45

מצרים אינה "מענין הפרשה", כי בפרשה אין מדובר על מסירת מצרים לאחרים.

ב. מהפרשה ומההפטרה נלמדות הוראות דומות

ההסבר לכך הוא¹⁶:

המשמעות הפנימית של "מענין הפרשה" איננה רק שהענין המופיע בהפטרה צריך להיות דומה לענין המופיע בפרשה, אלא בעיקר שהתורה וההוראה שיש ללמוד מההפטרה צריכה להיות דומה להוראה הנלמדת מן הפרשה.

ויש לומר, שבכל פרשה בתורה (מלשון הוראה¹⁷), יש הוראה. והפטרה מן הנביאים, ששם עניני התורה מפורטים ומבוארים יותר¹⁸, מבטאת את ההוראה באופן גלוי ומפורט יותר¹⁹.

וזהו ההסבר גם בעניננו: הנבואה השניה נקבעה כחלק מן ההפטרה, משום שההוראה הנלמדת מכך, שנבוכדראצר קיבל דוקא את ארץ מצרים כשכר על לכידת צור, אינה הוראה כשלעצמה, אלא פרט ותוצאה של ההוראה הכללית הנלמדת ממפלת מצרים, שעליה מסופר בתחילת ההפטרה – מענין הפרשה.

ג. תשובת ה' לטענת בני ישראל

פרשת וארא מופיעה כהמשך לסוף פרשת שמות, ששם מסופר²⁰ על טענת ישראל כלפי משה ואהרן, שעל־ידי בואם לפרעה מלך מצרים החמיר קושי השעבוד יותר מאשר לפני כן, ומשה העביר טענה זו לה'.

ותשובת ה' על כך, בתחילת פרשתנו²¹, היא "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל... ואזכור את בריתי .. והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי... והבאתי אתכם...", ולאחר מכן החלו עשר המכות, כמסופר בהמשך הפרשה.

לכאורה, אין מובן: כיצד מתורצת כאן הטענה, שמשה ואהרן גרמו למצב של "הרע לעם הזה"²² –

הרי הענין של "שמעתי את נאקת בני ישראל... ואזכור את בריתי...