תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך כ חיי שרה

שיחה ג

רשימת העמודים (10) מצוטט ב־7 עמודים חיפוש חדש

91שיחה ג

א. "שלשה הם נענו במענה פיהם"

על הפסוק¹ "ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת" מובא במדרש² מאמרו של רבי שמעון בר יוחאי³ "שלשה הם נענו במענה פיהם, אליעזר עבדו של אברהם ומשה ושלמה. אליעזר – ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת, משה – דכתיב⁴ ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה..., שלמה – דכתיב⁵ וככלות שלמה להתפלל אל ה' והאש ירדה מן השמים...⁶.

המשמעות הפשוטה של לשון המדרש היא, לכאורה, שהענין של "נענו במענה פיהם", קשור למעלתם האישית של ה"שלשה" המנויים.

וכיון שאצל שלשתם יש אותו שכר

ג "נענו במענה פיהם", ובמיוחד כאשר במדרש מודגש "שלושה הם..." – שלשתם נכללים ביחד – מובן, שיש מעלה זהה לכל שלושה אלו⁷.

יש להבין: כיצד ייתכן להשוות, ואפילו במעלה מסויימת, את אליעזר עבד אברהם למשה ולשלמה?

תמיהה זו אף גדולה יותר, כפי ששואלים המפרשים⁸:

הענין של "נענה במענה פיו" התרחש אצל תפלת אליעזר במהירות ובאופן נעלה יותר מאשר בתפלות משה ושלמה: אצל אליעזר נאמר "ויהי הוא טרם כלה לדבר" – הוא נענה אף לפני שסיים את תפלתו, ואילו משה ושלמה נענו עם סיום תפלתם: "ויהי ככלותו לדבר", "וככלות שלמה להתפלל". ויוצא מכך, שיש יתרון אצל אליעזר על פני משה ושלמה?!

כמו כן יש להבין: אם אנשים אלו "נענו במענה פיהם" משום דרגתם הנעלה, מדוע נעשה דבר זה רק אצלם, ולא אצל אחרים?

לכן צריך לומר, שהעובדה שדוקא שלושה אלו "נענו במענה פיהם" אינה קשורה כל כך למעלתם של 91התפלות¹⁰.

ונדרש הסבר: מהי המעלה המיוחדת של שלש תפלות אלו, שדוקא אצלן "נענו במענה פיהם"?

ב. קרבה לשכינה ודבקות בה

כדי להבין זאת יש להקדים ולהסביר את המעלה של הנענה על התפלה במענה פיו:

בספר היד החזקה¹¹ אומר הרמב"ם, שאחת המעלות של בעל תשובה היא, שהוא "צועק ונענה מיד", ובלשונו: "כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה זה מובדל מה' אלקי ישראל .. צועק ואינו נענה .. והיום הוא מודבק¹² בשכינה .. צועק ונענה מיד..."¹³

יש להבין: בהלכה הקודמת¹⁴ אומר הרמב"ם: "התשובה מקרבת את הרחוקים. אמש היה זה שנאוי לפני המקום. משוקץ ומרוחק ותועבה¹⁵, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד". ולכאורה: הענין של "צועק ונענה מיד" הרי היא תוצאה של היותו "אהוב ונחמד קרוב וידיד" אצל הקדוש־ברוך־הוא, ומדוע מפריד זאת הרמב"ם כענין בפני עצמו, בהלכה נפרדת?

ניתן להבין זאת לאחר ביאור שתי הלכות אלו. כי, לכאורה: שתי הלכות אלו מבטאות תוכן זהה. שבאמצעות החזרה בתשובה מתקרבים אל הקדוש־ברוך־הוא?

אך, הרמב"ם מפרט כאן שתי דרגות במעלת התשובה, ולכן הוא מפריד ביניהן לשתי הלכות שונות:

בהלכה הראשונה מדובר על "קירוב לשכינה", כלשונו בתחלת ההלכה "גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה"¹⁶, וזה מתבטא בכך ש"אמש היה זה שנאוי .. ומרוחק .. והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד".

בהלכה השניה מדובר על דרגה 92נעלית יותר בתשובה¹⁷ – "כמה מעולה מעלת התשובה"¹⁸ – שלא זו בלבד שהאדם נעשה "אהוב ונחמד קרוב וידיד", קרוב לשכינה, אלא הוא נעשה "מודבק בשכינה" – דבקות והתאחדות עם השכינה.

ולכן משבץ הרמב"ם את הענין של "צועק ונענה מיד" בהלכה זו, בהמשך ל"והיום הוא מודבק בשכינה", ולא בהלכה הקודמת העוסקת ב"מקורב לשכינה", כי היותו "צועק ונענה מיד" היא תוצאה של היותו "מודבק בשכינה"¹⁹.

