שיחה ג

45שיחה ג

א. שני הענינים שבהפטרה לפרשת "וארא"

ההפטרה¹ של כל פרשה² היא "מענין הפרשה". ולפי הידוע³, שבתחילה נקבעה קריאת ההפטרה במקום קריאת הפרשה⁴ של השבת, מובן, שההפטרה צריכה להיות "מענין הפרשה".

ואם כן, יש להבין לגבי ההפטרה של פרשתנו – "וארא": ההפטרה⁵ כוללת שני ענינים⁶ מהנבואות ליחזקאל:

א) הנבואה "על פרעה מלך מצרים... ועל מצרים כולה"⁷ – שהקדוש־ברוך־הוא יחריב את ארץ מצרים, עד כדי כך שאף לאחר "ושבתי את שבות מצרים" היא עדיין תהיה "ממלכה שפלה"⁸, ועל־ידי כך – "וידעו כל יושבי מצרים כי אני ה'"⁹.

ב) הנבואה אודות נבוכדראצר מלך בבל¹⁰, שמשום שהוא לכד את צור יתן לו הקדוש־ברוך־הוא "שכר פעולה"¹¹ – "את ארץ מצרים ונשא המונה..."¹².

ואין מובן: אמנם הנבואה הראשונה היא "מענין הפרשה", כי בפרשת וארא מדובר על המכות שהביא ה' על המצרים, אשר באמצעותן "וידעו מצרים כי אני ה'"¹³. אך תוכנה של הנבואה השניה¹⁴ הוא מתן שכר לנבוכדראצר על לכידת צור¹⁵, ומהו "מענין הפרשה"?

אמנם, שכרו היה, כדלעיל, שניתנה לו ארץ מצרים, אך בכל זאת (א) זה פרט טפל בלבד, (ב) יותר מכך, נתינת 45מצרים אינה "מענין הפרשה", כי בפרשה אין מדובר על מסירת מצרים לאחרים.

ב. מהפרשה ומההפטרה נלמדות הוראות דומות

ההסבר לכך הוא¹⁶:

המשמעות הפנימית של "מענין הפרשה" איננה רק שהענין המופיע בהפטרה צריך להיות דומה לענין המופיע בפרשה, אלא בעיקר שהתורה וההוראה שיש ללמוד מההפטרה צריכה להיות דומה להוראה הנלמדת מן הפרשה.

ויש לומר, שבכל פרשה בתורה (מלשון הוראה¹⁷), יש הוראה. והפטרה מן הנביאים, ששם עניני התורה מפורטים ומבוארים יותר¹⁸, מבטאת את ההוראה באופן גלוי ומפורט יותר¹⁹.

וזהו ההסבר גם בעניננו: הנבואה השניה נקבעה כחלק מן ההפטרה, משום שההוראה הנלמדת מכך, שנבוכדראצר קיבל דוקא את ארץ מצרים כשכר על לכידת צור, אינה הוראה כשלעצמה, אלא פרט ותוצאה של ההוראה הכללית הנלמדת ממפלת מצרים, שעליה מסופר בתחילת ההפטרה – מענין הפרשה.

ג. תשובת ה' לטענת בני ישראל

פרשת וארא מופיעה כהמשך לסוף פרשת שמות, ששם מסופר²⁰ על טענת ישראל כלפי משה ואהרן, שעל־ידי בואם לפרעה מלך מצרים החמיר קושי השעבוד יותר מאשר לפני כן, ומשה העביר טענה זו לה'.

ותשובת ה' על כך, בתחילת פרשתנו²¹, היא "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל... ואזכור את בריתי .. והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי... והבאתי אתכם...", ולאחר מכן החלו עשר המכות, כמסופר בהמשך הפרשה.

לכאורה, אין מובן: כיצד מתורצת כאן הטענה, שמשה ואהרן גרמו למצב של "הרע לעם הזה"²² –

הרי הענין של "שמעתי את נאקת בני ישראל... ואזכור את בריתי...

46ואדרבה, הדבר צריך היה להיות לפני כן, מיד כאשר "וישמע^* אלקים את נאקתם ויזכור אלקים את בריתו" – כאשר משה היה עדיין במדין, ואז לא היה כלל "תכבד²³ העבודה"²⁴.

