ט'תקסח
ט'תקסח
ב"ה, ימי הסליחות, ה'תשכ"ח
ברוקלין, נ.י.
אל בני ובנות ישראל אשר בכל מקום ומקום
ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
איינע פון די עיקר-ענינים1 פון ראש-השנה איז – ווי עס איז שוין מערערע מאָל אונטערשטראָכן געוואָרן – וואָס דאָס איז די צייט פון דער הכתרה ("קרוינונג") פון דעם אויבערשטן, דעם מלך ישראל2 (קעניג פון די אידן) און מלך העולם (קעניג פון דער וועלט), וואָס דאָס3 איז פאַרבונדן מיט אונזער טיפער תפלה און פנימיות'דיקער4 בקשה (געבעט): מלוך על העולם כולו – "זיי אַ קעניג אויף דער גאַנצער וועלט!"
אַזאַ געבעט מיינט – אַ פולשטענדיגע גרייטקייט צו שטעלן זיך אין אַ צושטאַנד אין איינקלאַנג מיט דער ג-טלעכער קרוינונג. דאָס הייסט: אינגאַנצן צו אונטערוואַרפן זיך און איבערגעבן זיך צום מלך; ביז אַז די עצם מציאות5 פון דעם מענטשן און אַלץ וואָס ער האָט איז נאָר דעם מלך'ס. דאָס איז דער ענין פון קבלת עול מלכותו יתברך – "נעמען אויף זיך דעם יאָך פון ג-טלעכער מלכות", וואָס דריקט זיך אויס אין אַלע איינצלהייטן6 פון טאָג-טעגלעכן לעבן.
* * *
באמת איז יעדן טאָג דאַרף זיין און איז דאָ דער ענין פון קבלת עול מלכות שמים, ובפרט7 ווען מיר זאָגן קריאת-שמע. אָבער עס איז פאַראַן אַ גרונט-אונטערשייד: 8 אַלע טאָג איז דער ענין פון קבלת-עול דער אָנהייב און דער אונטערליגענדער יסוד פאַר דער אויפפירונג במשך פון דעם טאָג, אַז אַלע זיינע ענינים זאָלן געבויט ווערן אויף קבלת עול. אָבער ראש השנה איז די צייט ווען קבלת עול מלכותו איז דער ענין און אינהאַלט פון טאָג, זי ווערט אַנטפּלעקט און נעמט דורך די גאַנצע מציאות פונם מענטשן, אַזוי אַז ער ווערט אינגאַנצן בטל צו ג-טלעכקייט.
כדי9 אַז די קבלת עול זאָל זיין אַ פולשטענדיקע און אַן אמת'ע – מוז דער מענטש פריער מאַכן אַ חשבון צדק (אַ ריכטיגן חשבון) פון זיין אויפפירונג ביז יעצט – מיט אַ טיפן געפיל פון חרטה און תשובה אויף די זאַכן וואָס האָבן ניט געטויגט. און אַן אמת'ע תשובה וואַשט אַראָפּ דאָס ניט גוטע און מאַכט עם אהוב ונחמד קרוב וידיד 10 (באַליבט – באַם אויבערשטן – און אויסגעצייכנט אַ קרוב און אַ פריינד), ער איז ראוי און עס איז זיכער11 אַז דער אויבערשטער וועט אָננעמען זיין הכתרה און ערפילן זיין בקשה פון מלוך על העולם כולו.
* * *
יעדע תקופה און יעדער אָרט האָבן זייערע ספּעציעלע מעלות און ספּעציעלע שוועריקייטן,
אין אונזער תקופה הערשט אין פאַרשידענע קרייזן אַ דראַנג צו זעלבסט-שטענדיקייט און אומאָפּהענגיקייט, ניט נאָר אין מאַטעריעלע הינזיכטן נאָר אויך אין אידעאָלאָגישע: אַ דראַנג פון ניט וועלן זיך אונטערוואַרפן צו דער איינגעשטעלטער אָרדענונג, פון ניט אַנערקענען זאַכן איידער מען פאַרשטייט זיי פולשטענדיג מיטן אייגענעם שכל, אד"ג. דאָס איז לכאורה אַ שטער צו דעם ענין פון קבלת עול.