ג. "נענה מיד" – דבקות

ההסבר לכך הוא:

משך הזמן החולף עד שדבר מגיע מן הנותן אל המקבל, מוכיח, שהמקבל אינו דבוק ומאוחד עם הנותן. ומובן, שהם שתי מציאויות שונות. לעומת זאת, כאשר שניהם דבוקים ומאוחדים – אין שום פסק זמן (וכן – מקום) בין הנתינה לקבלה, כי הם כאחד, ללא מחיצה ביניהם.

ולכן: כאשר אדם רק "קרוב" לה', "אהוב ונחמד קרוב וידיד", אך אינו דבוק בשכינה, הרי בהיותו "חביב..." ייענה הקדוש־ברוך־הוא לבקשתו, אך אין זה הכרחי שהוא "נענה מיד".

רק כאשר הוא "מודבק בשכינה"²⁰, כאשר המתפלל דבוק ומאוחד עם העונה לו, הרי הוא "נענה" באופן של "דבקות" גם בזמן – תיכף ומיד²¹.

93ד. תפלות של דבקות

כפי שהוסברו הדברים לגבי ה"גברא" – האדם המתפלל, שהענין של "צועק ונענה מיד" הוא תוצאה של היותו "מודבק בשכינה", כך יש לומר גם לגבי ה"חפצא", לגבי מעלתה ותוכנה של התפלה, ובעניננו, לגבי מעלתן של שלוש תפלות אלו, הקשר לענין של דבקות בשכינה²².

ועל־פי זה יש לבאר מדוע מציינים דווקא שלש תפלות אלו – (א) תפלת שלמה, בקשר לגילוי השכינה, ושכנתי בתוכם²³, במקדש²⁴; (ב) תפלת משה, בקשר למחלוקת קרח, "בזאת תדעון כי ה' שלחני... ואם בריאה יברא ה'..."²⁵; (ג) תפלת אליעזר בקשר לנישואי יצחק ורבקה. וזאת, משום שהן מכילות את שלושת האופנים הכללים של גילוי אלקות בצורה של התאחדות ודבקות בשכינה, הקיימים בבריאה: בעולם, בבני אדם, ובתורה.

ה. גילוי שכינה בעולם ובבני אדם

– גילוי האלקות בעולם באופן של התאחדות הוא גילוי השכינה שהיה במקדש²⁶: גילוי האלקות במקדש נעשה באופן שהמקום התאחד עם האלקות. ראו בעיני בשר, שהמקום הגשמי מתבטל כלפי האלקות שלמעלה מן המקום, עד כדי כך שהמקום עצמו נעשה מעל למהות של מקום, כדברי חז"ל²⁷ "מקום ארון אינו מן המדה".

וזה תוכנה של תפלת שלמה: "בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים"²⁸, "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי"²⁹, ומיד לאחר מכן³⁰ הוא "נענה במענה פיו": "וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמים... וכבוד ה' מלא את הבית" – השכינה שרתה בגלוי 94בבית המקדש, ומאז שרתה השכינה באופן נצחי במקום זה, כפי שפסק הרמב"ם³¹.

– גילוי השכינה לבני אדם באופן של התאחדות היא הנבואה – גלה סודו אל עבדיו הנביאים³², שזהו גם עיקר באמונתנו, ובלשון הרמב"ם³³ "מיסודי הדת לידע שהא־ל מנבא את בני האדם"³⁴. וגילוי הנבואה הוא באופן שהנביא נעשה דבק ומאוחד עם דבר ה'³⁵, עד אשר דבר ה' "מתלבש³⁶ בשכלם והשגתם במראה הנבואה וגם במחשבתם ודבורם"³⁷.

וזהו תוכנה של תפלת משה רבינו, ולפיכך הוא נענה מיד – "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה... אם כמות כל אדם ימותון אלה... לא ה' שלחני, ואם בריאה יברא ה'... וידעתם כי...".

כלומר, אין זה מופת לאמיתות תורת משה באופן כללי³⁸, שהציוויים שבתורה נאמרו למשה מסיני, אלא זהו אות ומופת לכך שמשה הוא שלוחו, כמותו ממש, לגבי "כל המעשים האלה" – "לתת לאהרן כהונה גדולה ובניו סגני כהונה ואליצפן נשיא הקהתי"³⁹. ויש לומר, שזו מעלה נוספת על כך שזוהי תורת משה – זו גם שליחותו ונבואתו של משה⁴⁰ (גלה סודו, ולכן "בריאה יברא" – גילוי חדש) נבואה⁴¹, אשר בדומה לה היתה נבואתם של הנביאים האחרים⁴².

– והאופן הכללי השלישי של גילוי השכינה – גילוי אלקות בתורה, שהרי אורייתא וקודשא־בריך־הוא כולא 95חד⁴³, קשור לתפלת אליעזר, כפי שיוסבר להלן.

