שיחה ב

38שיחה ב

א. "אלולי הצפרדע היאך

היה פורע מן המצרים"?

על הפסוק¹ "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה ואמרת אליו... ואם מאן אתה לשלח הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים", נאמר במדרש², הדא הוא דכתיב:³ ויתרון ארץ בכל היא"⁴, והמדרש מביא את דעת רב אחא ב"ר חנניא "אפילו דברים שאתה רואה אותן כאילו הן מיותרין בעולם כגון נחשים ועקרבים הן היו בכלל ברייתו של עולם, אמר להן הקדוש־ברוך־הוא לנביאים: מה אתם סבורים אם אין אתם הולכים בשליחותי וכי אין לי שליח: ויתרון ארץ בכל היא, אני עושה שליחותי אפילו על ידי נחש אפילו על ידי עקרב ואפילו על ידי צפרדע, תדע לך שכן, שאלולי הצרעה היאך היה הקדוש־ברוך־הוא פורע מן האמוריים ואלולי הצפרדע היאך היה פורע מן המצרים, הדא הוא דכתיב: הנה אנכי נוגף...".

יש להבין: כיצד ייתכן לומר ש"אלולי הצפרדע היאך היה פורע מן המצרים"? והרי הצפרדע היתה רק אחת מבין עשר המכות?

לגבי הצרעה ניתן להבין דברים אלו, כי זו היתה הפעולה הראשונה לגירוש האמוריים והכנעניים, ומכה זו פגעה בהם בעוצמה רבה, כמאמר חז"ל⁵: "הצרעה לא עברה את הירדן", אלא "היתה מכה אותם בעניניהם ומטילה בהם ארס והם מתים"⁶.

אבל מכת הצפרדע לא היתה המכה הראשונה שבאה על מצרים. המכה הראשונה היתה מכת הדם, והיא היתה מכה קשה וגרועה יותר עבור המצריים⁷, כי ביאור ובמימיו היתה תלויה פרנסתה וחיותה של ארץ מצרים כולה, ולא רק שתיית המים כפשוטה. בנוסף לכך הרי היו עוד שמונה מכות אחרות שבהן פרע הקדוש־ברוך־הוא במצרים, עד למכה האחרונה, אשר היא הביאה ליציאת מצרים – מכת בכורות, ולאחר מכן הושלמה פורענותם בקריעת ים סוף, כאשר "לא נשאר בהם עד אחד"⁸.

ואם כן, כיצד ניתן לומר "אלולי הצפרדע היאך היה פורע מן המצרים"?

וכן אין מובן עצם הענין: כיצד ייתכן בכלל לומר על הקדוש־ברוך־הוא ש"אלולי הצפרדע היאך היה פורע מן 38המצרים", הרי "הרבה שלוחים למקום"⁹, ו"היפלא מה' דבר"¹⁰ מדי לבצע את רצונו?

ב. גם במזיקים יש תועלת

לפני מאמר זה, מובא שם במדרש "רבותינו אמרין: מהו ויתרון ארץ בכל היא? אפילו דברים שאתה רואה אותן כאילו הן מיותרין בעולם, כגון זבובים ופרעושים ויתושין – הן היו בכלל ברייתו של עולם...".

כפי שמסבירים בפשטות את ההבדל בין "רבותינו אמרין" לבין דעת רב אחא ואת שני הפרטים בדברי רב אחא¹¹ עצמם "אפילו דברים... מיותרין... אני עושה שליחותי..."¹²:

כוונת המילים "בכלל ברייתו של עולם" איננה רק שהם נבראו על ידי הקב"ה¹³ ולא נעשו מעצמם¹⁴, אלא הכוונה היא לומר, שיש בבריאתם תועלת לאדם. ועל כך אומרים רבותינו שגם יצורים כזבובים, פרעושים ויתושים, הנראים כמיותרים בעולם, נבראו לצורך תועלת לאדם והם נכללים בכלל של "כל מה שברא הקדוש־ברוך־הוא בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"¹⁵, וכפי שהגמרא מזכירה שם תרופות הנעשות מזבוב ומיתוש וכו'.

ועל כך מוסיף רב אחא, שגם דברים שמיותרים במובן זה¹⁶ שהם מזיקים, גם בהם יש תועלת לאדם כאשר פעמים רבות האדם ניצל באמצעותם ממזיקים קשים יותר¹⁷.