באַזונדערס אין אַזוינע מדינות וועלכע זיינען נאָך (פאַרהעלטניס-מעסיג) יונג און זיינען אויפגעבויט געוואָרן אויף דעם גרונט פון און דורך אייגן-איניציאַטיוו און ענערגיע, און וואו דער דאָזיגער גייסט כאַראַקטעריזירט די גאַנצע איינשטעלונג פונם פּערזענלעכן און געזעלשאַפטלעכן אַרט לעבן – מאַכט דאָס נאָך שווערער צו איינפּאַסן זיך אין די ראַמען פון קבלת עול.
ניט קוקנדיק אויף דעם אַלעם, האָבן מיר דאָך דעם כלל, 12 אַז דער אויבערשטער פאָדערט ניט פון אַ מענטשן זאַכן וואָס זיינען איבער זיינע כוחות. איז וויבאַלד אַז קבלת עול מלכותו יתברך איז דער אינערלעכער אינהאַלט פון ראש השנה (און דער גרונט פאַר אַלע מעשים פון אַ גאַנץ יאָר) און דאָס איז גילטיג פאַר אַלע צייטן און ערטער, איז דאָך זיכער, אַז אויך אין אונזערע צייטן און אין די דערמאָנטע מדינות איז מעגלעך און מען מוז צוקומען צו אַ פולשטענדיגער קבלת עול מלכותו.
אין דער אמת'ן איז אויך דאָ אַ ספּעציעלע מעלה13 אין דעם – דוקא אין אונזער צייט און אין די דערמאָנטע מדינות: אַ מענטש וואָס איז ניט איינגעשטעלט אויסשליסלעך אויף זעלבסטשטענדיקייט, נאָר אַמאָל אַזוי און אַמאָל – פאַרקערט, איז ווען ער נעמט אָן אַן ענין פון קבלת עול, איז דאָס באַ אים ניט אַזוי גרינטלעך אָפּגעלעגט, וואָרום עס איז באַ אים קיין נייעס ניט חרטה צו האָבן און צו בייטן זיין שטעלונג. דאַגעגן אָבער אַזאַ וואָס איז ניט געוואוינט צו אונטערוואַרפן זיך און איז אומאָפּהענגיק אין זיין געדאַנקן-גאַנג, איז ווען ער קומט צו דער איבערצייגונג אַז ער מוז אַנערקענען אַ העכערע אויטאָריטעט, נעמט עס אים דורך טיפער און גרינטלעכער, און ער געפינט די שטאַרקייט צו איבערשטעלן זיך אינגאַנצן און אויף שטענדיג .
און דאָס דריקט זיך אויס באַ אים ניט נאָר אין געפיל און פאַרשטאַנד, נאָר אויך אין זיין מחשבה, דיבור און מעשה (טראַכטן, רייד און טאַט), ביז צום קלענסטן פרט. ואדרבה, וויבאַלד אַז דער גרעסטער טייל פון טאָג איז אָנגעפילט מיט מעשים און דיבורים, דריקט זיך דער קבלת עול מלכותו אויס בעיקר אין זיין ריידן און טאָן, אין דעם קיום פון די מצוות מעשיות און אין אַלע פרטים פון זיין טאָג-טעגלעכער אויפפירונג.
גלייכצייטיג ברענגט עס אים צו אַ מער14 ערנסטן און ענערגישן מקיים זיין די מצוה פון ואהבת לרעך כמוך , ספּעציעל בנוגע קבלת עול מלכותו יתברך: צו ווירקן אויף אַ צווייטן אידן, אויף מערערע אידן15 אַז16 זיי זאָלן מקבל זיין עול מלכותו און אַז אויך באַ זיי זאָל עס ניט בלייבן בלויז אין שכל און געפיל, נאָר זאָל זיך אויך אויסדריקן אין מחשבה, דיבור און מעשה אין טאָג-טעגלעכן לעבן.
