50
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
"פעולתו אשר עבד בה": אין כאן חשיבות רבה לכוונה ולמחשבות, אלא ל"פעולתו" – למעשהו בפועל59. וכיון שרצון ה' התבצע למעשה באמצעותו, למרות שרצון ה' על כיבוש צור היה מתבצע בלאו הכי על־ידי אחרים גם אילו לא עשה זאת נבוכדראצר – מגיע לו שכר על כך.
י. ההוראה: הכרת תודה על מעשה טוב
מכך נלמדת גם הוראה בעבודת ה':
כאשר יהודי נעזר על־ידי רעהו, אל לו לערוך חישובים, שהלה לא התכוון לעשות לו טובה, אלא התכוון לטובת עצמו. או, שהזולת הוא בעל חסד בטבעו, וממילא אין מגיעה לו תודה, כי הוא, כאילו, חייב, לעשות זאת מעצם תכונתו.
ולגבי זאת מלמדת ההפטרה, שאפילו לנבוכדראצר, שבודאי התכוון לטובת עצמו, נתן הקדוש־ברוך־הוא שכר על "פעולתו אשר עבד בה". ועל־אחת־כמה־וכמה כאשר יהודי עושה מעשה טוב60 אשר סביר לומר שהוא לא עשה זאת באופן של "פעולתו" בלבד, אלא בהיותו בטבעו גומל חסדים ורחמן61 הרי עשה זאת באמת בלב שלם.
יא. ההסבר לאהבת ישראל לכל יהודי
על־ידי כך מובנים יותר באופן הגיוני62 דבריו של הבעל־שם־טוב63 שצריך לאהוב כל יהודי, ואפילו יהודי הנמצא בקצוי תבל אשר מעולם לא ראו אותו:
כל יהודי, בכל מצב שהוא, בודאי עשה כמה וכמה מעשים טובים, כדברי חז"ל64 "מלאים מצוות כרימון". וכיוון שכל מעשה טוב, ואפילו מחשבה טובה, משפיעים על העולם כולו, כדברי הרמב"ם65: הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה – יוצא, שכל יהודי מקבל "תשועה והצלה" מכל אחד ואחד מישראל.
ולמרות שיהודי זה לא חשב בשעת המעשה על הטובה שתצמח מכך לזולתו,
הערות
- 59. כי את זה לעומ"ז עשה האלקים וכל ענין שבקדושה – יש דוגמתו בלעו"ז. – ואולי י"ל שבזה תלוי שלימות ענין הבחירה. – ובכל אופן צע"ק מהא דבבואה דבבואה לית להו (יבמות קכב, א. וש"נ. לקו"ת תצא לז, ג. ובכ"מ) דבקליפה אין מוח הדעת (תו"א מג"א קיח, ד. לקו"ת חוקת ס, ג. וש"נ) ועוד. ואכ"מ.
- 60. להעיר ג"כ מלקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 247. ח"ז [המתורגם] ע' 14 הערה 22. וראה רש"י ויקרא ה, יז (מתו"כ שם) במצות צדקה.
- 61. יבמות עט, א.
- 62. היינו הסברה גם בשביל שכל אנושי וטבע האדם – אף שפשוט שטעם העיקרי והאמיתי הוא מפני שכל ישראל אחים, כמבואר בתניא פרק לב ובכ"מ.
- 63. היום יום ע' קיג. וראה ס' הערכים־חב"ד ע' אהבת ישראל (ע' תרכג), וש"נ. קונטרס אהבת ישראל סי' ט ואילך.
- 64. ברכות נז, א. וש"נ.