ו. מתן תורה – חיבור עליונים ותחתונים

על הסיפור של אליעזר אומרים חז"ל⁴⁴ "יפה שיחתן של עבדי אבות⁴⁵ מתורתן של בנים". ומכך שמשווים בין "שיחתן של עבדי אבות" לבין "תורתן של בנים", ובאופן של "יפה", מובן, שיש ביניהן קשר.

מוסבר בתורת החסידות⁴⁶, ש"שיחתן של עבדי אבות" – ובמיוחד הפירוט אודות השידוך של יצחק ורבקה – מביעה את ענין התורה ומצוותיה בכללות. ומסיבה זו מסופר על כך בתורה בהרחבה: זהו נושא עיקרי וכללי, שהביא למתן תורה בכלל, לתורתן של בנים.

ההסבר לכך הוא:

החידוש של מתן תורה הוא, כפי שהוסבר מספר פעמים, החיבור בין ה"עליונים" לבין ה"תחתונים": עד מתן תורה חלה הגזירה שעליונים לא ירדו לתחתונים, ותחתונים לא יעלו לעליונים. ובמתן תורה התבטלה גזירה זו ו"התחתונים יעלו לעליונים, והעליונים ירדו לתחתונים"⁴⁷. כלומר, באמצעות מתן תורה נעשה חיבור בין העולם, "תחתונים", לבין האלקות שמעל לעולם, עד אשר הם נעשים מחוברים ומאוחדים, כפי שרואים בקיום המצוות⁴⁸ שלאחר מתן תורה, שבאמצעות קיום מצוה בחפץ גשמי, מביאים לידי כך שהחפץ נעשה כלי לאלקות. הדברים הגשמיים הופכים לתשמישי קדושה⁴⁹, ועד להתאחדות עם אלקות – חפץ דקדושה⁵⁰.

ההכנה וההקדמה להתאחדות בין העליונים ובין תחתונים באמצעות (מתן) תורה נעשתה כבר קודם לכן, והיא נותנת כח גם לעבודה רוחנית זו לאחר מתן תורה.

הפעם הראשונה בתורה, שבה מסופר בפשוטו של מקרא על "חיבור עליונים ותחתונים" – שקדושה מתחברת ומתאחדת עם "תחתונים" באיחוד מושלם ואמיתי – היא בנישואי יצחק ורבקה⁵¹:

יצחק, בנוסף להיותו בנו של אברהם, אשר נימול לשמונה וכו', ובנוסף לכל הדברים הנעלים שקבל מאברהם, היה בעת הנישואין לאחר 96הנסיון ומסירות הנפש של העקדה⁵² – הוא התעלה לדרגה של "עולה תמימה"⁵³, שיא הקדושה.

ואילו רבקה היתה "בת בתואל .. אחות לבן" ומ"פדן ארם"⁵⁴ – חוץ־לארץ.

אשר "אין חוצה לארץ כדאי לך"⁵⁵ – ליצחק: מכך מובן, ששליחותו של אליעזר להביא את רבקה ממקומה בפדן ארם, בחוץ לארץ, לאשה ליצחק – עולה תמימה – ודבק באשתו והיו לבשר אחד⁵⁶, היתה התעלות נעלה ביותר.

לעומת זאת נישואי אברהם ושרה היו לפני שאברהם נעשה "תמים" על־ידי מצות המילה, לפני "את הנפש אשר עשו בחרן"⁵⁷ וכו' – בתקופה שבה גם אברהם היה, כשרה, באור כשדים ובבית אביו⁵⁸, תרח קודם שעשה תשובה⁵⁹, בין עובדי עבודה זרה.

וממעשה אבות סימן לבנים⁶⁰. ומובן, שה"סימן" ונתינת הכח לאיחוד שבין עליונים ותחתונים במתן תורה, נובע⁶¹ מנישואי יצחק ורבקה⁶².

ז. תורה ואלקות – איחוד מלכתחילה

לפי זה ניתן להשיב על התמיהה שהובאה לעיל (בסעיף א') על כך שהענין של "נענה מיד" אצל תפלת אליעזר התרחש באופן מיידי ונעלה יותר מאשר אצל תפלות משה ושלמה – שהוא נענה אף לפני סיום תפלתו, ואילו אצל משה ושלמה נאמר שנענו ככלות תפלתם – משום שהדבר קשור למעלתה של התורה על פני הנבואה ובית המקדש:

גילוי האלקות בנביא, וכן בבית המקדש הוא איחוד בין שני דברים⁶³.

