42
מצרים "ואמרתם49 זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל", והן גאולה וחירות פנימית, דהיינו לידת עם ישראל50 ביציאת מצרים, שבנ"י יצאו ממצב של "עבדי פרעה" להיות "עבדי ה'"51, שזה בא ונמשך על ידי קרבן פסח52.
ומזה באים שני הענינים:
א) שתוכן העסק בקרבן פסח בזמן הזה הוא, שהאדם מגבי' את עצמו למצב של גאולה וחירות (תוכן הענין דקרבן פסח), ולכן יש בקריאת סדר קרבן פסח כל השלימות האפשרית בזמן הגלות בענין של הקרבת קרבן — לא רק התוצאה, או אפילו העילוי דהגברא, אלא שיש לו מעין מעשה ההקרבה, ולא רק כמו בענין התפלה, אלא עוד יותר (כנ"ל), שזהו כאילו עומד בבית המקדש ועושה כל פרטי הדברים שבסדר קרבן פסח שקורא בו53.
ב) לאידך גיסא: זה גופא מביא אותו שירגיש גודל החסרון בזה שאין בית המקדש קיים ואין גאולה בפועל, ולמרות כל העילויים שיש בקריאת סדר קרבן פסח (שהוא ממש כאילו עומד בבית המקדש ומקיים כל סדר קרבן פסח), הרי לגבי העילוי של הקרבת קרבן בגשמיות ובפועל ממש — אינו. ולכן בהמשך לקריאת סדר קרבן פסח "בזמנו שתעלה קריאתו במקום הקרבתו" — "ידאג על חורבן הבית ויתחנן לפני ה' בורא עולם שיבנה אותו במהרה בימינו — (וחותם) אמן".
ח. ויש לומר שתוכן ענין ה"דאגה" הנ"ל על חורבן הבית (הבא כתוצאה מהרגש העילוי בהקרבת קרבן בפועל בבית המקדש כפשוטו בגשמיות) — נרמז גם בהלכה הנ"ל שבסיום סדר קרבן פסח "ואם הפסח נמצא טריפה לא עלה לו עד שמביא אחר".
דהנה לכאורה צריך ביאור: למה נקט דוקא הדין ד"נמצא טריפה", ולא "נמצא בעל מום", ששניהם הובאו ביחד ברמב"ם (והקדים "בעל מום" ל"טריפה"), כנ"ל ס"א?
וע"פ הנ"ל יש לומר (ע"ד הרמז), כי הלשון "טריפה" רומז על גלות54, כמרז"ל על פסוק55 "ובשר בשדה טריפה", כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נעשה כטריפה56, שהרמז בזה הוא, שכאשר בנ"י
הערות
- 49. בא יב, כז. נוסח ההגדה בפסקא "פסח שהיו אבותינו אוכלים".
- 50. ראה יחזקאל טז ובמפרשים שם.
- 51. ראה מגילה יד, א. וש"נ. ירושלמי פסחים פ"ה ה"ה. מדרש תהלים מזמור קיג בתחלתו.
- 52. ראה לקו"ש חט"ז ע' 111 ואילך. וש"נ.
- 53. ויש לומר שזהו אחד מהטעמים לזה, שאף שמעיקר הדין מקריבין כל הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית (רמב"ם הל' ביהב"ח פ"ו הט"ו), כתבו האחרונים שהקס"ד לאפשרות ההקרבה בזמן הזה (כדעת ר"ח מפאריש, כפתור ופרח פ"ו) היא רק בקרבן פסח (ראה שאילת יעב"ץ ח"א ספ"ט . שו"ת חת"ס יו"ד סרל"ו. ועוד).
- 54. ובפרטיות י"ל דקאי על גלות זה האחרון, גלות אדום — ראה ויק"ר (פי"ג, ה) "כל היוצא ממנה יטרף — זו אדום", הובא בערכי הכינויים לבעל סה"ד (מע' טרף (אדום)).
- 55. משפטים כב, ל.
- 56. מכות יח, א. חולין סח, ב. רמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ה ה"ט. הל' מעשה הקרבנות פי"א ה"ו. הל' ק"פ פ"ט ה"ב (לענין בשר הפסח שיצא חוץ לחבורתו). ועוד.
- . בשאילת יעב"ץ שם: שהיו מקריבין אותו (הק"פ) חכמי המשנה בדור הסמוך לחורבן כו'. ע"ש.