- 65. הל' תשובה פ"ג ה"ד. ע"פ קידושין מ, ב. (משיחת ש"פ וארא תשכ"ז)
רש"י על ויקרא ה׳:י״ז - הטקסט מספריא
ולא ידע ואשם, והביא. הָעִנְיָן הַזֶּה מְדַבֵּר בְּמִי שֶׁבָּא סְפֵק כָּרֵת לְיָדוֹ וְלֹא יָדַע אִם עָבַר עָלָיו אִם לָאו, כְּגוֹן חֵלֶב וְשֻׁמָּן לְפָנָיו, וּכְסָבוּר שְׁתֵּיהֶן הֶתֵּר וְאָכַל אֶת הָאֶחָד, אָמְרוּ לוֹ אַחַת שֶׁל חֵלֶב הָיְתָה, וְלֹא יָדַע אִם זוֹ שֶׁל חֵלֶב אָכַל, הֲרֵי זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וּמֵגֵן עָלָיו כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נוֹדַע לוֹ שֶׁוַּדַּאי חָטָא, וְאִם נוֹדַע לוֹ לְאַחַר זְמַן, יָבִיא חַטָּאת (כריתות כ"ב):
ולא ידע ואשם ונשא עונו. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, הֲרֵי הַכָּתוּב עָנַשׁ אֶת מִי שֶׁלֹּא יָדַע, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיַּעֲנִישׁ אֶת מִי שֶׁיָּדַע, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם נַפְשְׁךָ לֵידַע מַתַּן שְֹכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים, צֵא וּלְמַד מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִצְטַוָּה אֶלָּא עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה וְעָבַר עָלֶיהָ, רְאֵה כַּמָּה מִיתוֹת נִקְנְסוּ עָלָיו וּלְדוֹרוֹתָיו. וְכִי אֵיזוֹ מִדָּה מְרֻבָּה שֶׁל טוֹבָה אוֹ שֶׁל פֻּרְעָנוּת? הֱוֵי אוֹמֵר מִדָּה טוֹבָה, אִם מִדַּת פֻּרְעָנוּת מְעוּטָה, רְאֵה כַּמָּה מִיתוֹת נִקְנְסוּ לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו, מִדָּה טוֹבָה הַמְרֻבָּה הַיּוֹשֵׁב לוֹ מִן הַפִּגּוּלִין וְהַנּוֹתָרוֹת וְהַמִּתְעַנֶּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים — עַאַכַּ"וְ שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו וּלְדוֹרוֹת דּוֹרוֹתָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת; רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה וְגוֹ' (דברים י"ז), אִם מִתְקַיֶּמֶת הָעֵדוּת בִּשְׁנַיִם, לָמָּה פֵּרֵט לְךָ הַכָּתוּב ג'? אֶלָּא לְהָבִיא שְׁלִישִׁי לְהַחֲמִיר עָלָיו וְלַעֲשׂוֹת דִּינוֹ כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ לְעִנְיַן עֹנֶשׁ בַּהֲזָמָה; אִם כָּךְ עָנַשׁ הַכָּתוּב לַנִּטְפָּל לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה כְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּשַׁלֵּם שָֹכָר טוֹב לַנִּטְפָּל לְעוֹשֵׂי מִצְוָה כְּעוֹשֵׂי מִצְוָה (סנהדרין ט'); רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה הֲרֵי הוּא אוֹמֵר לְמַעַן יְבָרֶכְךָ וְגוֹ' (דברים כ"ד) — קָבַע הַכָּתוּב בְּרָכָה לְמִי שֶׁבָּאת עַל יָדוֹ מִצְוָה בְּלֹא יָדַע — אֱמֹר מֵעַתָּה, הָיְתָה סֶלַע צְרוּרָה בִּכְנָפָיו וְנָפְלָה הֵימֶנּוּ וּמְצָאָהּ הֶעָנִי וְנִתְפַּרְנֵס בָּהּ, הֲרֵי הַקָּבָּ"ה קוֹבֵעַ לוֹ בְּרָכָה (ספרא):
ולא ידע ואשם … והביא [AND IF A SOUL SIN, AND DO ANY OF THESE THINGS WHICH SHOULD NOT BE DONE …] AND HE DOES NOT DISCOVER THAT HE IS GUILTY … HE SHALL BRING [A RAM … FOR A GUILT OFFERING] — This paragraph (vv. 17—19) is speaking of a person to whom there has occurred a כרת ספק (i. e. it is speaking of a person who is doubtful whether he has inadvertently committed an act of such a character as to be punishable with כרת if done willfully), and he does not know whether he has actually committed a sinful act or not. For instance: חלב (fat forbidden to be eaten under the penalty of כרת) and permitted fat (שומן) lay before him, and he believed that both were permissible food (i. e. that both were שומן), and he ate one of them. Afterwards, however, people told him that one of these was חלב, but he does not know whether he had eaten that which was חלב. Then such a one has to bring an אשם תלוי (the guilt-offering for a doubtful sin, lit., the guilt-offering in suspense, from תלה to “be in suspense”); and this protects him against punishment so long as he does not become cognisant that he has undoubtedly sinned, and if he becomes cognisant of this after a time he has to bring a sin-offering (cf. Keritot 22b, 23a).