* * *
ויהי רצון אַז די קבלת עול מלכותו יתברך זאָל גלייך בריינגען דעם קבל ברחמים וברצון את תפלתנו (אָננעמען מיט רחמים און וויליג אונזערע תפילות) און אבינו מלכנו זאָל געבן יעדן איינעם און איינע, בתוך כלל ישראל, אַ שנה טובה ומתוקה אין אַלע הינזיכטן, בטוב הנראה והנגלה – מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה.
בברכת כתיבה וחתימה טובה,
מנחם שניאורסאהן
הערות
- 1. עיקר ענינים פון ראש השנה . . הכתרה: כדמוכח מהבקשה בכל תפלות ר"ה (משא"כ זכרונות ושופרות) מלוך על העולם, והחתימה (וכן בקידוש) מלך על כל הארץ. ובפירש"י (במחזור וויטרי) דאומרים המלך הקדוש (וגם בערבית) לפי שאמר הקב"ה המליכוני עליכם בר"ה כדכתיב אני ה"א וסמיך לי' בחודש הז'. ולכן גם תק"ש שהיא מצות היום "הענין הראשון" שבזה הוא ש"אנו ממליכין עלינו את הבורא" (רס"ג. הובא באבודרהם). וראה סי' האריז"ל, פע"ח וכו' בענין ר"ה.
- 2. מלך ישראל: וכנ"ל שתמליכוני עליכם , ועל ידם (ותפלתם מלוך על העולם כולו) מלך העולם (עיין לקו"ת דברים מא, ד. נו, ג. ועוד).
- 3. דאָס איז פאַרבונדן מיט אונזער . . בקשה: להעיר גם מר"ה (טז, א): אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. לקו"ת דברים נו, ג. ובכ"מ.
- 4. טיפער . . פנימיות'דיקער: כמבואר בכ"מ בענין שה"מ ממעמקים גו' ובענין בקשו פני גו' – ושייכותם לר"ה (ולפני' ולאחרי').
- 5. די עצם מציאות . . דעם מלך'ס: ועפ"ז מובנים כמה מדיני המלך – עיין רמב"ם הל' מלכים (פ"ג ה"ח – פ"ד). ושם (פ"ג ה"ו): לבו הוא לב כל קהל ישראל. – ולהעיר מזח"ג ט'תקסח נדפסה בלקו"ש ח"ט ע' 450. רכא, ב. אגה"ק סל"א. שו"ת חכם צבי סי' עד (אבל בפסקי דינים להצ"צ חיו"ד סוס"מ הכריע כדעת החולקים עליו). ונסמן בדרכי תשובה ובניצוצי זוהר שם –. וברש"י חוקת (כא, כא) והוא מתנחומא: הנשיא הוא הכל. ראה לקו"ש ח"ד ע' 1050.
- 6. אַלע איינצלהייטן: להעיר מרמ"א ושו"ע רבנו הזקן חאו"ח ר"ס א': אין ישיבת האדם כו'.
- 7. ובפרט . . שמע: ברכות רפ"ב. וראה טושו"ע או"ח ר"ס סא.
- 8. אַ גרוט-אונטערשייד: עיין ד"ה עלה, תרצ"ט ס"ב. סד"ה שופר של, תש"ב. ובכ"מ. תניא רפמ"א.
- 9. כדי . . אַן אמת'ע . . תשובה: ראה רד"ה שה"מ ממעמקים, תש"ג; סד"ה טו"ט, תש"ג. ועוד.
- 10. אהוב ונחמד קרוב וידיד: רמב"ם הל' תשובה פ"ז, ה"ו. ועיין שם ה"ז דחשיב ג"כ ד' ענינים. ואכ"מ. עיין רמב"ם . . וברש"י חוקת : ראה גם לקו"ש חי"ט ע' 165 ואילך. סה"ש תשמ"ח ח"א ע' 222. וש"נ. ואכ"מ : ראה גם לקו"ש ח"כ ע' 92-93, ובהערות שם.
