

אך בעניננו, הרי בנוסף לכך שפירוש של רבותינו מבאר שאלות בלשון המקרא שאינו מתורצות לפי התירוץ הראשון, כדלעיל, הרי תוכן פירוש המדרש הכרחי בלאו הכי, מצד עצמו, לפי תוכן הפסוקים:

כאשר בן החמש למקרא לומד על דברי משה "למה הרעותה", ושהקדוש־ברוך־הוא דיבר אתו על כך דברי משפט – והוא זוכר את אשר למד על האבות, שלמרות צרותיהם הרבות הם לא באו בטענות כלפי הקדוש־ברוך־הוא וכו' – מובן אצלו בפשטות, שבודאי אמר הקדוש־ברוך־הוא למשה את הענין של "חבל על דאבדין ולא משתכחין...".

ואדרבה: אילולא אמר זאת הקדוש־ברוך־הוא למשה, היתה מתעוררת אצל בן החמש למקרא תמיהה עצומה: כיצד ייתכן שהקדוש־ברוך־הוא לא אמר לו זאת?

ולפיכך, לאחר שרש"י מבאר כיצד אין הפירוש של רבותינו "מתיישב אחר המקרא", ופשט המקרא צריך להיות מוסבר לפי הפירוש הראשון – עדיין נותר הקושי: כיון שלפי פשט הפסוקים מחייב הענין שהקדוש־ברוך־הוא יאמר דברי משפט אלו (חבל על דאבדין...), מדוע אין הם מופיעים בפסוק?

אמנם, לא כל דברי ה' אל משה מפורטים בתורה שבכתב – אך כאן נאמר "וידבר אלקים אל משה, דבר אתו משפט", ובנוסף לכך מפרט הפסוק מספר ענינים שהקדוש־ברוך־הוא אמר אז למשה. וכן: בפרשת שמות⁵² מסופר שעל דברי משה "למה הרעותה" ענה הקדוש־ברוך־הוא "עתה תראה...", שאלה הם דברי משפט, כפי שמפרש שם רש"י. ואם כך, מדוע לא תפרט התורה גם דברי משפט אלו⁵³ (חבל על דאבדין...)? ובמיוחד, שזוהי טענה עצומה ביותר גם לפי הפשט.

לפיכך ממשיך רש"י ואומר "לכך אני אומר יתיישב המקרא... והדרשה תדרש": כיון שלפי תוכן הפסוקים יש הכרח, ולפי לשון הפסוקים יש רמז לדברי משפט אלו. חבל על דאבדין...

35– הרי זה מחייב ש"והדרש תדרש": הפשט של הסיפור קובע שצריך גם לדרוש את הפסוקים.

כלומר: לפי פשוטו של מקרא מסופר כאן בפסוק על שני דיבורים של הקדוש־ברוך־הוא למשה⁵⁴: א) הדיבורים המפורטים במפורש בפסוק, לפי פשטות הלשון. ב) דברי המשפט הנרמזים לפי הדרש באותן המילים.

יא. כל הניצוצות שווים

בדרך־כלל ברור לאיזה חלק בתורה שייך כל פירוש: הפירושים שבדרך הפשט (כולל האגדות המיישבות דברי המקרא דבר דבור על אופניו, שמהוות חלק מפשוטו של מקרא) כתובים בחלק הפשט שבתורה, ואילו הפירושים שבדרך הדרש – כתובים בחלק הדרש שבתורה, במדרשי האגדה.

אך כאן מחדש רש"י אופן חדש של באור המקרא –

כאן יש פירוש שהוא "ארכבי אתרי רכשי"" (=כרוכב על שני סוסים)⁵⁵: מצד אחד פירוש זה הוא הכרחי מצד פשט המקרא, אך מצד שני – מקומו איננו בחלק הפשט שבתורה, אלא בחלק הדרש שבו, אשר איננו "מתיישב אחר המקרא"!

ולפיכך צריך רש"י להביא הוכחה לאפשרות כזאת של באור המקרא – שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע מתחלק לכמה ניצוצות", כשהכוונה היא (כדלעיל סעיף ח), שהאש "מתחלק לכמה ניצוצות":

ההבדל הפשוט בין האופן שבו נחלק הסלע למספר חלקים לבין האופן שבו נחלקת האש למספר ניצוצות הוא:

כאשר הסלע מתנפץ לחלקים רבים, הרי כל חלק שונה ממשנהו – בגדלו, בצורתו וכדומה.

