183
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ההסבר לכך הוא:
האיסור "לא תוכל לאכול בשעריך..." איננו על הפעולה הכללית של אכילת מעשר שני מחוץ לחומה, אלא על אכילת מעשר דגן, מעשר תירוש ומעשר יצהר. כפי שמוכח מכך שהתורה מפרטת "דגנך תירושך ויצהרך", ואינה מכלילה אותם יחדיו בניסוח "לא תוכל לאכלם"28, ומשום כך אלה הם שלושה לאוין נפרדים29.
לעומת זאת, האיסור "את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך" איננו על הלוואת כסף ואוכל, שהרי ב"את כספך לא תתן לו בנשך" אין הכוונה רק לכסף, וב"במרבית לא תתן אכלך" אין הכוונה רק לאוכל, אלא בשניהם הכוונה היא ל"כל דבר"30, והאיסור הוא על הלוואה בריבית בכללותה31. וכיון שבפעולה האסורה של הלוואה בריבית אין הבדל אם היא נעשית על ידי כסף, על ידי אוכל או על ידי כל דבר, נחשב הדבר ללאו אחד32.
ח. מהות האיסור – הורדת המזבח מקדושתו
לפי כל האמור לעיל היה צריך, לכאורה, לנבוע לגבי איסור "לא תעלו עליו קטרת זרה, ועולה ומנחה ונסך לא תסכו עליו", שהתורה אינה מציינת בו את האיסור באופן כללי "לא תעלו עליו קרבן זר", אלא מפרטת פרטים: קטרת, עולה, מנחה ונסך – שיחלקו זאת לארבעה33 לאוין נפרדים, בדומה
הערות
- 28. מכות יח, רע"א. כריתות שם ואילך. רמב"ם בספהמ"צ שרש ט' ומל"ת קמג ובהל' מע"ש שם.
- 29. ברמב"ם שרש הנ"ל: "ואותן הלאוין שביארו שהוא חייב על כל אחד ואחד, הם שנמנו כל דבר מהם מצוה בפני עצמה". וכנראה שכוונתו היא, שממה שביארו שחייב על כאו"א אנו יודעים שהאיסור הוא על הדברים הפרטים, וכמ"ש ברמב"ם שם "ידענו שהם שמות הרבה".
- 30. ב"מ שם ואילך. רמב"ם הל' מלוה ולוה רפ"ד.
- 31. משא"כ ב"לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהריך", י"ל, שהלאו הוא רק בג' מינים אלו. וראה מנ"ח סוף מצוה תמד, שנסתפק בזה.
- 32. ועפי"ז תתורץ קושיית הלח"מ (בהל' מלוה ולוה שם) "איך למד רבינו מדברים אלו (שיש איסור נשך באוכל ורבית בכסף) דנשך ותרבית אחד" – כי באם איסור הנשך הי' רק בכסף ואיסור הרבית רק באוכל, הי' בהכרח לומר שהם ב' לאוין שונים (גם במנין המצות), כבפנים. וי"ל, שזהו ג"כ מה שלאחרי שכתב הרמב"ם "שנאמר את כספך .. כל דבר אשר ישך", מוסיף: "ולמה נקרא שמו נשך מפני שהוא נושך כו'", ורק לאח"ז מסיים (הענין ד"נשך ומרבית אחד הוא") "ולמה חלקן הכתוב כו'" – כי אף שב' האיסורים דנשך ומרבית הם ב"כל דבר", אכתי י"ל שהם ב' לאוין שונים מצד ה"נשך" וה"מרבית"? ולכן מוסיף: שמה שנקרא נשך הוא "מפני שהוא נושך שמצער את חבירו ואוכל את בשרו", שמזה מובן שא"א לנשך בלא תרבית ולתרבית בלא נשך.
- 33. עו עכ"פ בג' לאוין, דמכיון ש"עולה ומנחה" הוא מין מיוחד (שאין בו היתר כבקטורת – ראה לעיל הערה *15) ה"ז כאילו כפל "ולא עולה כו'". ועפי"ז יל"פ מש"כ רש"י "ועולה ומנחה – ולא עולה ומנחה" – היינו שכאילו כתוב עוה"פ ולא*.
- . ברא"ם וש"ח כאן, שכוונת רש"י "שמלת לא
מכות י״ח א - הטקסט מספריא
אֶלָּא קְרָא יַתִּירָא הוּא, מִכְּדֵי כְּתִיב ״וְהֵבֵאתָ שָׁם וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם וְגוֹ׳״, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״לֹא תוּכַל לְאוֹכְלָם״, מִיהְדָּר מְפָרֵשׁ בְּהוּ רַחֲמָנָא לְמָה לִי?
אֶלָּא לְיַחוֹדֵי לְהוּ לָאוֵי לְכׇל חַד וְחַד.
