97
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שאצל כל נביא היו דרגות שונות – קודם שנתנבא, בשעת הנבואה, לאחר הנבואה, נוסף לכך שבכלל פסקה הנבואה64. וכן לגבי בית המקדש: בבית שני חסר ה'65, רק בשלשה רגלים יראה ויראה66, וכן אין עבודה בלילה67 וכדומה, ובמיוחד חורבן בית המקדש. אמנם, הקדושה שבו "אינה בטלה"68, אך בכל זאת בית המקדש הגשמי – שבו ראו בעיני בשר ש"מקום הארון אינו מן המדה", וכן בבית שני: עשרה נסים נעשו...69 – חרב, וזהו מצב שבו אין רואים גילוי אלקות בעיני בשר.
כיון שגילוי האלקות שבהם הוא ענין חדש במציאותם, לכן שייכת70 בזה הפסקה.
לעומת זאת, התורה היא מלכתחילה מציאות אחת עם האלקות – אורייתא וקודשא־בריך־הוא כולא חד. בתורה לא ייתכנו שום שינויים – התורה "עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת"71.
וכיון שהאיחוד של התורה עם אלקות היא באופן של "כולא חד", לכן, גם ההתאחדות של ישראל ושל העולם עם אלקות, הבאה על ידי התורה היא באותו אופן: באמצעות התורה הרי ישראל וקודשא־בריך־הוא כולא חד. וכן עצם מציאותו של העולם קשורה לתורה. לא זו בלבד שהעולם נברא "בשביל התורה"72, כך שהתורה והעולם ישארו שני דברים שונים, אלא עצם קיום העולם תלוי בתורה, כדברי חז"ל73 "שהתנה הקדוש־ברוך־הוא עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלים את תורתי מוטב..." – שעצם מציאות העולם היא בתנאי ש"ישראל מקבלין את תורתי"74.
ולכן ה"נענה של אליעזר" בתפלתו לגבי נישואי יצחק ורבקה, שמציינים את ענין התורה בכלל, כדלעיל, היה באופן של "טרם כלה לדבר":
כאשר נענים רק לאחר סיום התפלה, הרי זו הוכחה, שנושא התפלה הוא דבר שאינו מאוחד באופן מושלם עם האלקות. אמנם הוא "מודבק בשכינה", ולכן הוא נענה מיד – אך75
הערות
- 64. תוספתא סוטה פי"ג, ד. ירושלמי שם פ"ט הי"ג. שהש"ר פ"ח, ט (ג). וראה יומא ט, ב. סוטה מח, ב. ובכ"מ. וראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ט ה"ב "כמו שאמר האחרון שבהם".
- 65. יומא כא, ב.
- 66. משפטים כג, יז. תשא לז, כג. ראה טז, טז. – ע"פ דרז"ל חגיגה ב, א.
- 67. ראה מגילה כ, ב. תו"כ צו ז, לח. רמב"ם הל' מעה"ק רפ"ד.
- 68. כברמב"ם הלכות ביהב"ח שם.
- 69. אבות פ"ה מ"ה.
- 70. אבל אינו מוכרח ח"ו.
- 71. רמב"ם הלכות יסוה"ת רפ"ט. ועד"ז בהל' מלכים פי"א סה"ג, הל' מעשה הקרבנות ספ"ב. וראה בארוכה לקו"ש חי"ט שם.
- 72. פרש"י ר"פ בראשית.
- 73. ע"ז ג, א. וש"נ.
- 74. וזהו גם ענינו של נביא "לצוות על דברי תורה ולהזהיר העם שלא יעברו עלי' כמו שאמר האחרון שבהם זכרו תורת משה עבדי" (רמב"ם הל' יסוה"ת שם ה"ב).
- 75. אולי י"ל מעין דוגמא בהלכה – השקו"ט (ראה צפע"נ מכות ע' 116. 118. וש"נ. מפענ"צ פ"ו סי"ז, פ"ח ס"ז. וש"נ) במקום החתך (חולין סח, א ואילך. צט, א) גבולין וחומות כלפנים או כלחוץ (ראה פסחים פה, ב) תודה החיצונה בקידוש החומה (שבועות טו, ב) ועוד. וראה פרש"י עה"ת בראשית ב, ב (מב"ר פ"י, ט).