ואילו הניצוצות היוצאים מן האש נראים כולם שוים, הן בכמות והן באיכות. אין נראה הבדל בין ניצוץ אחד למשנהו. ההבדל היחיד ביניהם הוא שכל ניצוץ ניתז לכיוון ולמקום אחר: האחד פונה לצד מערב, והאחר – לצד דרום וכו'.

דומה לכך הוא ההבדל לגבי דברי התורה:

יש אופן, כפי שרש"י אומר בפרשת וישלח – "ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע מתחלקים לכמה טעמים"⁵⁶ – דברי התורה נחלקים לאופני לימוד שונים.

36וכשם שבדוגמא של "כפטיש יפוצץ סלע" יש הבדל בין חלקי הסלע גם בצורתם ובגודלם ולא רק במקום הימצאם, כך גם בין הפירושים השונים יש גם הבדל שקשור בתוכן וב"טעם": לפירוש אחד יש "טעם" של פשט, לאחר – "טעם" של דרש וכדומה.

כשני הפירושים שרש"י מביא שם על המילים "ויקרא לו א־ל אלקי ישראל": הפירוש הראשון, שבמילה "לו" הכוונה למזבח – "קרא שם המזבח על שם הנס" – הוא פשט, ואילו הפירוש השני – "שהקדוש־ברוך־הוא קראו ליעקב א־ל" יש לו "טעם" של דרש.

אך כאן בפרשתנו מחדש רש"י ענין חדש לגבי "דברי", שדברי התורה דומים לאופן שבו נחלקת האש לניצוצות: לשני הפירושים יש אותו "טעם" – תוכן והכרח של דרך הפשט (כשם שכל הניצוצות שוים בכמות ובאיכות). ההבדל ביניהם הוא במקום בלבד: פירוש אחד – ה"ניצוץ של הפשט – נמצא במקום אחד במשמעות הפשוטה של הפסוקים, והפירוש השני – ה"ניצוץ" של הדרשה – נמצא במקום אחר – במדרשו של המקרא.

יב. שלימות התורה

מכל האמור לעיל רואים ביתר שאת וביתר עז שכל התורה כולה היא תורה אחת.

המשמעות של "תורה אחת" היא שלא זו בלבד שאופני הלימוד השונים נכללים באותו פסוק ומאמר, ואף "משתלשלים" זה מזה – כידוע⁵⁷, שארבעת אופני הלימוד, פרד"ס, הם כנגד ארבעת העולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, ש"משתלשלים" זה מזה – אשר משום כך מוכרחים כל חלקי התורה להתאים זה לזה, ולא זו בלבד שכל חלקי התורה מרכיבים ביחד "קומה שלימה" אחת, כשם שכל אברי האדם, הן אברי גופו, והן אברי נפשו מרכיבים יחדיו את ה"אדם" כולו⁵⁸.

אלא אף יותר מכך: גם כאשר כל חלק מחלקי התורה נמצא ב"מקום" המסויים שנקבע לו, והלימוד בחלק זה של התורה הוא דוקא בהתאם לכללי הלימוד המתאימים לחלק זה⁵⁹ – שהרי לכל חלק בתורה יש כללי לימוד משלו – הרי מפני היותו חלק מתורת ה', אשר היא "דברי כאש" – מעל להתחלקות, כשם שהאש היא פשוטה – לכן נשאר חלק זה דבר אחד במהותו עם כל שאר חלקי התורה, עד כדי כך שפירוש שהוא הכרחי לפי דרך הפשט של המקרא יכול להופיע בחלק הדרש.

37יג. הנגלה והנסתר – מציאות אחת

מכך נלמדת הוראה גם לגבי פנימיות התורה, נשמתא דאורייתא⁶⁰, שיש לדעת שהיא מאוחדת עם הנגלה שבתורה, גופא דאורייתא⁶⁰.

עד כדי כך שרואים במספר מקומות, ש"אין הענין בנגלה אומר אלא דרשני בפנימיות התורה" – הנגלה שבתורה עצמו מחייב⁶¹ פירוש של נשמתא דאורייתא⁶².

ובמיוחד – כללות הענין של תארי ה' בנגלה שבתורה, "רגליו, אצבע" וכדומה⁶³.

וכן מצד שני, ובפשטות כפי שמוצאים ברבים מכתבי האריז"ל פירושים וענינים בדרך הפשט.

ועל ידי הלימוד של כל חלקי התורה באופן של תורה אחת, נזכה במהרה ללימוד⁶⁴ תורתו של משיח⁶⁵, שילמד תורה את כל העם כולו⁶⁶, ובמהרה בימינו ממש.