גּוּפָא, אָמַר רָבָא: זָר שֶׁאָכַל מִן הָעוֹלָה לִפְנֵי זְרִיקָה חוּץ לַחוֹמָה – לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לוֹקֶה חָמֵשׁ. וְלִילְקֵי נָמֵי מִשּׁוּם: ״וְזָר לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם״! הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דִּלְכֹהֲנִים חֲזֵי, הָכָא דִּלְכֹהֲנִים נָמֵי לָא חֲזֵי.
וְלִילְקֵי נָמֵי מִשּׁוּם ״וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא בָּשָׂר חוּץ לִמְחִיצָתוֹ – נֶאֱסָר! הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּבִפְנִים חֲזֵי, הָכָא דִּבְפָנִים נָמֵי לָא חֲזֵי.
וְלִילְקֵי נָמֵי כִּדְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: ״לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא״,
Rather, the derivation is that the entire verse beginning: “You may not eat within your gates the tithe of your grain” (Deuteronomy 12:17) is a superfluous verse. After all, it is already written: “And there you shall bring your burnt-offerings, and your sacrifices, and your tithes, and the donation of your hand, and your vows, and your gift offerings, and the firstborn of your herd and of your flock, and there you shall eat before the Lord your God” (Deuteronomy 12:6–7); all the items that must be eaten within the walls of Jerusalem are enumerated. Let the Merciful One write simply: You may not eat them, in general terms, which would constitute a prohibition for which one would be liable to receive lashes for each of the cases enumerated. Why do I need the Merciful One to again specifically enumerate and detail each of them?
Rather, this repetition serves to designate additional prohibitions for each and every one of the cases enumerated in the later verse (Deuteronomy 12:17). The prohibition is derived not by means of an a fortiori inference; rather, it is derived from the superfluous verse. Rabbi Shimon derives by means of the a fortiori inferences the additional prohibition that is in effect in each of these cases.
§ With regard to the matter itself, Rava says: With regard to a non-priest who ate the flesh of a burnt-offering before sprinkling its blood, outside the walls, according to Rabbi Shimon he is flogged with five sets of lashes. The Gemara suggests: And let him also be flogged for violating the prohibition: “And a non-priest may not eat, as they are sacred” (Exodus 29:33). The Gemara explains: This matter prohibiting a non-priest from eating consecrated food applies only in a case where the food is fit for consumption by priests. Here, where the food is not fit for consumption by priests either, as it is not permitted for anyone to partake of a burnt-offering, there is no specific prohibition that applies to a non-priest.
The Gemara suggests: And let him also be flogged for violating the prohibition: “And any flesh torn of animals in the field you shall not eat” (Exodus 22:30). From the term “in the field,” a general halakha is derived: Once the flesh emerged outside its partition and is in the field, e.g., sacrificial meat that was taken outside the Tabernacle curtains that demarcate the courtyard, there is a prohibition, and the flesh is forbidden. The Gemara explains: This matter, the prohibition against eating sacrificial flesh outside the partition of the Temple courtyard, applies only in a case where the flesh is fit for consumption inside the courtyard. Here, in the case of a burnt-offering, where the flesh is not fit for consumption inside the courtyard either, as it is not permitted for anyone to partake of a burnt-offering, there is no specific prohibition that applies to a non-priest partaking of the flesh outside the courtyard.
The Gemara suggests: And let him also be flogged in accordance with the statement of Rabbi Eliezer. As Rabbi Eliezer says that when it is stated with regard to leftover flesh and loaves from the inauguration offerings: “It shall not be eaten because it is sacred” (Exodus 29:34),
משנה תורה, הלכות מלווה ולווה ד׳ - הטקסט מספריא
'נשך' ו'מרבית' אחד הוא שנאמר (ויקרא כה, לז): "את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך" ולהלן הוא אומר (דברים כג, כ): "נשך כסף נשך אוכל, נשך כל דבר אשר ישך", ולמה נקרא שמו נשך? מפני שהוא נושך, שמצער את חבירו ואוכל את בשרו. ולמה חלקן הכתוב? לעבור עליו בשני לאוין.
כדרך שאסור להלוות כך אסור ללוות ברבית שנאמר לא תשיך לאחיך מפי השמועה למדו שזו אזהרה ללוה כלומר לא תנשך לאחיך, וכן אסור להתעסק בין לוה ומלוה ברבית, וכל מי שהיה ערב או סופר או עד ביניהן ה"ז עובר בלא תעשה, שנאמר לא תשימון עליו נשך זו אזהרה אף לעדים ולערב ולסופר, הא למדת שהמלוה בריבית עובר על ששה לאוין: לא תהיה לו כנושה, את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך, אל תקח מאתו נשך ותרבית, לא תשימון עליו נשך, ולפני עור לא תתן מכשול, והלוה עובר בשנים, לא תשיך לאחיך, ולפני עור לא תתן מכשול, ערב ועדים וכיוצא בהן אין עוברין אלא משום לא תשימון עליו נשך, וכל מי שהיה סרסור בין שניהם או שסייע אחד מהן או הורהו עובר משום לפני עור לא תתן מכשול.