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ט׳:ב׳ - הטקסט מספריא
א"כ למה נאמר בתורה נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך לא לעשות דת הוא בא אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה כמו שאמר האחרון שבהן זכרו תורת משה עבדי וכן אם צונו בדברי הרשות כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו עשו מלחמה היום או אל תעשו בנו חומה זו או אל תבנוה מצוה לשמוע לו והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים שנאמר והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו.
חגיגה ב׳ א - הטקסט מספריא
הַכֹּל חַיָּיבִין בִּרְאִיָּיה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְטוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, וְנָשִׁים, וַעֲבָדִים שֶׁאֵינָם מְשׁוּחְרָרִים, הַחִיגֵּר וְהַסּוֹמֵא, וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן, וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת בְּרַגְלָיו.
אֵיזֶהוּ קָטָן — כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְכּוֹב עַל כְּתֵפָיו שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱחוֹז בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׁלֹשׁ רְגָלִים״.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה — שְׁתֵּי כֶסֶף, וְהַחֲגִיגָה — מָעָה כֶּסֶף. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה מָעָה כֶּסֶף, וְהַחֲגִיגָה שְׁתֵּי כֶסֶף.
גְּמָ׳ ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין. וּלְרָבִינָא דְּאָמַר מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי חִיגֵּר בְּיוֹם רִאשׁוֹן וְנִתְפַּשֵּׁט בְּיוֹם שֵׁנִי.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר כּוּלָּן תַּשְׁלוּמִין זֶה לָזֶה. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כּוּלָּן תַּשְׁלוּמִין דְּרִאשׁוֹן, ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו.
וּדְלָא כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה: סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִרְאֶה״, ״יֵרָאֶה״ — כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּא לִרְאוֹת כָּךְ בָּא לֵירָאוֹת. מָה לִרְאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו, אַף לֵירָאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם כִּדְאָמְרִי מֵעִיקָּרָא, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ הָא דְּרָבִינָא — לָא קַשְׁיָא: כָּאן כְּמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, כָּאן כְּמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה. דִּתְנַן: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין — עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד, דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי:
MISHNA: All are obligated on the three pilgrim Festivals in the mitzva of appearance, i.e., to appear in the Temple as well as to sacrifice an offering, except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor; and a tumtum, and a hermaphrodite, and women, and slaves who are not emancipated; and the lame, and the blind, and the sick, and the old, and one who is unable to ascend to Jerusalem on his own legs.
Who has the status of a minor with regard to this halakha? Any child who is unable to ride on his father’s shoulders and ascend from Jerusalem to the Temple Mount; this is the statement of Beit Shammai. And Beit Hillel say: Any child who is unable to hold his father’s hand and ascend on foot from Jerusalem to the Temple Mount, as it is stated: “Three times [regalim]” (Exodus 23:14). Since the term for feet is raglayim, Beit Hillel infer from here that the obligation to ascend involves the use of one’s legs.
Beit Shammai say: The burnt-offering of appearance brought on a pilgrim Festival must be worth at least two silver coins, and the Festival peace-offering must be worth at least one silver ma’a coin. And Beit Hillel say: The burnt-offering of appearance must be worth at least one silver ma’a and the Festival peace-offering at least two silver coins.
GEMARA: The Gemara asks: When the mishna states that all are obligated in the mitzva of appearance in the Temple, the term: All, comes to add what in the mishna’s ruling? The Gemara answers: It serves to add one who is half-slave half-freeman. The Gemara asks: And according to the opinion of Ravina, who said: One who is half-slave half-freeman is exempt from the appearance in the Temple, the term: All, comes to add what? The Gemara answers: It comes to add one who was lame on the first day of the Festival and was unable to travel, and was healed on the second day of the Festival. This man is obligated to appear before the end of the Festival.
The Gemara asks: This works out well according to the one who said that all seven days of the Festival redress one another, i.e., the obligation to appear applies equally on all days of the Festival. Consequently, one who was unable to travel on the first day may do so on the second day. However, according to the one who said that the main obligation is on the first day and all the remaining days merely redress the first day, and therefore one who was exempt from appearing on the first day of the Festival remains exempt throughout the rest of the Festival, the term: All, comes to add what? The Gemara answers: It comes to add one who is blind in one of his eyes.