תלמוד ירושלמי פסחים ה׳:ה׳ - הטקסט מספריא
משנה: הַפֶּסַח נִשְׁחָט בְּשָׁלֹשׁ כִּתּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל קָהָל וְעֵדָה וְיִשְׂרָאֵל. נִכְנְסָה כַּת הָרִאשׁוֹנָה וְנִתְמַלֵּאת הָעֲזָרָה נָעֲלוּ דַלְתוֹת הָעֲזָרָה תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִין שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת וּבִידֵיהֶם בָּזִיכֵי כֶסֶף וּבָזִיכֵי זָהָב. שׁוּרָה שֶׁכּוּלָּה כֶּסֶף כֶּסֶף. שׁוּרָה שֶׁכּוּלָּהּ זָהָב זְהָב. לֹא הָיוּ מְעוֹרָבִין וְלֹא הָיוּ לַבָּזִיכִין שׁוּלַיִים שֶׁמָּא יַנִּיחוּם וְיִקְרַשׁ הַדָּם:
הלכה: רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יָסָא. נִיתַּן כֹּחַ בְּקוֹלוֹ שֶׁלְמֹשֶׁה וְהָיָה קוֹלוֹ מְהַלֵּךְ בְּכָל אֶרֶץ מִצרַיִם מַהֲלַּךְ מ יוֹם. וּמַה הָיָה אוֹמֵר. מִמְּקוֹם פְּלוֹנִי עַד מְקוֹם פְּלוֹנִי כַּת אַחַת. וּמִמְּקוֹם פְּלוֹנִי וְעַד מְקוֹם פְּלוֹנִי כַּת אַחַת. וְאָל תְתַמֶּה. וּמַה אִם אָבָק שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַלֵּךְ אַתָּ מַר וְהָיָה לְאָבָק בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. קוֹל שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַלֵּךְ לֹא כָל שֶׁכֵּן. אָמַר רִבִּי לֵוִי. כְּשֵׁם שֶׁנִּיתַּן כֹּחַ בְּקוֹלוֹ שֶׁלְמֹשֶׁה כָּךְ נִיתַּן כֹּחַ בְּקוֹלוֹ שֶׁלְפַּרְעֹה. [וְהָיָה קוֹלוֹ מְהַלֵּךְ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מְהַלַּךְ אַרְבָּעִים יוֹם.] וּמַה הָיָה אוֹמֵר. קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי. לְשֶׁעָבַר הָיִיתֶם עַבְדֵי פַרְעֹה. מִיכָּן וָהֵילַךְ אַתֶּם עַבְדֵי יי. בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה הָיוּ אוֹמְרִים הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יְי. וְלֹא עַבְדֵי פַרְעֹה.
תַּנֵּי. תָּמִיד שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְסָכִים תוֹקְעִין לִנְסָכִים. פֶּסַח שֶׁאֵין לוֹ נְסָכִים [תוֹקְעִין] לִשְׁחִיטָתוֹ.
דֵּלֹמָה. רִבִּי זְעוּרָא וְרִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא וְרִבִּי אַבִּינָּא הֲוֹון יְתִיבִין. אָמַר רִבִּי אַבִּינָּא. מִפְּנֵי הָרַמָּאִין. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא. בְּכָל פּוּמָךְ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי זְעִירָא. אֱמוֹר לֵיהּ בְּפַלְגּוּת [פּוּמָך]. אֲתַא רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מִפְּנֵי הָרַמָּאִין.
משנה תורה, הלכות בית הבחירה ו׳:ט״ו - הטקסט מספריא
לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא:
מכות י״ח א - הטקסט מספריא
אֶלָּא קְרָא יַתִּירָא הוּא, מִכְּדֵי כְּתִיב ״וְהֵבֵאתָ שָׁם וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם וְגוֹ׳״, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״לֹא תוּכַל לְאוֹכְלָם״, מִיהְדָּר מְפָרֵשׁ בְּהוּ רַחֲמָנָא לְמָה לִי?
אֶלָּא לְיַחוֹדֵי לְהוּ לָאוֵי לְכׇל חַד וְחַד.
גּוּפָא, אָמַר רָבָא: זָר שֶׁאָכַל מִן הָעוֹלָה לִפְנֵי זְרִיקָה חוּץ לַחוֹמָה – לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לוֹקֶה חָמֵשׁ. וְלִילְקֵי נָמֵי מִשּׁוּם: ״וְזָר לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם״! הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דִּלְכֹהֲנִים חֲזֵי, הָכָא דִּלְכֹהֲנִים נָמֵי לָא חֲזֵי.
וְלִילְקֵי נָמֵי מִשּׁוּם ״וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא בָּשָׂר חוּץ לִמְחִיצָתוֹ – נֶאֱסָר! הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּבִפְנִים חֲזֵי, הָכָא דִּבְפָנִים נָמֵי לָא חֲזֵי.
וְלִילְקֵי נָמֵי כִּדְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: ״לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא״,
Rather, the derivation is that the entire verse beginning: “You may not eat within your gates the tithe of your grain” (Deuteronomy 12:17) is a superfluous verse. After all, it is already written: “And there you shall bring your burnt-offerings, and your sacrifices, and your tithes, and the donation of your hand, and your vows, and your gift offerings, and the firstborn of your herd and of your flock, and there you shall eat before the Lord your God” (Deuteronomy 12:6–7); all the items that must be eaten within the walls of Jerusalem are enumerated. Let the Merciful One write simply: You may not eat them, in general terms, which would constitute a prohibition for which one would be liable to receive lashes for each of the cases enumerated. Why do I need the Merciful One to again specifically enumerate and detail each of them?
