184

למעשר דגנך, תירושך ויצהרך.

אף אם לגבי שלושת הפרטים הראשונים נאמר, שכיון שכולם כלולים באיסור הכללי "לא תעלו עליו", הרי האיסור הוא על פעולת ההעלאה על המזבח בכללותה, ולא על העלאת קטרת, עולה ומנחה,

אך לגבי "נסך", שאינו נכלל באיסור "לא תעלו", אלא נאמר לגביו בנפרד "לא תסכו עליו"³⁴, צריך בודאי, לכאורה, להחשיבו כלאו נפרד: לאו אחד – העלאה על המזבח, ולאו שני – ניסוך על המזבח, ובלשון בעל "מנחת חינוך"³⁵: אכילת מזבח ושתיית מזבח,

ואילו למעשה אנו רואים, שכל מוני המצוות – הרמב"ם³⁶, הסמ"ג³⁷, וכן נראה שדעת הרמב"ן³⁸ – מונים זאת כלאו אחד³⁹?

בעל "מנחת חינוך"^* שואל שאלה זו, ומשאיר זאת ב"צריך עיון גדול". אך לפי פירוש רש"י "המזבח מקודש...", מתורץ הקושי בפשטות:

כאמור, רש"י סובר שהפסוק עצמו מסביר את הטעם לאיסור "לא תעלו... לא תסכו...", שזאת מפני שהמזבח הוא "קודש קדשים", והוא "מקודש לדברים הללו בלבד ולא לעבודה אחרת". ומובן, שהאיסור כאן אינו על הפרטים – קטרת, עולה ומנחה ונסך, ואף לא על הפרטים של אכילת מזבח ושתיית מזבח, אלא עצם העשיה על המזבח של דבר שאין המזבח מקודש לו. וכיון שבפעולה האסורה של עשיית "עבודה אחרת" אין הבדל אם היא נעשית על ידי קטרת או על ידי נסך, מחשיבים זאת כלאו אחד⁴⁰, בדומה לאיסור הלוואה בריבית.

לפי זה מובן מדוע אין התורה מציינת במפורש את האיסור "ולא לעבודה אחרת", אלא אומרת זאת במלים "קודש קדשים", שמכך לומדים, לפי פירוש רש"י, את האיסור "ולא לעבודה אחרת", באופן של "מכלל⁴¹ הן אתה שומע לאו":

אילו היתה מהות האיסור קובעת