34

שבכך מתכוון רש"י לרמוז, כדלעיל, שלפי פשוטו של מקרא נותר קושי המתורץ לפי המדרש והדרש – הרי מלבד הקושי הזה, בלשון המקרא, אין שום הוכחה והכרח מן הפסוק לדרש זה.

וכיון שזהו מדרש שכלל איננו מיישב "דברי המקרא דבר דבור על אופניו", והוא מתרץ רק את הקושי המסויים בלשון המקרא, אין רש"י מקבל את המדרש כפשוטו של מקרא.

אך בעניננו, הרי בנוסף לכך שפירוש של רבותינו מבאר שאלות בלשון המקרא שאינו מתורצות לפי התירוץ הראשון, כדלעיל, הרי תוכן פירוש המדרש הכרחי בלאו הכי, מצד עצמו, לפי תוכן הפסוקים:

כאשר בן החמש למקרא לומד על דברי משה "למה הרעותה", ושהקדוש־ברוך־הוא דיבר אתו על כך דברי משפט – והוא זוכר את אשר למד על האבות, שלמרות צרותיהם הרבות הם לא באו בטענות כלפי הקדוש־ברוך־הוא וכו' – מובן אצלו בפשטות, שבודאי אמר הקדוש־ברוך־הוא למשה את הענין של "חבל על דאבדין ולא משתכחין...".

ואדרבה: אילולא אמר זאת הקדוש־ברוך־הוא למשה, היתה מתעוררת אצל בן החמש למקרא תמיהה עצומה: כיצד ייתכן שהקדוש־ברוך־הוא לא אמר לו זאת?

ולפיכך, לאחר שרש"י מבאר כיצד אין הפירוש של רבותינו "מתיישב אחר המקרא", ופשט המקרא צריך להיות מוסבר לפי הפירוש הראשון – עדיין נותר הקושי: כיון שלפי פשט הפסוקים מחייב הענין שהקדוש־ברוך־הוא יאמר דברי משפט אלו (חבל על דאבדין...), מדוע אין הם מופיעים בפסוק?

אמנם, לא כל דברי ה' אל משה מפורטים בתורה שבכתב – אך כאן נאמר "וידבר אלקים אל משה, דבר אתו משפט", ובנוסף לכך מפרט הפסוק מספר ענינים שהקדוש־ברוך־הוא אמר אז למשה. וכן: בפרשת שמות⁵² מסופר שעל דברי משה "למה הרעותה" ענה הקדוש־ברוך־הוא "עתה תראה...", שאלה הם דברי משפט, כפי שמפרש שם רש"י. ואם כך, מדוע לא תפרט התורה גם דברי משפט אלו⁵³ (חבל על דאבדין...)? ובמיוחד, שזוהי טענה עצומה ביותר גם לפי הפשט.

לפיכך ממשיך רש"י ואומר "לכך אני אומר יתיישב המקרא... והדרשה תדרש": כיון שלפי תוכן הפסוקים יש הכרח, ולפי לשון הפסוקים יש רמז לדברי משפט אלו. חבל על דאבדין...