ו אשם ונשא עונוולא ידע AND HE DOES NOT DISCOVER THAT HE IS GUILTY, AND BEARETH HIS INIQUITY — R. José the Galilean said, “See, Scripture (God) punishes him who has no sure knowledge that he has sinned (in as much as it requires him to bring a guilt-offering); how much the more does it follow that He will punish him who does know that he is sinning and yet wilfully does it. — R. José said, “If you wish to know the reward prepared for the righteous, go and learn from the case of Adam Horishon, who was charged only with a negative command (not to eat from the עץ הדעת) and who transgressed it, — see how many kinds of death-penalties were on this account decreed as a punishment against himself and all his descendants! Now, which measure is greater, — that of good (of reward), or that of punishment? You must admit that it is that of reward (cf. Rashi on Exodus 20:6). If, then, the measure of punishment is the lesser, consider that if so many kinds of death-penalties were decreed as a punishment against himself and his descendants, surely, in the case of the measure of good which is the greater one, if a person refrains from eating sacrifices which have become abominable (פגול) or which have been left over beyond the prescribed time (נותר), or if he fasts on Yom Kippur, how much the more certain is it that he will acquire merit for himself and for his descendants and the descendants of his descendants until the end of all generations! — R. Akiba said, “See, it states, (Deuteronomy 19:15) “at the mouth of two witnesses, or, at the mouth of three witnesses [shall the matter be established]. — But if evidence can be established by two witnesses, why does Scripture afterwards specifically state that this may be done by three? But it is to bring the third witness under the law there stated — to be severe with him and to make his sentence exactly like that of these (the first two witnesses) in respect to punishment in case of “plotting” (evidence that is rebutted by proof that the witness was not present on the occasion to which he has testified; see Rashi on Deuteronomy 19:16). Now, if Scripture exacts punishment so severely from one who has only joined himself with sinners (he is so described because as a single witness he could not hope that his evidence would be effective), just as it does from the sinners themselves, how much the more certain is it that He will give a reward to him who attaches himself to those who practise meritorious deeds just as it does to those who themselves practise meritorious deeds! (Sanhedrin 9a; Makkot 5b). — R. Eleazar b. Azariah said: In Deuteronomy (24:19) Scripture states, “When thou reapest thy harvest in thy field, and hast forgotten a sheaf in the field, [thou shalt not return to take it; it shall be for the stranger, for the fatherless etc.]”, and, you see, it states immediately afterwards: “that the Lord thy God may bless thee etc.” Scripture (God) thus gives the assurance of a blessing to one through whom a meritorious deed came about (the feeding of the stranger, etc.), without himself knowing about it (since he forgot to remove the sheaf from the field)! You must now admit that if a Sela was tied up in the skirt of one’s garment and it fell from it and a poor man finds it and supports himself by it the Holy One, blessed be He gives the assurance of a blessing to him (to the man who has lost the Sela) (Sifra, Vayikra Dibbura d'Chovah, Section 12 7-13).
תניא, ליקוטי אמרים ל״ב - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא – מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ, וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. הַיְינוּ – בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ – עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.
וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת]:
משנה תורה, הלכות תשובה ג׳:ד׳ - הטקסט מספריא
אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה.לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב.חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה). זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו.ומפני ענין זה, נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יוה"כ יתר מכל השנה.ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום.
מצוטט ב־2 עמודים
לקוטי שיחות 2
- כרך לה ‹ וישלח ‹ שיחה ב ‹ 147 לקו"ש חכ"א ע' 50
- כרך טז ‹ שמות-כ"ד טבת ‹ שיחה א ‹ 33 לקו"ש חכ"א ע' 50
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.