לאחר מכן הוא מוסיף תועלת גדולה יותר הצומחת לבריאה מהדברים המזיקים הללו, שהקדוש־ברוך־הוא מבצע באמצעותם את השליחות להעניש את הרשעים.

אך לפי זה יש להבין:

א) כיון שהחידוש העיקרי של רב אחא הוא שגם המזיקים הם "בכלל ברייתו של עולם" ושגם באמצעותם מבצע הקדוש־ברוך־הוא את שליחותו, מדוע הוא (א) מוסיף גם את הצפרדע, 39שכלל אינה מזיקה¹⁸, ובודאי לא כנחשים ועקרבים. ויותר מכך (ב) הצפרדע מופיעה כחידוש על פני הנחשים והעקרבים¹⁹ – "ואפילו על ידי צפרדע"²⁰, ו(ג) את ההוכחה, "תדע לך", הוא מביא דוקא לגבי הצרעה²¹ והצפרדע ולא לגבי נחש ועקרב, כפי שמובא במדרשים אחרים שבהם מוזכר מאמרו של רב אחא²².

ב) מהו השויון בין שליחותם של הנביאים לבין השליחות המתבצעת על ידי הנחש והצפרדע וכו'? הרי, שליחת המזיקים הללו היא להפרע מן הרשעים ואילו שליחות הנביאים איננה להעניש, אלא למסור את דברי ה' – גילה דברו²³ על ידי עבדיו הנביאים²⁴. ומהי, אפוא, המשמעות של "אמר להן הקדוש־ברוך־הוא לנביאים... אם אין אתם הולכים בשליחותי... אני עושה שליחותי אפילו על ידי נחש... ואפילו על ידי צפרדע"?

ג. המכות – גילוי אלקות במצרים

יש לומר, שההסבר לכך הוא:

המכות שהביא הקדוש־ברוך־הוא על פרעה ומצרים לא היו רק כדי להענישם, אלא כלשון הפסוק²⁵ "וידעו מצרים כי אני ה'" – שתתגלה אלקות, מבחינת הוי', במצרים. וזאת על ידי המכות, שבירת המצריים²⁶.

וכיוון שקליפת הטומאה של פרעה ומצרים שונה מכל הקליפות, לכן נעשה עיקר הפרעון במצרים על ידי הצפרדע, כדלהלן.

ד. שלש דרגות בכפירת האומות באלקות

בכפירת האומות העולם באלקות יש, באופן כללי, שלוש דרגות, זו למטה מזו²⁷:

א) הכופרים רק באחדות ה'²⁸ אך 40"קרו ליה אלקא דאלקיא"²⁹, כי הם "יודעים ומשיגים" שהקדוש־ברוך־הוא הוא "חיותם וקיומם". ולכן אין הם מורדים בקדוש־ברוך־הוא, כפי שאמר בלעם³⁰ "לא אוכל לעבור את פי ה'"³¹.

ב) המכירים במציאות ה', שהוא "אלקא דאלקיא" – אך הם כופרים בכך שהקיום וההתהוות של כל המציאות תלויים בקדוש־ברוך־הוא, כפי שאמר פרעה³² "לי יאורי ואני עשיתני" – הוא טען שהוא עצמו ברא את עצמו.

וההכרה בכך שהקדוש־ברוך־הוא הוא "אלקא דאלקיא"³³ היא רק הודאה בקיום כח הנעלה ממנו. אך מציאותו אינה תלויה ב"אלקא דאלקיא"³⁴.

ג) המכחישים לחלוטין את מציאות האלקות, כסנחריב אשר "חירף וגידף ביותר", הוא הכחיש ואמר שאלקים חיים "אינו אלקא דאלקיא"³⁵. בכמה אופנים: א) "אני ואפסי עוד", כבתניא שם – אבל לא זו היתה כוונת פרעה (שלכן לא כתב בתניא "כמאמר פרעה", אף שכ"כ בתו"א ואוה"ת וארא שם. לקו"ת שה"ש שם. ובכ"מ). ב) "ואני עשיתני" – גם את עצמי, ופשיטא את היאור, אבל לא ש"אני ואפסי עוד". וזו היתה כוונת פרעה במאמרו, כבפנים [ולהעיר מפרש"י יחזקאל (שם, ג. ועד"ז בכמה מפרשים שם) "ואני עשיתני – בגבורתי ובחכמתי הגדלתי גדולתי וממשלתי"].