לכן רואים בענין גילוי הנבואה, 97שאצל כל נביא היו דרגות שונות – קודם שנתנבא, בשעת הנבואה, לאחר הנבואה, נוסף לכך שבכלל פסקה הנבואה⁶⁴. וכן לגבי בית המקדש: בבית שני חסר ה'⁶⁵, רק בשלשה רגלים יראה ויראה⁶⁶, וכן אין עבודה בלילה⁶⁷ וכדומה, ובמיוחד חורבן בית המקדש. אמנם, הקדושה שבו "אינה בטלה"⁶⁸, אך בכל זאת בית המקדש הגשמי – שבו ראו בעיני בשר ש"מקום הארון אינו מן המדה", וכן בבית שני: עשרה נסים נעשו...⁶⁹ – חרב, וזהו מצב שבו אין רואים גילוי אלקות בעיני בשר.

כיון שגילוי האלקות שבהם הוא ענין חדש במציאותם, לכן שייכת⁷⁰ בזה הפסקה.

לעומת זאת, התורה היא מלכתחילה מציאות אחת עם האלקות – אורייתא וקודשא־בריך־הוא כולא חד. בתורה לא ייתכנו שום שינויים – התורה "עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת"⁷¹.

וכיון שהאיחוד של התורה עם אלקות היא באופן של "כולא חד", לכן, גם ההתאחדות של ישראל ושל העולם עם אלקות, הבאה על ידי התורה היא באותו אופן: באמצעות התורה הרי ישראל וקודשא־בריך־הוא כולא חד. וכן עצם מציאותו של העולם קשורה לתורה. לא זו בלבד שהעולם נברא "בשביל התורה"⁷², כך שהתורה והעולם ישארו שני דברים שונים, אלא עצם קיום העולם תלוי בתורה, כדברי חז"ל⁷³ "שהתנה הקדוש־ברוך־הוא עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלים את תורתי מוטב..." – שעצם מציאות העולם היא בתנאי ש"ישראל מקבלין את תורתי"⁷⁴.

ולכן ה"נענה של אליעזר" בתפלתו לגבי נישואי יצחק ורבקה, שמציינים את ענין התורה בכלל, כדלעיל, היה באופן של "טרם כלה לדבר":

כאשר נענים רק לאחר סיום התפלה, הרי זו הוכחה, שנושא התפלה הוא דבר שאינו מאוחד באופן מושלם עם האלקות. אמנם הוא "מודבק בשכינה", ולכן הוא נענה מיד – אך⁷⁵ 98יש כאן דבקות בין שני דברים שונים. ולכן גם התפלה והמענה לה הם קרובים ודבוקים באופן דומה לכך – תחילה באה התפלה, ולאחר סיומה בא מיד המענה.

לעומת זאת כאשר הבקשה המובעת בתפלה היא על דבר שהוא מלכתחילה "כולא חד" עם אלקות, אז נענית התפלה בדומה לכך, באופן שאין הפרדה בין המענה לבין התפלה. ובעניננו – לא ככלותו לדבר, את כל הדברים האלה⁷⁶, לאחר גמר התפלה – אלא "טרם⁷⁷ כלה לדבר".

ח. "עד מהרה ירוץ דברו"

על הפסוק "ויהי הוא טרם כלה..." מוסבר בתורת החסידות⁷⁸, שבהמשכת אלקות לעולם יש שני אופנים⁷⁹, הרמוזים בפסוק⁸⁰ "השולח אמרתו ארץ, (ו)עד מהרה ירוץ דברו".

"השולח אמרתו ארץ" זוהי ההמשכה היורדת למטה "לאט לאט". כלומר, היא עוברת את סדר השתלשלות העולמות, מדרגה לדרגה, ובכל דרגה מתאחדת ההמשכה עם ה"עולם" שבדרגה זו, עד אשר היא מגיעה למטה.

ויש המשכה באופן של "עד מהרה ירוץ דברו" – זו היא ההמשכה היורדת מיד למטה, ב"מהירות", תוך דילוג על סדר ההשתלשלות.

הגורם להבדל בין שתי ההמשכות תלוי במקום שממנו הן מתחילות: כאשר ההמשכה נובעת מדרגה של אלקות הקשורה להשתלשלות העולמות, אז היא נמשכת למטה באופן שהיא מוכרחה לעבור ו"להתלבש" בסדר ההשתלשלות. אך כאשר ההמשכה נובעת מהאור האלקי שמעל להשתלשלות, אז היא יורדת מיד למטה ב"מהירות", כי אין היא צריכה לעבור ו"להתלבש" בסדר ההשתלשלות.

לפי זה מוסברת בתורת החסידות⁷⁸ הסיבה לכך שה"שלושה" "נענו במענה פיהם", באופן של "מיד", כי הם הגיעו באמצעות תפלתם לאור האלקי שמעל להשתלשלות, שנמשך למטה באופן של "עד מהרה ירוץ דברו".