אע"פ שהמלוה והלוה עוברין על כל אלו הלאוין אין לוקין עליו מפני שניתן להשבון, שכל המלוה בריבית אם היתה ריבית קצוצה שהיא אסורה מן התורה הרי זו יוצאה בדיינין ומוציאין אותה מן המלוה ומחזירין ללוה, ואם מת המלוה אין מוציאין מיד הבנים.
הניח להם אביהם מעות של רבית אע"פ שהן יודעין שהן של רבית אינן חייבים להחזיר, הניח להם פרה וטלית של ריבית וכל דבר המסויים חייבים להחזיר מפני כבוד אביהן, בד"א כשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת אבל אם לא עשה תשובה אין חוששין לכבודו ואפילו דבר המסויים אין מחזירין.
הגזלנין ומלוה בריבית שהחזירו אין מקבלין מהן כדי לפתוח להן דרך לתשובה, וכל המקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו, אם היתה גזילה קיימת והרבית דבר המסויים והרי הוא בעצמו מקבלין מהן.
שטר שכתוב בו ריבית בין קצוצה בין של דבריהם גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית, קדם וגבה הכל מוציאין ממנו הרבית קצוצה, אבל אבק ריבית שהוא מדבריהם אינו גובה מן הלוה למלוה ואין מחזירין אותו מן המלוה ללוה.
כל הכותב שטר רבית ה"ז ככותב ומעיד עליו עדים שכפר בה' אלהי ישראל, וכן כל הלוה ומלוה ברבית בינן לבין עצמן הרי הן ככופרים בה' אלהי ישראל וכפרו ביציאת מצרים שנאמר את כספך לא תתן לו בנשך וגו' אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים.
אסור לאדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית אע"פ שאינו מקפיד ומתנה הוא שנותן להן ה"ז אסור שמא ירגילם בדבר זה.
תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ונתן לו יתר על מה שהלוה ממנו הרי זה מותר שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה שהרי הן יודעין חומר איסור הרבית.
המלוה את חבירו ומצא הלוה יותר [או שהחזיר לו חובו ומצא המלוה יותר] אם בכדי שהדעת טועה חייב להחזיר ואם לאו מתנה הוא שנתן לו או גזילה היתה לו בידו והבליע לו בחשבון או אחר צוה להבליע לו, בכמה הדעת טועה באחד ובשנים או בחמשה או בעשרה שמא מנה חמשה חמשה או עשרה עשרה, וכן אם מצא יתר מנין החמישיות או מנין העשיריות אחד אחד חייב להחזיר לו שמא האחדים שהיה מונה בהן החמשיות או העשיריות נתערבו עמהם.
המלוה את חבירו על המטבע וכן הכותב לאשתו בכתובתה מטבע ידוע ופירש משקלו והוסיפו על משקלו אם הוזלו הפירות מחמת התוספת מנכה לו שיעור התוספת ואפילו הוסיפו עליו כל שהוא, ואם לא הוזלו מחמת התוספת אינו מנכה לו אלא נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה, בד"א בשהוסיפו עליו עד חמישיתו כגון שהיה משקלו ד' ועשאו ה' אבל אם הוסיפו לו יותר על חמישיתו מנכה לו כל התוספת אע"פ שלא הוזלו הפירות וה"ה למלוה על המטבע ופחתו ממנו.
המלוה את חבירו על המטבע ונפסל אם יכול להוציאו במדינה אחרת ויש לו דרך לאותה מדינה נותן לו ממטבע שהלוהו ואומר לו לך והוציאו במקום פלוני, ואם אין לו דרך לשם נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה, וכן בכתובה.
הורו מקצת הגאונים שהלוה שמחל למלוה ברבית שלקח ממנו או שעתיד ליקח אע"פ שקנו מידו שמחל או נתן מתנה אינו מועיל כלום שכל רבית שבעולם מחילה היא אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו ולפיכך אין המחילה מועלת ברבית אפילו ברבית של דבריהם, יראה לי שאין הוראה זו נכונה אלא מאחר שאומרים למלוה להחזיר לו וידע המלוה שדבר איסור עשה ויש לו ליטול ממנו אם רצה למחול מוחל כדרך שמוחל הגזל, ובפירוש אמרו חכמים שהגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן מכלל שהמחילה מועלת.
נכסי יתומים מותר ליתן אותם לאדם נאמן שיש לו נכסים טובים קרוב לשכר ורחוק להפסד, כיצד אומר לו תהיה נושא ונותן בהן אם יש שם ריוח תן להם חלקן מן הריוח ואם יש שם הפסד תפסיד אתה לבדך שזה אבק רבית הוא וכל אבק רבית אינה אסורה אלא מדבריהם ובנכסי יתומים לא גזרו..
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 3 עמודים.