מכך מובן, שהשלימות של "ואזכור... והוצאתי..." יכלה להתבצע רק לאחר שבני ישראל עברו את קושי השעבוד כולו, עד לאופן של "תכבד העבודה".

ד. גלות מצרים – התבטלות ישראל כהכנה למתן תורה

אחד ההסברים לכך הוא:

גלות מצרים היוותה הכנה והקדמה למתן תורה²⁵. אחד הענינים שחודשו במתן תורה הוא המצוה – מלשון צוותה וחיבור²⁶ – קיום המצוות רק משום²⁷ שזהו רצון ה', ועל־ידי הציות לציווי ה' נוצר צוותא וחיבור בין האדם המבצע לבין, כביכול, הקדוש־ברוך־הוא מצווה© המצוות.

וזאת לא רק לגבי המצוות מן הסוג של חוקים, שאין להן כלל הסבר ואין אפשרות לערב בקיום המצוה הגיון או הרגשה של מציאות עצמאית, אלא גם לגבי המשפטים, אשר "אילו לא נאמרו היה כדאי לאמרן"²⁸, אשר גם אותם אין צריך לקיים משום שההגיון מחייב כך, אלא משום שכך גזר הקדוש־ברוך־הוא.

וכך גם לגבי לימוד התורה: אמנם תוכן התורה מובן ונתפס בשכלו של האדם²⁹, אך למרות זאת אין זה שכל אנושי ח"ו אלא זוהי תורת ה', חכמתו יתברך הנעלית מן הנבראים. אלא שהיא "נסעה וירדה"³⁰ למטה, כך שגם שכלו של הנברא יוכל להבין זאת.

ולכן יש צורך בהכנה של "ברכו בתורה תחילה"³¹, לפני לימוד התורה יש הכרח בהתבטלות כלפי נותן התורה³², כי דוקא על־ידי ההתבטלות יכול שכלו של הנברא "לתפוס" באמת את התורה, אשר היא חכמתו של הקדוש־ברוך־הוא³³.

ולפיכך, כדי שישראל יהיו מוכנים לקבלת התורה, כדי שיהיו "כלים" ראויים ל"קבלת" תורה ומצוות, היה עליהם לעבור לפני כן את היסורים של גלות מצרים, כולל את קושי השעבוד, אשר הם גרמו לישראל להתבטלות מציאותם.

כפי שרואים במציאות, שאדם 47הסובל יסורים ר"ל נשבר עד כדי איבוד ישותו ומציאותו העצמית.

והתבטלות זו היתה הכלי למתן תורה³⁴.

ה. מכות מצרים – ביטול הישות בעולם כהכנה למתן תורה

כשם שהיתה צריכה להיות (כהכנה למתן תורה) התבטלות אצל ישראל, כך היה צריך להיות גם בעולם – וזוהי מהותן של מכות מצרים^* ומפלת פרעה מלך מצרים והמושל בכיפה³⁵, של העולם כולו:

"קליפת" פרעה היא עוצמה של הרגשת ישות עצמאית, כדבריו³⁶ "מי ה' אשר אשמע בקולו", וכמוסבר יותר בהפטרה³⁷ – "פרעה מלך מצרים... אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני".

פרעה מלך מצרים מבטא את ההתנגדות למתן תורה, הכרוך דוקא בהתבטלות מציאות האדם, כדלעיל. ועל־ידי כך שגלות ושעבוד מצרים גרמה להתבטלות אצל ישראל, היא גרמה גם למפלה ושבירה של הרגשת הישות בעולם, להתבטלות של קליפת פרעה (וממשלתו – מושל בכיפה), והכנעת ישותו העצמאית על־ידי המכות, כמסופר בסוף הפרשה³⁸ שפרעה הודה "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים".