לפי זה מוסברת גם מעלתה של תפלת אליעזר לעומת תפלות משה ושלמה, שדווקא הוא נענה "טרם כלה לדבר". משום, שמטרת תפלתו היתה למען יצחק, שמהותו היא הגבורה – תגבורת החיות – לכן גם המענה על התפלה לא היה במהירות רגילה בלבד, אלא באופן של תגבורת במהירות – "טרם כלה לדבר".

ויש לומר, שיש להתאים את הביאור האמור לעיל לביאור שבתורת החסידות:

99מצד סדר ההשתלשלות הרי ההתאחדות של התורה עם האלקות היא, כביכול, כדבר שנאחד מאוחר יותר עם האלקות. ודוקא מצד אור אין סוף שמעל להשתלשלות, ובמיוחד מצד דרגת העצמות, הרי העולם מאוחד ממש מלכתחילה עם אלקות – ה"יש הנברא" הוא מציאות אחת, כביכול, עם ה"יש האמיתי"⁸¹.

הערות

עמוד 91

1. פרשתנו כד, טו.
2. ב"ר פ"ס, ד. יל"ש פרשתנו רמז קח. הובא גם – בשינויים – במדרש לק"ט, שכל טוב, מדרש הגדול.
3. כ"ה בב"ר שלפנינו, ובכ"מ. ובב"ר הוצאת תיאודור־אלבק "ר' שמעון". וראה ש"נ שם. וראה לקמן הערה 22.
4. קרח טז, לא.
5. דה"ב ז, א.
6. כ"ה בב"ר שלפנינו, ובדה"י שם: וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמים. ולולא דמסתפינא נ"ל שנשתרבב מהפסוק במלכים־א ח, נד. וביל"ש ליתא "אל ה'". ובב"ר הוצאה הנ"ל הגירסא כבדה"י.
7. ראה יפ"ת (ובהארוך) ונזר הקודש לב"ר שם.
8. נזר הקודש הארוך (יעסניץ, תע"ט) לב"ר שם וראה מדרש שכל טוב עה"פ.
9. ראה גם נזה"ק הקצר שם.

עמוד 91

10. להעיר ממדרש הגדול כאן שממשיך: ולא אלו בלבד אלא כל הצדיקים* הן נענין מיד, דכתיב (ישעי' סה, כד) והי' טרם יקראו ואני אענה. וכן דוד אומר .. שמע קולי עד שלא אוציא שיחי. אבל מזה שמחלקם לב' בבות, ועוד ועיקר – מעשה בפועל בזה מודגש ומפורש בכתובים רק בג' אלו מובן שעיקר העילוי הוא בג' תפלות אלו.
11. הל' תשובה פ"ז ה"ז.
12. כ"ה ברמב"ם שלפנינו. ובא' מכתבי היד (הובא ברמב"ם ספר המדע ירושלים תשכ"ד) "מדובק".
13. וממשיך שם: "שנאמר והי' טרם יקראו ואני אענה". ולכאורה, אין זה הענין ד"צועק ונענה מיד" כ"א "טרם יקראו", וכמו שהי' באליעזר, כנ"ל בפנים ס"א. ראה ספורנו פרשתנו עה"פ. מפרשים (יפ"ת (ובהארוך), נזה"ק (ובהארוך)) לב"ר שם. וראה לקמן הערה 21.
14. שם ה"ו.
15. כ"ה ברמב"ם שלפנינו. ובא' מכתה"י (ברמב"ם שבהוצאה הנ"ל): "ומתועב".
16. אף שמפרש גם בה"ו הפסוק (ירמי' ד, א) אם תשוב גו' אלי תשוב כלומר אם תחזור בתשובה בי תדבק – הרי ממשיך תיכף "התשובה מקרבת את הרחוקים". וצ"ל שהענין ד"בי תדבק" מתבאר בהלכה ז.
. וראה לקמן בפנים סעיף ב שהרמב"ם כתבו במעלת הבע"ת, והביא ע"ז ג"כ את הפסוק "והי' טרם יקראו גו'". וראה לקמן הערה 20.