Rather, this repetition serves to designate additional prohibitions for each and every one of the cases enumerated in the later verse (Deuteronomy 12:17). The prohibition is derived not by means of an a fortiori inference; rather, it is derived from the superfluous verse. Rabbi Shimon derives by means of the a fortiori inferences the additional prohibition that is in effect in each of these cases.
§ With regard to the matter itself, Rava says: With regard to a non-priest who ate the flesh of a burnt-offering before sprinkling its blood, outside the walls, according to Rabbi Shimon he is flogged with five sets of lashes. The Gemara suggests: And let him also be flogged for violating the prohibition: “And a non-priest may not eat, as they are sacred” (Exodus 29:33). The Gemara explains: This matter prohibiting a non-priest from eating consecrated food applies only in a case where the food is fit for consumption by priests. Here, where the food is not fit for consumption by priests either, as it is not permitted for anyone to partake of a burnt-offering, there is no specific prohibition that applies to a non-priest.
The Gemara suggests: And let him also be flogged for violating the prohibition: “And any flesh torn of animals in the field you shall not eat” (Exodus 22:30). From the term “in the field,” a general halakha is derived: Once the flesh emerged outside its partition and is in the field, e.g., sacrificial meat that was taken outside the Tabernacle curtains that demarcate the courtyard, there is a prohibition, and the flesh is forbidden. The Gemara explains: This matter, the prohibition against eating sacrificial flesh outside the partition of the Temple courtyard, applies only in a case where the flesh is fit for consumption inside the courtyard. Here, in the case of a burnt-offering, where the flesh is not fit for consumption inside the courtyard either, as it is not permitted for anyone to partake of a burnt-offering, there is no specific prohibition that applies to a non-priest partaking of the flesh outside the courtyard.
The Gemara suggests: And let him also be flogged in accordance with the statement of Rabbi Eliezer. As Rabbi Eliezer says that when it is stated with regard to leftover flesh and loaves from the inauguration offerings: “It shall not be eaten because it is sacred” (Exodus 29:34),
משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות ה׳:ט׳ - הטקסט מספריא
המושיט ידו למעי הבהמה וחתך מן הטחול ומן הכליות וכיוצא בהן והניח החתיכות בתוך מעיה ואח"כ שחטה הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי ואף על פי שהוא בתוך מעיה אבל אם חתך מן העובר שבמעיה ולא הוציאו ואחר כך שחטה הרי חתיכת העובר או אברו מותר הואיל ולא יצא עובר שהוציא ידו או רגלו נאסר אותו אבר לעולם בין שחתכו קודם שתשחט אמו בין שחתכו אחר שנשחטה אמו ואפילו החזיר אותו אבר למעי אמו ואח"כ נשחט או נולד הולד וחיה כמה שנים הרי אותו האבר אסור משום טריפה שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו נאסר כבשר שפרש מן החי שנאמר ובשר בשדה טרפה כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה נעשה טריפה כמו שביארנו.
משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות י״א:ו׳ - הטקסט מספריא
בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לחומת העזרה ובשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים נפסל ונאסר לעולם ואף על פי שחזר למקומו אסור לאוכלו והאוכל ממנו כזית לוקה שנאמר ובשר בשדה טריפה לא תאכלו כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נעשה כטריפה כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות:
משנה תורה, הלכות קרבן פסח ט׳:ב׳ - הטקסט מספריא
בשר הפסח שיצא חוץ לחבורתו בין בזדון בין בשגגה נאסר באכילה והרי הוא כבשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה או בשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומות ירושלים שהכל כטריפה ולוקין על אכילתו כמו שביארנו במעשה הקרבנות אבר שיצא מקצתו חותך הבשר ויורד עד שמגיע לעצם וקולף את הבשר כל שבפנים יאכל וכל שבחוץ ישרף כשהוא מגיע לעצם חותך בקופיץ אם היה שאר קדשים ואם היה פסח שאסור לשבור בו עצם קולף עד הפרק ומפרק האבר שיצא מקצתו מן הפרק ומשליכו לחוץ:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 9 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך טו תולדות שיחה ב מאותו ספר מכות יח, א · חולין סח, א
- לקוטי שיחות כרך ו תצוה שיחה ב מאותו ספר מכות יח, רע"א
- תורת מנחם שיחת ש"פ בשלח, י"ג שבט, ה'תשכ"ה מכות יח, ב
- כתר שם טוב הוספות מא חולין סח, א
- אגרות קודש כרך כא ז'תשנט חולין סח, ב
- לקוטי שיחות כרך ד נצבים שיחה א מאותו ספר חולין סח, א
- לקוטי שיחות כרך ט נצבים שיחה ב מאותו ספר חולין סח, א
- לקוטי שיחות כרך כ חיי שרה שיחה ג מאותו ספר חולין סח, א ואילך
- שולחן ערוך קו"א יורה דעה סימן קפג (ג) חולין סח, א