The Gemara notes: And this is not in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita that Yoḥanan ben Dehavai says in the name of Rabbi Yehuda: One who is blind in one of his eyes is exempt from the mitzva of appearance, as it is stated: “Three occasions in the year all your males will appear [yera’e] before the Lord God” (Exodus 23:17). Since there are no vowels in the text, this can be read as: All your males will see [yireh] the Lord God. This teaches that in the same manner that one comes to see, so he comes to be seen: Just as the usual way to see is with both one’s eyes, so too the obligation to be seen applies only to one who comes with the sight of both his eyes. Therefore, one who is blind in one eye is not obligated in the mitzva of appearance in the Temple.
And if you wish, say instead: Actually, it is as we said initially, that it comes to include one who is half-slave and half-freeman. And as for that which poses a difficulty to the opinion of Ravina, it is not difficult: Here it is in accordance with the initial version of the mishna, whereas there, Ravina’s statement, is in accordance with the ultimate version of the mishna. As we learned in a mishna (Pesaḥim 88a): One who is half-slave half-freeman serves his master one day and works for himself one day. This is the statement of Beit Hillel.
Beit Shammai said to them:
משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות ד׳ - הטקסט מספריא
כל הקרבנות אין מקריבין אותן אלא ביום שנאמר ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם ביום ולא בלילה לפיכך אין שוחטין זבחים אלא ביום ואין זורקין דמים אלא ביום השחיטה שנאמר ביום הקריבו את זבחו ביום הזביחה תהיה ההקרבה וכיון ששקעה החמה נפסל הדם:
כל שקרבו מתיריו ביום מעלין אותו על המזבח כל הלילה כיצד זבחים שנזרק דמם ביום מקטירין אימוריהן בלילה עד שיעלה עמוד השחר וכן איברי העולות מקטירין אותן בלילה עד שיעלה עמוד השחר וכדי להרחיק מן הפשיעה אמרו חכמים שאין מקטירין האימורין ואיברי העולה אלא עד חצות הלילה:
אע"פ שמותר להקטיר אימורין ואיברים בלילה אין מאחרין אותן לדעת אלא משתדלין להקטיר הכל ביום חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר אימורין ואיברים אף על פי שכשרים בלילה דוחין את השבת בזמנן ואין מאחרין אותן למוצאי שבת:
כל דבר שאינו קרב אלא ביום כגון הקומץ והלבונה והקטרת ומנחות הנשרפות מותר להקריבן עם מבוא השמש והם מתאכלין והולכין כל הלילה כאיברי עולה:
הנסכים הבאים עם הזבח אין קריבין אלא ביום שנאמר ולנסכיכם ולשלמיכם מקיש נסכים לשלמים מה שלמים ביום אף נסכים ביום אבל הנסכים הבאים בפני עצמן מתקדשין בלילה וקריבין בלילה לפיכך אם נזדמנו לו נסכים הבאין בפני עצמן מקדישן ומקריבן בלילה ועלות השחר פוסלת בהן כאיברי העולות:
כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה ולמליקה להקטר להגשה ולהזייה ולתנופה ולקמיצה ולקרבן המוספין וכל הלילה כשר להקטיר אימורין ואיברים זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואף על פי כן זריזין מקדימין למצות:
כל הזבחים אין שוחטין אותן לכתחלה אלא בסכין מכלי שרת ואם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין אפילו בקרומית של קנה כשרין:
וכל הזבחין שקיבל מדמם פחות מכדי הזייה לא נתקדש הדם וצריך להתכוין לקבל כל הדם כיצד הוא עושה אוחז הסימנים בידו ומוציאן עם הורידין לתוך המזרק ושוחט שנים או רוב שנים כדי שיתקבל הדם כולו בכלי ומגביה הסכין למעלה כדי שלא ירד הדם מעליה אלא מן הצואר ודם שבסכין מקנחו בשפת המזרק:
אויר הכלי הרי הוא ככלי היה מקבל הדם ונפחתו שולי המזרק קודם שיגיע הדם לאויר המזרק הנפחת לא נתקדש הדם שהאויר שאין סופו לנוח אינו כמונח:
כל הזבחים צריך העובד שתהיה מחשבתו לשם הזבח ולשם בעליו בשעת זביחה ובשעת קבלת הדם ובשעת הולכת הדם ובשעת זריקתו על המזבח שנאמר ובשר זבח תודת שלמיו שתהיה זביחה עם שאר ארבע העבודות לשם שלמיו וכן שאר הקרבנות ואם שחט ועבד שאר עבודות סתם ולא חשב כלל בעולה ובשלמים הרי הן כשרים ועלו לבעלים:
וצריך שתהיה מחשבתו בשעת שחיטת העולה לשם ששה דברים:לשם הזבח ולשם הזובח ושהזבח להשם ברוך הוא ושיקטירו לאישים ושהקטרתו לריח בלבד ושריח זה נחת רוח לפני השם ואם שחט סתם כשר כמו שביארנו והשוחט חטאת ואשם צריך שתהיה מחשבתו לשם אותו החטא שבא עליו:
משנה אבות ה׳:ה׳ - הטקסט מספריא
עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. ולא הסריח בשר הקדש מעולם. ולא נראה זבוב בבית המטבחים. ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה. ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. ולא נמצא פסול בעומר. ובשתי הלחם. ובלחם הפנים. עומדים צפופים. ומשתחוים רווחים. ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם. ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים:
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ט׳ - הטקסט מספריא
דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם ונאמר לא בשמים היא הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב.
א"כ למה נאמר בתורה נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך לא לעשות דת הוא בא אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה כמו שאמר האחרון שבהן זכרו תורת משה עבדי וכן אם צונו בדברי הרשות כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו עשו מלחמה היום או אל תעשו בנו חומה זו או אל תבנוה מצוה לשמוע לו והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים שנאמר והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו.
וכן נביא שעבר על דברי עצמו והכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים ובשלשתן נאמר אנכי אדרוש מעמו וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או על מצות הרבה בין קלות בין חמורות לפי שעה מצוה לשמוע לו וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודת כוכבים והוא שיהיה הדבר לפי שעה כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וירושלים נבחרת לכך והמקריב בחוץ חייב כרת ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו וגם בזה נאמר אליו תשמעון ואילו שאלו את אליהו ואמרו לו היאך נעקור מ"ש בתורה פן תעלה עולותיך בכל מקום היה אומר לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת כמו שצוה משה אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה' כדי להכחיש נביאי הבעל ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתו בחנק שהתורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם.
וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני תורה שה' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר ויחנק אף על פי שעשה אות שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא אבל לפי שעה שומעין לו בכל.
בד"א בשאר מצות אבל בעבודת כוכבים אין שומעין לו ואפילו לפי שעה ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים ואמר שה' צוהו שתעבד עבודת כוכבים היום בלבד או בשעה זו בלבד הרי זה דבר סרה על ה' ועל זה צוה הכתוב ואמר ובא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא כי דבר סרה על ה' אלהיכם שהרי בא להכחיש נבואתו של משה ולפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר וכל מה שעשה בלט וכשוף עשה ויחנק.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות ב׳ - הטקסט מספריא
היין והסולת שמביאין עם הקרבן הם הנקראין נסכים והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה ולא הגשה ולא לבונה אבל טעונה מלח וכולה נשרפת על מזבח החיצון ויתנסך היין על המזבח ואין נותנין אותו על האש אלא מגביה ידו ויוצק על היסוד והוא יורד לשיתין:
אין טעון נסכין אלא עולת בהמה ושלמים בלבד בין היו קרבן צבור או קרבן יחיד או כבש יולדת ואילו של כהן גדול הואיל והן עולות טעונים נסכים אבל העוף והאשמות והחטאות אין מביאין עמהם נסכים חוץ מחטאת מצורע ואשמו שנתפרשו נסכיהם בתורה:
ומניין שאין מביאין נסכים עם החטאת והאשם שנאמר לפלא נדר או נדבה דבר הבא בנדר ונדבה יצאו חטאת ואשם ובכור ומעשר ופסח הואיל ואינן באין בנדר ונדבה אין טעונין נסכים ומניין להביא שלמי חגיגה ועולת ראייה לנסכים שנאמר או במועדיכם:
כמה הוא שיעור נסכים נסכי כבש או כבשה עשרון סולת בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין וכן נסכי העז בין קטן בין גדול בין זכר בין נקבה או נסכי רחל אע"פשהיא גדולה אבל נסכי איל הן שני עשרונים סלת בלול בשלישית ההין שמן ויין לנסך שלישית ההין ונסכי הפר או העגל בין זכרים בין נקבות שלשה עשרונים סלת בלול בחצי ההין שמן ויין לנסך חצי ההין:
אלו הן הנסכים בין לעולה בין לשלמים כשיעור הזה לכל אחד ואחד שנאמר כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם אין מוסיפין על השיעורין האלו ואין גורעין מהן ואם גרע או הוסיף כל שהוא פסול חוץ מכבש העולה שמקריבין ביום הנפת העומר שהנסכים שלו שני עשרונים בלול בשלישית ההין שמן אע"פ שנכפלה סולתו לא נכפלו יינו [ושמנו] אלא יין לנסך רביעית ההין:
המצורע מביא עם שלשה כבשים שלו שהן חטאת ואשם ועולה שלשה עשרונים ומפי השמועה למדו שהן באין בכלל הזבחים שלו עשרון עם כל כבש בלול ברביעית ההין שמן ורביעית יין עם כל עשרון משלשתן כשאר נסכי הכבשים והמקריב את הפלגס מביא עמו נסכי איל ולא עולה לו זבחו:
ההין הוא שנים עשר לוג וכבר הודענו שיעור הלוג עם מדות אחרות בהלכות עירובין והעשרון הוא העומר שהוא שיעור חלה וכבר ביארנו שיעורו בענין חלה:
כשמודדין הנסכים או המנחות בין מנחת יחיד בין מנחת צבור אין מודדין אותו במדה של שלשה עשרונים לפר או של שנים לאיל אלא מודד הכל בעשרון אחד שהיה במקדש וכן השמן של נסכים מודדין אותו במדתו שבמקדש ושמן של מנחות היחיד בלוג שבמקדש כמנין העשרונות כך מנין הלוגין:
בירוצי המדות של סלת חול שאין גב העשרון קודש ובירוצי היין והשמן קודש לפי שהוא יורד על גב הכלי וכלי הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ ולמה יתקדשו הבירוצין אע"פ שאין כוונת המודד אלא למה שבכלי בלבד כדי שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול:
מה היו עושין בבירוצין אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו ואם לנו יפסלו בלינה ואם לאו מקיצין בהן המזבח:
כיצד לוקחין בהם עולות הבשר לשם והעורות לכהנים:
הסלת עם השמן של נסכים אינן מעכבין את היין ולא היין מעכבן ולא הנסכים מעכבין את הזבח אלא מביא אדם קרבנו היום ונסכיו אחר עשרה ימים אחד יחיד ואחד צבור והוא שלא קדשו הנסכים בכלי שרת אבל אם נתנן לכלי שרת אם לנו יפסלו בלינה:
אין מביאין נסכים אלא מן החולין לא יביאם לא מן התרומה ולא ממעשר שני ולא מן הבכורים ואפילו תודה שמביא לחמה מן המעשר לא יביאו נסכים אלא מן החולין:
כל שיעורי הנסכים האמורין בספר יחזקאל ומנין אותן הקרבנות וסדרי העבודה הכתובים שם כולם מלואים הן ואין נוהגין לדורות אלא הנביא צוה ופירש כיצד יהיו מקריבין המלואין עם חנוכת המזבח בימי המלך המשיח כשיבנה בית שלישי:
וכשם שהקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח דברים שאין כמותן לדורות והקריבו בשבת כך הנשיא מקריב חנוכתו בשבת לעתיד כאשר מפורש שם וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא הבאים מהשבי מלואים היו ואינן נוהגין לדורות אבל דברים הנוהגים לדורות הם דברי תורה שפירשנו כמו שהעתיקום מפי משה רבינו אין להוסיף עליהם ואין לגרוע:
בראשית רבה י׳:ט׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי שָׁאֲלֵיהּ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, אֲמַר לֵיהּ שָׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ מַהוּ וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, אֶתְמְהָא. אֶלָּא כָּזֶה שֶׁהוּא מַכֶּה בְּקוּרְנָס עַל גַּבֵּי הַסַּדָּן, הִגְבִּיהָהּ מִבְּעוֹד יוֹם וְהוֹרִידָהּ מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בָּשָׂר וָדָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לֹא עִתָּיו וְלֹא רְגָעָיו וְלֹא שְׁעוֹתָיו, הוּא מוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא יוֹדֵעַ רְגָעָיו וְעִתָּיו וּשְׁעוֹתָיו, נִכְנַס בּוֹ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. גְּנִיבָא וְרַבָּנָן, גְּנִיבָא אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה לוֹ חֻפָּה, וְצִיְּירָהּ וְכִיְּירָהּ, וּמָה הָיְתָה חֲסֵרָה, כַּלָּה שֶׁתִּכָּנֵס לְתוֹכָהּ. כָּךְ מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר, שַׁבָּת. רַבָּנָן אָמְרֵי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשׂוּ לוֹ טַבַּעַת, מֶה הָיְתָה חֲסֵרָה, חוֹתָם. כָּךְ מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר, שַׁבָּת. וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁשִּׁנּוּ לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ, וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. תַּלְמַי הַמֶּלֶךְ שָׁאַל אֶת הַזְּקֵנִים בְּרוֹמִי, בְּכַמָּה יָמִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלָמוֹ, אָמְרוּ לוֹ לְשִׁשָּׁה יָמִים. אָמַר לָהֶם וּמֵאוֹתָהּ שָׁעָה גֵּיהִנֹּם נִסּוֹקֶת לָרְשָׁעִים, אוֹי לָעוֹלָם מִדִּינָיו. מְלַאכְתּוֹ, לֹא כֵן אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן, לֹא בְּעָמָל וְלֹא בִּיגִיעָה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, וְאַתְּ אוֹמֵר מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֶתְמְהָה. אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁהֵן מְאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא כֻּלּוֹ בְּעָמָל וּבִיגִיעָה. וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁהֵן מְקַיְמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא כֻּלּוֹ בְּעָמָל וּבִיגִיעָה. וּמַה נִּבְרָא בוֹ לְאַחַר שֶׁשָּׁבַת, שַׁאֲנָן, וְנַחַת, שַׁלְוָה, וְהַשְׁקֵט. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי נְהוֹרָאי, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יְדֵי קוֹנֵיהֶם מְמַשְׁמְשִׁין בָּהֶם הָיוּ מוֹתְחִים וְהוֹלְכִין, כֵּיוָן שֶׁנָּחוּ יְדֵי קוֹנֵיהֶם מֵהֶן, נִתַּן לָהֶם נִחָה, (שמות כ, י): וַיָּנַח לְעוֹלָמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, אָמַר רַבִּי אַבָּא בָּשָׂר וָדָם בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אַסְטַאטִיבָה אֵינוֹ נוֹתֵן דּוּנְטִיבָה, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא נוֹתֵן דּוּנְטִיבָה, אֵינוֹ עוֹשֶׂה אַסְטַאטִיבָה, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה אַסְטַאטִיבָה וְנָתַן דּוּנְטִיבָה, וַיִּשְׁבֹּת וַיְבָרֶךְ.
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- יב - שנת תשי"ד - חלק שלישי ‹ בס"ד. יום ב' דחג השבועות, ה'תשי"ד לקו"ש ח"כ ע' 97
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 7 עמודים.
- כתר שם טוב הוספות מא חולין סח, א
- אגרות קודש כרך כא ז'תשנט חולין סח, ב
- לקוטי שיחות כרך לב ערב פסח ערב פסח מאותו ספר חולין סח, ב
- לקוטי שיחות כרך ד נצבים שיחה א מאותו ספר חולין סח, א
- לקוטי שיחות כרך ט נצבים שיחה ב מאותו ספר חולין סח, א
- לקוטי שיחות כרך טו תולדות שיחה ב מאותו ספר חולין סח, א
- שולחן ערוך קו"א יורה דעה סימן קפג (ג) חולין סח, א