עמוד 92

17. וראה לקמן הערה 20. אוה"ת שבסוף הערה 21.
18. כפשטות הלשון ד"מעולה מעלת התשובה", שמורה על מעלה עליונה יותר מהלשון בתחלת הלכה ו' "גדולה תשובה".
19. וי"ל דגם ענין הג' שברמב"ם שם "ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה .. ולא עוד אלא שמתאוים להם כו'" (בהיפך מזה ש"עושה מצות וטורפין אותן בפניו") שייך להענין ד"מודבק בשכינה". ואכ"מ. ולהעיר שברמב"ם שם מביא ע"ז ש"ולא עוד אלא שמתאוים להם" – שנאמר (מלאכי ג, ד) וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות", אשר ע"ז דרשו רז"ל (ויק"ר פ"ז, ד. איכ"ר בסופו. הובא במצו"ד מלאכי שם) כימי עולם כימי משה, וכשנים קדמוניות כשני שלמה (ראה במצו"ד שם).
20. עפמ"ש הרמב"ם שם ה"ד, לכאורה י"ל ד"גדולה תשובה" שבה"ו היינו ש"אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם" (רמב"ם שם ה"ד) – ה"ז כצדיק, ומעלת התשובה שבה"ז ש"מודבק בשכינה" היינו מדרי' דבקות כזו שישנה רק בבע"ת ו"אין צ"ג יכולים לעמוד בה כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם" (לשונו שם ה"ד). ולפי"ז י"ל דתלוי בב' הבחי' בתשובה מאהבה: אם רק "נעקר עונו מתחלתו" (פרש"י יומא פו, סע"א) שאז הוא במעלת צדיק, או דרגא נעלית בתשובה שפועל גם שזדונות נעשין לו כזכיות (שם פו, ב), למע' מצ"ג – ראה בכ"ז לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 197 ואילך. ובכל אופן – כו"כ דרגות בדביקות, שהרי כאו"א נצטוה: ולדבקה בו (עקב יא, כב) ובו תדבקון (ראה יג, ה). ועוד. ומפורש מעשה רב: ואתם (כל שנכנסו לארץ) הדבקים גו' (ואתחנן ד, ד). ועפ"ז גם מובן בפשטות זה שמצינו דצועק ונענה מיד גם בצדיקים כנ"ל במדרש (וראה לעיל הערה 10 ממדרש הגדול. וראה עמה"מ שער קרית ארבע ס"פ קכו (הובא באוה"ת נ"ך ח"ב ע' תתעד): ועל אותם הצדיקים שהם תמיד דבוקים רוחא ברוחא נאמר עליהם והי' טרם יקראו ואני אענה כו' ונאמר וערבה לה' כו' וכשנים קדמוניות).
21. וי"ל שזה שהביא הרמב"ם "שנאמר והי' טרם יקראו ואני אענה" הוא לרמז שבמדרי' "מודבק בשכינה" גופא יש דרגות ועליות, ובמילא גם דרגא נעלית יותר מ"נענה מיד" – "טרם יקראו גו'", כנ"ל הערה 13. ויש דרגא ביניהם – עוד הם מדברים ואני אשמע. וראה אוה"ת נ"ך שם עה"פ והי' טרם יקראו: כשהאדם בתשובה עילאה עד שמתאחד עם מזלי' אזי טרם יקראו. וראה לקו"ש חי"ב ע' 61 הערה 28. וראה לקמן בפנים ס"ז.

עמוד 93

22. ועפ"ז יומתק מה שבעל המאמר הוא רשב"י, כי עילוי זה ד"נענה מיד" אינו מצד הענין וגדר התפלה מצ"ע, כ"א מצד בחי' התורה* כמו שמצינו ברשב"י (זח"ג נט, ב) שע"י אמירת תורה פעל ירידת גשמים מיד וכראוי, לא כחוני המעגל, שפעל ע"י תפלתו – שהי' צריך כמה בקשות שיהי' כראוי (תענית יט, א), כמבואר במאמרי אדה"ז אתהלך ליאזנא (ע' רי ואילך). אוה"ת אחרי (כרך א) ע' רנד ואילך. סה"מ תרכ"ז ע' רסז ואילך. ועוד.
23. תרומה כה, ח.
24. כמבואר בארוכה במ"א ח, יב ואילך, דה"ב שם קאפיטל ו – תוכן תפלתו.
25. קרח טז, כח. שם, ל.
26. ראה אוה"ת ויצא קעח, א ואילך. ד"ה ר' ברכי' תרמ"ג (סה"מ תרמ"ג) ס"ב־ג. סי"ד. ד"ה פדה בשלום תר"פ (סה"מ תר"פ ע' קפד ואילך) ותרפ"ז (סה"מ תרפ"ז ע' פב ואילך). ועוד.
27. יומא כא, א. וש"נ.
28. מלכים שם, יג. דה"י שם, ב.
29. מלכים שם, כז. דה"י שם, יח.
30. צע"ק דלא מצינו דמקום ארון אינו מן המדה נתחדש לאחר תפלתו דוקא.
. וראה לקמן ס"ז.