ו. שני הטעמים בהפטרה לחורבן מצרים

ענין זה, ש"קליפת" פרעה מלך מצרים היא הניגוד למתן תורה – מובא באופן ברור יותר בהפטרה, כאמור לעיל, שבהפטרה מבוארת יותר ההוראה הנלמדת מן הפרשה:

בהפטרה מובאים בזה אחר זה שני טעמים למפלת מצרים: בתחילה נאמר³⁹ שהמפלה תגיע "יען היותם משענת קנה לבית ישראל" – משום ש"בית ישראל" סמכו על העזרה המובטחת של מצרים, והם לא קיימו את הבטחתם. ומיד לאחר מכן⁴⁰ נאמר "לכן כה אמר... הנני מביא עליך חרב... (ומסיים⁴¹) יען אמר יאור לי ואני עשיתי" – שחורבן מצרים הוא משום דברי פרעה "יאור לי ואני עשיתי".

לכאורה, שני טעמים אלה שונים זה מזה, אך בכל זאת מביאם הנביא בסמיכות ובהמשך אחד, כדלעיל. מכך מובן, ששתי עוולות אלו של מצרים באות זו כתוצאה מזו, כדלהלן.

48ז. שני הטעמים למכות מצרים קשורים זה בזה

מספר פעמים דובר⁴² על כך, שגם את המשפטים צריך לקיים משום שכך גזר הקדוש־ברוך־הוא⁴³,

כנרמז בכך, שעשרת הדברות כוללים גם ציוויים פשוטים כגון "לא תרצח" וכדומה, כי גם הקיום של ציוויים אלו צריך להיות משום "אנכי ה' אלקיך".

וכך בעניננו, בהפטרה: הסיבה להיותם של מצרים⁴⁴ "משענת קנה לבית ישראל", להיפך מהבטחתם, היא תחושת הישות העצמית שלהם⁴⁵, אמירתם "יאור לי ואני עשיתי".

גם נקודה זו בהפטרה היא "מענין הפרשה" ומבטאת בגלוי את "ענין הפרשה":

לגבי עשר המכות מובאים בתורה שני טעמים: א) כדלעיל, כדי להביא לידי "וידעו מצרים כי אני ה'". ב) כנאמר בפרשת לך לך⁴⁶ – "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי" – עונש על "ועבדו ועינו אותם"⁴⁷.

ומן ההפטרה לומדים ששני טעמים אלו כרוכים זה בזה: העובדה שפרעה הכחיש את מציאות ה', כטענתו "לא ידעתי את ה'"³⁶, היא הסיבה שהביאה אותו לשעבד ולהציק לישראל באופן הגרוע ביותר, שאינו מתקבל אפילו מצד האופי והתכונות האנושיות.

ח. המעשה הוא העיקר

ענין זה, שיש לקיים את המצוות משום שהן ציווי של הקדוש־ברוך־הוא, מביא לידי מסקנה נוספת, שהמעשה הוא העיקר⁴⁸:

קיום המצוות על־ידי האבות לפני מתן תורה היה עבודה בכח הנבראים⁴⁹, ועד לשורש הנבראים, שהיא האלקות ה"מלובשת" בבריאה ובסדר ההשתלשלות, כל עולם בפני עצמו, ולכן גם הרוחניות והגשמיות – כל אחת בפני עצמה.

לכל מצוה, שבעצם מהותה היא אלקות ורוחניות, יש משמעות מיוחדת המביאה לידי זיכוך והתעלות של הרוחניות אשר בעולם, בשכל וברגש של האדם. וזו היתה עבודת המצוות של האבות – ברוחניות נפש האדם, בעולם, ועד להיותם 49מרכבה^*, ושל אצילות – עולם שכולו רוחניות⁵⁰.

והעשיה שאנו מוצאים בקיום המצוות אצל האבות לפני מתן תורה טפילה לענין הרוחני⁵¹, ולכן מעשה המצוות בגשמיות לא היה אז מדוייק לפי כל פרטי הפרטים כקיום המצוות לאחר מתן תורה⁵².

לעומת זאת, לאחר מתן תורה, קיום המצוות הוא בכח הבורא, שמעל להפרדה בין רוחניות לגשמיות, ובכח זה יכול יהודי לקיים את המצוות באופן זה, כי הוא מקיימן משום שהן ציווי ה'⁵³. ולכן העיקר איננו כוונת המצוות, שבכך שונה כל אחד ואחד לפי דרגתו שלו, אלא העיקר הוא מעשה המצוות בפועל, אשר הוא מביא לידי התחברות עם מצווה המצוות.