- 11. עס איז זיכער: ברמב"ם שם: צועק ונענה מיד שנאמר והי' טרם יקראו ואני אענה.
- 12. דעם כלל: איני מבקש אלא לפי כחן (תנחומא נשא יא. במדב"ר פי"ב, ג). ולהעיר ג"כ מע"ז (ג, א): אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. וסברא היא. ראה רמב"ם הל' תשובה רפ"ה.
- 13. אַ ספּעציעלע מעלה: להעיר מביצה (כה, ב) מפני כו' עזין (בחדא"ג שם). ב"מ (פד, א) חילך לאורייתא.
- 14. מער . . כמוך: ע"ד משנ"ת באגה"ק ר"ס יב.
- 15. אויף מערערע אידן: שהרי השפעה וקיום עוד נפש אחת מישראל – ה"ז השפעה וקיום עוד עולם מלא (סנה' פ"ד, מ"ה), ובזח"א (רח, סע"ב): כל מאן דקיים נפשא בעלמא זכי לי' חיים.
- 16. ואהבת לרעך כמוך : קדושים יט, יח.
שולחן ערוך, אורח חיים ס״א - הטקסט מספריא
יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע בְּכַוָּנָה, בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, בְּרֶתֶת וָזִיעַ.
אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, הַיְנוּ לוֹמַר בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כַּחֲדָשִׁים, וְלֹא כְּמִי שֶׁכְּבָר שָׁמַע אוֹתוֹ הַרְבֵּה פְּעָמִים, שֶׁאֵינוֹ חָבִיב אֶצְלוֹ.
בִּקְרִיאַת שְׁמַע יֵשׁ רמ "ה תֵּבוֹת, וּכְדֵי לְהַשְׁלִים רמ "ח כְּנֶגֶד אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם, מְסַיֵּם שְׁלִיחַ צִבּוּר ה' אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת, וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר בְּקוֹל רָם ה' אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת: הַגָּה: וּבָזֶה כָּל אָדָם יוֹצֵא, הוֹאִיל וְשׁוֹמְעִין מִפִּיו שֶׁל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ג' תֵּבוֹת אֵלּוּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח) וְאִם הַיָּחִיד רוֹצֶה גַּם כֵּן לְאָמְרָם עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, אֵין אִסּוּר בַּדָּבָר (דִּבְרֵי עַצְמוֹ) וְאִם הוּא קוֹרֵא בְּיָחִיד, יְכַוֵּן בְּט"ו וָוִי"ן שֶׁבֶּאֱמֶת וְיַצִּיב שֶׁעוֹלִים צ', וְהֵם כְּנֶגֶד ג' שְׁמוֹת הַהֲוָיָ"ה, שֶׁכָּל שֵׁם עוֹלָה כ"ו וְד' אוֹתִיּוֹתָיו הֵם ל': הַגָּה: וְיֵשׁ עוֹד טַעַם אַחֵר בַּדָּבָר דְּט"ו וָוִי"ן עוֹלִין צ', וְהַקְּרִיאָה נֶחְשֶׁבֶת א', הֲרֵי צ"א כְּמִנְיַן הַשֵּׁם בִּקְרִיאָתוֹ וּבִכְתִיבָתוֹ, וְהָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר ד' אֲדֹנָ"י אֱמֶת (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ מ"ב וְאָגוּר) וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ דְּכָל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּיָחִיד, יֹאמַר אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן שְׁמַע וְגו', כִּי ג' תֵּבוֹת אֵלּוּ מַשְׁלִימִים הַמִּנְיָן שֶׁל רמ"ח, וְהוּא בִּמְקוֹם אָמֵן שֶׁיֵּשׁ לַעֲנוֹת אַחַר בָּרוּךְ הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה, וְכֵן נוֹהֲגִין. וְנִרְאֶה לִי מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁקּוֹרֵא עִם הַצִּבּוּר, לֹא יֹאמַר אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן, רַק יֹאמַר אָמֵן אַחַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כְּשֶׁמְּסַיֵּם הַבְּרָכָה, וְכֵן נוֹהֲגִין, וְנָכוֹן הוּא.