עמוד 94

31. הל' ביהב"ח פ"ו הט"ו־טז.
32. עמוס ג, ז. וראה אגה"ק סי"ט.
33. הל' יסודי התורה רפ"ז.
34. בפיה"מ פ' חלק היסוד הששי כתב הרמב"ם: הנבואה והוא שידע אדם שזה מין האדם ימצא בהם בעלי כו' ושלימות גדולה כו' עד שהן מקבלות כו' – היינו שהיסוד הוא שבבנ"א ישנם כאלה שראויים לנבואה, אבל להלכה (בספר היד) מדגיש שהיסוד הוא (לא רק שיש בנ"א הראויים לנבואה, כ"א) ש"הא־ל מנבא בני האדם".
35. ראה רמב"ם שם סה"א "ויהפך לאיש אחר .. כמש"נ בשאול (ש"א י, ו) .. ונהפכת לאיש אחר".
36. שער היחוד והאמונה ספ"ב בשם האריז"ל. וראה במקומות שבהערה 26.
37. אף שעיקר ענין זה הוא במשה (שמדריגת נבואתו היא למעלה מכל הנביאים) כברמב"ם שם ה"ו (ובפיה"מ שם היסוד הז' ובמו"נ ח"ב פל"ה).
38. להעיר ד"משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה .. ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר", כמו שהאריך ברמב"ם פ"ח מהל' יסוה"ת. וראה לקו"ש [המתורגם] חי"ט ע' 191 ואילך.
39. קרח שם, כח ובפרש"י.
40. ידועה השקו"ט שהשומע דברי משה ה"ז בכל החומר דשומע דברי נביא (ראה צפע"נ מהד"ת כג, ד ואילך. עט, רע"א. צפע"נ עה"ת שופטים יח, יח. וש"נ. לקו"ש שבהערה 38).
41. ראה רמב"ם שם ספ"ז. פ"ט ה"ב. רפ"י. וראה הערה הבאה.
42. ברמב"ם שם רפ"ח "אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם לא להביא ראי' על הנבואה .. כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ". אבל לכאורה צ"ע דהרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו ומפורש בפסוק "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות כל המעשים האלה". ואולי כוונתו במ"ש "לא להביא ראי' על הנבואה" – בכלל, היינו ע"ז שהוא נביא בכלל (כבשאר הנביאים שצריך לעשות אות בכדי לידע שהוא נביא אמת, כברמב"ם שם רפ"י. וראה צפע"נ הל' מת"ע (סב, רע"ד) מהד"ת (כג, ד)), אבל גם לדעת הרמב"ם מ"ש "אם בריאה יברא ה'" בא להודיע שמעשים אלו היו ע"פ ה'. ועצ"ע.

עמוד 95

43. הובא בתניא פ"ד ורפכ"ג בשם הזהר. וראה זח"א כד, א. ח"ב ס, א. ת"ז ת"ו בתחלתו. לקו"ת נצבים מו, א. ועוד.
44. פרש"י פרשתנו כד, מב מב"ר פ"ס, ח.
45. כ"ה בפרש"י. ובב"ר: בתי אבות.
46. מאמרי אדה"ז – תקס"ג (ח"א) ע' לו ואילך. תו"ח פרשתנו קלה, א ואילך. קלז, ד ואילך. אוה"ת פרשתנו קכז, ב ואילך. וראה לקו"ת ברכה צו, סע"ג ואילך. ובכ"מ.
47. שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.
48. וראה לקו"ש [המתורגם] חט"ז (ע' 226 ואילך) בנוגע ללימוד התורה.
49. מגילה כו, ב.
50. כקרבן, או קלף של סת"ם, וכיו"ב. וראה גם שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס תרלח (וש"נ), אוה"ת סוכות (ע' א'תשה) לענין סוכה. ובכ"מ.
51. ראה בארוכה במקומות שנסמנו בהערה 46.

עמוד 96

52. ראה פרש"י וירא כב, כ. תולדות כה, כ.
53. ב"ר פס"ד, ג. פרש"י תולדות כה, כו. כו, ב.
54. תולדות כה, כ. וראה שהש"ר פ"ב, ב (א).
55. לשון רש"י תולדות שם, ב. וכאזהרת אברהם (פרשתנו כד, ו) "השמר לך פן תשיב את בני שמה".
56. בראשית ב, כד.
57. לך יב, ה. וראה ע"ז ט, א.
58. ראה סדר הדורות (אלף תתקעג. אלף תתקצח בסופו) ב' דיעות אם אברהם נשא את שרה בן כ"ה שנים או כשהי' בן נ' שנה.
59. ראה פרש"י לך טו, טו.
60. ראה בהנסמן בלקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 80 הערה 20.
61. להעיר שגם המצוה שהיתה אצל אברהם בדוגמת המצות שלאחרי מ"ת – מצות מילה, שנשארה הקדושה גם אחרי מעשה המצוה (ראה לקו"ש ח"ה ע' 89. וש"נ) – הרי הפעולה בגילוי (בעולם) שנעשה חפץ של מצוה הי' במעשה אליעזר (פרשתנו כד, ב) כשאמר לו אברהם שים נא ידך תחת ירכי (ראה שבועות לח, ב. פרש"י עה"פ. לקו"ש חט"ז שם. ועוד), בקשר לנישואי דיצחק ורבקה.
62. ומפורש ברז"ל (תיב"ע פרשתנו כד, כב. ב"ר פ"ס, ו) דשני צמידים (שנתן אליעזר) כנגד שני לוחות, עשרה זהב משקלם כנגד עשרת הדברות. ורש"י מביאו בפירושו עה"ת ("רמז לשני לוחות .. רמז לעשרת הדברות"), שמזה מובן שזהו פשוטו של מקרא.
63. ראה בארוכה המשך תער"ב (ח"ב ע' תתקלה־ו. לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 100 ובהערות) שגילוי הנבואה בנביאים וגילוי אלקות שבבהמ"ק אי"ז אמיתית הענין דגילוי אלקות בדרך פשיטות, והוי כעין חידוש והוספה בעולם. ע"ש.