ויותר מכך: הרצון העצמי במצוות הוא בהעלם ומסתתר ב"דברים גשמיים במצוות מעשיות", שאינם "בגדר לבוש וכלי כלל". ואילו בדברים רוחניים שהם "בבחינת כלי", אין יכול הרצון העצמי שלמעלה להתבטא בגלוי^*, כיון שהוא מעל לכלים ומעל להגבלות הנבראים⁵⁴.

ט. השכר ניתן לנבוכדראצר על המעשה בפועל

לפי זה יובן הקשר התוכני בין הנבואה על שכרו של נבוכדראצר לבין הנבואה הראשונה בהפטרה אודות מפלת מצרים:

בנבואה המדברת על שכרו של נבוכדראצר עבור לכידת צור, אין מובן, לכאורה:

בלכידת צור לא התכוון נבוכדראצר לקיים את רצון ה', אלא הוא עשה זאת למען עצמו: ברצונו היה לכבוש את העולם כולו⁵⁵, ולהיעשות מושל בכיפה. ובמיוחד על־ידי כיבוש צור, אשר נמצאת (א) בחוף ים⁵⁶, ויש לומר (ב) על הדרך המוליכה למצרים, ואשר היתה מכשול בדרכו להלחם במצרים⁵⁷ אשר אותה רצה לכבוש. ואם כך, מדוע מגיע לו שכר על כך?

לפיכך מדייק הפסוק⁵⁸ ואומר 50"פעולתו אשר עבד בה": אין כאן חשיבות רבה לכוונה ולמחשבות, אלא ל"פעולתו" – למעשהו בפועל⁵⁹. וכיון שרצון ה' התבצע למעשה באמצעותו, למרות שרצון ה' על כיבוש צור היה מתבצע בלאו הכי על־ידי אחרים גם אילו לא עשה זאת נבוכדראצר – מגיע לו שכר על כך.

י. ההוראה: הכרת תודה על מעשה טוב

מכך נלמדת גם הוראה בעבודת ה':

כאשר יהודי נעזר על־ידי רעהו, אל לו לערוך חישובים, שהלה לא התכוון לעשות לו טובה, אלא התכוון לטובת עצמו. או, שהזולת הוא בעל חסד בטבעו, וממילא אין מגיעה לו תודה, כי הוא, כאילו, חייב, לעשות זאת מעצם תכונתו.

ולגבי זאת מלמדת ההפטרה, שאפילו לנבוכדראצר, שבודאי התכוון לטובת עצמו, נתן הקדוש־ברוך־הוא שכר על "פעולתו אשר עבד בה". ועל־אחת־כמה־וכמה כאשר יהודי עושה מעשה טוב⁶⁰ אשר סביר לומר שהוא לא עשה זאת באופן של "פעולתו" בלבד, אלא בהיותו בטבעו גומל חסדים ורחמן⁶¹ הרי עשה זאת באמת בלב שלם.

יא. ההסבר לאהבת ישראל לכל יהודי

על־ידי כך מובנים יותר באופן הגיוני⁶² דבריו של הבעל־שם־טוב⁶³ שצריך לאהוב כל יהודי, ואפילו יהודי הנמצא בקצוי תבל אשר מעולם לא ראו אותו:

כל יהודי, בכל מצב שהוא, בודאי עשה כמה וכמה מעשים טובים, כדברי חז"ל⁶⁴ "מלאים מצוות כרימון". וכיוון שכל מעשה טוב, ואפילו מחשבה טובה, משפיעים על העולם כולו, כדברי הרמב"ם⁶⁵: הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה – יוצא, שכל יהודי מקבל "תשועה והצלה" מכל אחד ואחד מישראל.

ולמרות שיהודי זה לא חשב בשעת המעשה על הטובה שתצמח מכך לזולתו, 51ובודאי לא חשב על מי שנמצא בקצוי תבל ואשר מעולם לא ראהו,

בכל זאת, כיוון שבפועל קבלו ממנו טובה – על־ידי "פעולתו אשר עבד בה" – חייבים להכיר טובה על כך, עד כדי רגש של אהבה לכל אחד ואחד מישראל באופן של "ואהבת לרעך כמוך"⁶⁶.