אבל להעיר מסה"מ תש"ד (ע' 91) "שאמר (פרעה) אני ואפסי עוד לי יאורי ואני עשיתני" – (וראה אברבנאל פרשתנו שם דפרעה כחש גם במציאות הא־ל). וי"ל דאצל פרעה היו שינויים מזמן לזמן, וכמו שהיו חילוקים בהנהגתו עם בנ"י, אבל בכללות ועיקר מדריגתו הוא שאומר לי יאורי ואני עשיתני. ועצ"ע.

34) וכמשך שהובא בתער השכירה שם (ע'

41ה. "אני עשיתני" – הגרוע מכל

מבין שלושה אופנים הללו, למרות שבגילוי נראה האופן השלישי גרוע ביותר, שהוא כפירה בקיום האלקות בכלל – בכל זאת יש בדרגה של "לי יאורי ואני עשיתני" פגם הגרוע יותר מהאופן השלישי:

ההסבר לכך הוא:

באופן הראשון – "קרו ליה אלקא דאלקיא" – הם מבינים שהקדוש־ברוך־הוא הוא "חיותם וקיומם" ולפיכך אין הם עוברים על רצונו. ואם כך, הם מכירים במציאות האלקות³⁶.

אפילו באופן השלישי, הרי עצם העובדה שהם מתנגדים ומכחישים את מציאות ה', מוכיחה שענין האלקות "נוגע" להם, ומשום כך הם מחפשים דרך להתנגד לה³⁷ ולהכחיש את מציאות ה'. ויוצא, שעל ידי עצם ההתנגדותם יודעים³⁸ שקיימת מציאות האלקות, המגיעה עד אליהם, למטה מטה.

לעומת זאת, פרעה טוען "לי יאורי ואני עשיתני". כלומר, ש"מציאותו מעצמותו" – באמצעותו אין מוזכרת כלל מציאות ה'. גם הענין ש"קרו ליה אלקא דאלקיא" אינו קשור אליו. אלא, המציאות שלו קיימת בפני עצמה – "אני עשיתני", הוא חש שהוא ישות ומציאות עצמאית לגמרי, ולכן אין בקיומו שום ביטוי וקשר לאלקות, ואפילו לא קשר בדרך של שלילה והתנגדות.

ו. "כל מה שברא...

לכבודו"

בדומה לשלושת האופנים הללו הקיימים באומות העולם ביחסם למציאות האלקות, ניתן למצוא זאת גם בנבראים שבעולם הזה:

"כל מה שברא הקדוש־ברוך־הוא בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"¹⁵, וכפי שמובן גם בהגיון הפשוט, כל פעולה של הקדוש־ברוך־הוא היא לצורך תכלית ומטרה, וניתן לראות את התכלית בכל דבר בבריאה; כפי שניתן להבין בקל־וחומר הנלמד מן האדם, שכאשר אומן יוצר כלי, הרי מטרת הכלי באה לידי ביטוי בצורתו של הכלי³⁹.

42תכלית כל הבריאה היא "כל מה שברא הקדוש־ברוך־הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו"⁴⁰ – גילוי אלקות. וזאת, על ידי שרואים בברואים את התועלת שכל אחד מהם מביא לבריאה, וכך ניכר שיש אומן שעשאן, שכחו ורצונו מורגשים בדבר הנברא.

אך למעשה בנויה הבריאה, כדי שתהיה בחירה חפשית בעבודת האדם, באופן, שלא בכל דבר ניכרת בגלוי תכלית בריאתו³⁹. בכך ניתן להבחין בכמה סוגים בבריאה:

רבותינו אומרים ש"אפילו דברים שאתה רואה אותן כאילו⁴¹ הם מיותרין בעולם כגון זבובים ופרעושים ויתושין", אשר לכאורה אין הם מועילים, הרי "הן היו בכלל ברייתו של עולם שנאמר⁴² וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"⁴³ – שום דבר אינו לבטלה, כפי שהגמרא מפרטת את תועלתם של הנבראים: ברא זבוב לצרעה וכו', ולכן גם הם נכללים בכלל "כל מה שברא הקדוש־ברוך־הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו", כי על ידם מתגלה הבורא.