עמוד 97

64. תוספתא סוטה פי"ג, ד. ירושלמי שם פ"ט הי"ג. שהש"ר פ"ח, ט (ג). וראה יומא ט, ב. סוטה מח, ב. ובכ"מ. וראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ט ה"ב "כמו שאמר האחרון שבהם".
65. יומא כא, ב.
66. משפטים כג, יז. תשא לז, כג. ראה טז, טז. – ע"פ דרז"ל חגיגה ב, א.
67. ראה מגילה כ, ב. תו"כ צו ז, לח. רמב"ם הל' מעה"ק רפ"ד.
68. כברמב"ם הלכות ביהב"ח שם.
69. אבות פ"ה מ"ה.
70. אבל אינו מוכרח ח"ו.
71. רמב"ם הלכות יסוה"ת רפ"ט. ועד"ז בהל' מלכים פי"א סה"ג, הל' מעשה הקרבנות ספ"ב. וראה בארוכה לקו"ש חי"ט שם.
72. פרש"י ר"פ בראשית.
73. ע"ז ג, א. וש"נ.
74. וזהו גם ענינו של נביא "לצוות על דברי תורה ולהזהיר העם שלא יעברו עלי' כמו שאמר האחרון שבהם זכרו תורת משה עבדי" (רמב"ם הל' יסוה"ת שם ה"ב).
75. אולי י"ל מעין דוגמא בהלכה – השקו"ט (ראה צפע"נ מכות ע' 116. 118. וש"נ. מפענ"צ פ"ו סי"ז, פ"ח ס"ז. וש"נ) במקום החתך (חולין סח, א ואילך. צט, א) גבולין וחומות כלפנים או כלחוץ (ראה פסחים פה, ב) תודה החיצונה בקידוש החומה (שבועות טו, ב) ועוד. וראה פרש"י עה"ת בראשית ב, ב (מב"ר פ"י, ט).

עמוד 98

76. דלכאורה כיון שנענה תיכף – הי' צ"ל "ותבקע האדמה גו'" – קודם אמירתו "וידעתם כי גו'".
77. להעיר מפרש"י בראשית ב, ה.
78. ד"ה ויהי הוא טרם כלה לדבר תרנ"ט (סה"מ תרנ"ט ע' קיד ואילך), ותש"ה (סה"מ תש"ה ע' 110 ואילך). וראה אוה"ת ח"ש (כרך ד) תשצב, ב. אוה"ת נ"ך שבהערה 20.
79. וראה לקו"ת ס"פ קרח.
80. תהלים קמז, טו. (משיחות כ"ף מרחשון תשמ"ב, ש"פ שמיני תשל"ג)

עמוד 99

81. ראה ביאורי הזהר פ' בשלח מג, ג. ועוד.

מצוטט ב־7 עמודים

אגרות קודש 1

כרך כה ‹ ט'תקסח לקו"ש ח"כ ע' 92

לקוטי שיחות 1

כרך כה ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ה ‹ 339 לקו"ש ח"כ ע' 91

תורת מנחם 5

יב - שנת תשי"ד - חלק שלישי ‹ בס"ד. יום ב' דחג השבועות, ה'תשי"ד לקו"ש ח"כ ע' 97
נז - שנת תשכ"ט - חלק רביעי ‹ שיחת ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, י"א מנחם-אב, ה'תשכ"ט לקו"ש ח"כ ע' 92
נח - שנת תש"ל - חלק ראשון ‹ שיחת מוצש"ק פ' וישלח, י"ט כסלו, ה'תש"ל לקו"ש ח"כ ע' 98
סו - שנת תשל"ב - חלק ראשון ‹ שיחת ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו, ה'תשל"ב לקו"ש ח"כ ע' 92
עא - שנת תשל"ג - חלק שני ‹ שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח ניסן, פ' החודש, ה'תשל"ג לקו"ש ח"כ ע' 99