נוֹהֲגִין לִקְרוֹת פָּסוּק רִאשׁוֹן בְּקוֹל רָם כְּדֵי לְעוֹרֵר הַכַּוָּנָה.
נוֹהֲגִין לִתֵּן יְדֵיהֶם עַל פְּנֵיהֶם בִּקְרִיאַת פָּסוּק רִאשׁוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בְּדָבָר אַחֵר שֶׁמּוֹנְעוֹ מִלְּכַוֵּן.
צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בַּחֵי"ת שֶׁל אֶחָד כְּדֵי שֶׁיַּמְלִיךְ הַקָּבָּ"ה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, שֶׁלָּזֶה רוֹמֵז חֲטֹטֶרֶת שֶׁבְּאֶמְצַע הַגַּג הַחֵי"ת, וְיַאֲרִיךְ בַּדָּלֶ"ת שֶׁל אֶחָד שִׁעוּר שֶׁיַּחֲשֹׁב שֶׁהַקָּבָּ"ה יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ וּמוֹשֵׁל בְּד' רוּחוֹת הָעוֹלָם, וְלֹא יַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִכְּשִׁעוּר זֶה. וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לְהַטּוֹת הָרֹאשׁ כְּפִי הַמַּחְשָׁבָה: מַעְלָה וּמַטָּה וּלְד' רוּחוֹת.
יַדְגִּישׁ בַּדָּלֶי"ת שֶׁלֹּא תְּהֵא כְּרֵי"שׁ.
לֹא יַחֲטֹף בַּחֵי"ת וְלֹא יַאֲרִיךְ בָּאָלֶ"ף.
אָסוּר לוֹמַר שְׁמַע ב' פְּעָמִים, בֵּין שֶׁכּוֹפֵל הַתֵּבוֹת שֶׁאוֹמֵר שְׁמַע שְׁמַע, בֵּין שֶׁכּוֹפֵל הַפָּסוּק רִאשׁוֹן.
כְּשֶׁקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ, מֻתָּר לִקְרוֹת כָּל הַפָּרָשָׁה וְלַחֲזֹר וְלִקְרוֹתָהּ, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁגַּם בָּזֶה יֵשׁ לִזָּהֵר מִלּוֹמַר פָּסוּק רִאשׁוֹן: הַגָּה: ב' פְּעָמִים.
הָאוֹמְרִים בְּאַשְׁמֹרֶת בִּסְלִיחוֹת וּבְיוֹם כִּפּוּר בִּתְפִלַּת נְעִילָה ב' פְּעָמִים פָּסוּק שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ לְלַמְּדָם שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ.
ה' הוּא הָאֱלֹהִים שֶׁאוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּיוֹם כִּפּוּר בִּתְפִלַּת נְעִילָה ז' פְּעָמִים, מִנְהָג כָּשֵׁר הוּא: הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לַעֲנוֹת עַל שׁוּם בְּרָכָה ב' פְּעָמִים אָמֵן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אֹהֶל מוֹעֵד).
אַחַר פָּסוּק רִאשׁוֹן צָרִיךְ לוֹמַר בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד בַּחֲשַׁאי.