על כך מחדש רב אחא, שלא רק הברואים שאינם מביאים תועלת בגלוי, אלא גם הברואים אשר בגלוי הם מביאים ההיפך מתועלת – דברים מזיקים – כגון "נחשים ועקרבים" – גם הם "בכלל ברייתו של עולם", ולכן הם בכלל של "כל מה שברא... לא בראו אלא לכבודו". כי עצם העובדה שיש במהותם משהו הקשור לענין זה, למרות שהקשר הוא בכיון של ניגוד ושלילה, מוכיח, שאין הם מציאות שאינה מודעת למציאות המהווה, ומכירה רק בעצמה, "כאן נמצא כאן היה", אלא יש כאן הכרה בקיומו של מהווה ובורא, אשר יכול להכניס בתוכם מהות זו, גם אם הכרה זו שוללת ומתנגדת לבורא.

לפי זה מובנים גם דברי רב אחא "אמר להם הקדוש־ברוך־הוא לנביאים, מה אתם סבורים, אם אין אתם הולכים בשליחותי וכי אין לי שליח, ויתרון ארץ בכל היא, אני עושה שליחותי אפילו על ידי נחש אפילו על ידי עקרב": בכך הוא מדגיש שגם המזיקים לא נבראו לבטלה, אלא "לכבודו" – אפילו באמצעותם מתגלה אלקות בעולם, כפי שהיא מתגלה על ידי הנביאים. כאשר רואים שעל – ידי נחש או עקרב ניצלים מסכנה, ובמיוחד כאשר הנחש והעקרב באים להעניש את הרשעים – מתגלה, שגם מציאות שבמהותה היא הפוכה מ"תועלת", מברייתו של הקדוש־ברוך־הוא שהיא "טוב מאד"⁴⁴ – גם מציאות זו נבראה על ידי הקדוש־ברוך־הוא, כך שגם 43בתוכה⁴⁵ יש טוב, כי היא נוצרה ממקור הטוב, וזה מגלה את כחו של הבורא.

ז. הצפרדע – שבירת הטומאה במצרים

שונה מן הברואים הנ"ל היא צפרדע, שאין ניכרת בבריאתה שום תועלת. אין רואים מהי התועלת שיכול האדם להפיק ממנה, וכן אין היא במהותה דבר מזיק.

בריה זו אינה מבטאת שיש אומן שעשאה, ואף איננה רומזת לאפשרות זו.

וזהו החידוש "ואפילו על ידי צפרדע", והפירוש של "אלולי הצפרדע היאך היה פורע מן המצרים":

כיצד התגלה שגם פרעה ומצרים, שהם מציאות אשר לא זו בלבד שאינם מגלים את אלקות, אלא אומרים "לי יאורי ואני עשיתני" – ידעו "כי אני ה'", ואף יותר מכך, שיכולתם לומר שמציאותם היא מעצמם נובעת מהחיות המגיעה אליהם בשעת מעשה⁴⁶ לאחר השתלשלויות רבות ממקור החיים, מעצמותו ית' אשר "מציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזו עילה שקדמה לו ח"ו"⁴⁷, בדומה למבואר לגבי התהוות היש באופן כללי⁴⁸ –

הרי דבר זה התגלה על ידי מכת צפרדע⁴⁹, שמבין בעלי החיים בעולם הזה זוהי מציאות שאין ניכרת בה התכלית, ואפילו פחות מאשר ביתושים וכדומה, ואין בה שום תפקיד, ואפילו לא תפקיד של נזק⁵⁰ כנחש ועקרב, וכאמור לעיל, "אין לו עילה וסיבה" למציאותו,

ועל ידי הצפרדעים אשר הלכו בשליחות הקדוש־ברוך־הוא, ובמסירות רבה יותר מאשר בעלי החיים האחרים במכות האחרונות, כפי שמובא במדרש⁵¹ "מן הצפרדעים נשאו חנניה מישאל ועזריה קל־וחומר בעצמן וירדו 44לתוך כבשן האש", ודוקא על־ידם ה' "פורע מן המצרים". מכת הצפרדע שברה גם את ה"קליפה" הטמאה המיוחדת למצרים – "לי יאורי ואני עשיתני", והתגלה "וידעו מצרים מצרים כי אני ה'", הוכח שהכל בא משם הוי'.