צָרִיךְ לְהַפְסִיק מְעַט בֵּין לְעוֹלָם וָעֶד לִוְאָהַבְתָּ כְּדֵי לְהַפְסִיק בֵּין קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם לִשְׁאָר מִצְוֹת: הַגָּה: וְיֵשׁ לְהַפְסִיק בְּפָסוּק רִאשׁוֹן בֵּין יִשְׂרָאֵל לַה' וּבֵין אֱלֹהֵינוּ לַה' הַשֵּׁנִי, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִשְׁמָע שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, כִּי ה' שֶׁהוּא אֱלֹהֵינוּ הוּא ה' אֶחָד (רוֹקֵחַ) וְיֵשׁ לְהַפְסִיק מְעַט בֵּין אֶחָד לְבָרוּךְ, כִּי עִקַּר קִבּוּל מַלְכוּת שָׁמַיִם הוּא פָּסוּק רִאשׁוֹן (אַבּוּדַרְהַם).
צָרִיךְ לְהַפְסִיק בֵּין הַיּוֹם לְעַל לְבָבְךָ, וּבֵין הַיּוֹם לְאַהֲבָה, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה הַיּוֹם וְלֹא לְמָחָר.
צָרִיךְ לְהַפְסִיק בֵּין נִשְׁבָּע לַה' כְּדֵי לְהַטְעִים יָפֶה הָעַיִ"ן, שֶׁלֹּא תְּהֵא נִרְאֵית כְּהֵ " א.
צָרִיךְ לְהַתִּיז זַיִ"ן שֶׁל תִּזְכְּרוּ דְּלֹא לִשְׁתְּמַע תִּשְׁקְרוּ אוֹ תִּשְׂכְּרוּ, וְהָוֵי כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁים עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס, וְכֵן צָרִיךְ לְהַתִּיז זַיִ"ן שֶׁל וּזְכַרְתֶּם.
יַדְגִּישׁ יוֹ"ד שֶׁל שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא תִּבָּלַע וְשֶׁלֹּא תֵּרָאֶה אָלֶ"ף, וְכֵן יוֹ"ד דִּוְהָיוּ, דְּלֹא לִשְׁתְּמַע וְהָאוּ.
צָרִיךְ לִתֵּן רֶוַח בֵּין וְחָרָה לְאַף, דְּלֹא לִשְׁתְּמַע וְחָרָף.
צָרִיךְ לִתֵּן רֶוַח בֵּין תֵּבָה שֶׁתְּחִלָּתוֹ כְּסוֹף תֵּבָה שֶׁלְּפָנֶיהָ, כְּגוֹן בְּכָל לְבָבְךָ [עַל לְבָבְךָ], עַל לְבַבְכֶם, בְּכָל לְבַבְכֶם, עֶשֶׂב בְּשָׂדְךָ, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה, הַכָּנָף פְּתִיל, אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ.
צָרִיךְ בְּכָל אָלֶ"ף שֶׁאַחַר מֵ "ם לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, כְּגוֹן וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם, וּקְשַׁרְתֶּם אוֹתָם, וְשַׂמְתֶּם אֶת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ (וּזְכַרְתֶּם אֶת וַעֲשִׂיתֶם אֶת), שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּקוֹרֵא מוֹתָם (מֵת).
אַף בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה וּבַתְּפִלָּה צָרִיךְ לְדַקְדֵּק בְּכָךְ: הַגָּה: וְה"ה הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים יֵשׁ לִזָּהֵר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הרד"ק).
צָרִיךְ לְדַקְדֵּק שֶׁלֹּא יַרְפֶּה הֶחָזָק וְלֹא יְחַזֵּק הָרָפֶה, וְלֹא יַנִּיחַ הַנָּד וְלֹא יָנִיד הַנָּח.
צָרִיךְ לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בִּטְעָמִים כְּמוֹ שֶׁהֵם בַּתּוֹרָה: הַגָּה: אֲבָל לֹא נָהֲגוּ כֵן בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, וּמִכָּל מָקוֹם הַמְדַקְדְּקִים מַחְמִירִים בְּכָךְ.
כְּשֶׁיֹּאמַר וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, יְמַשְׁמֵשׁ בִּתְפִלִּין שֶׁל יָד. וּכְשֶׁיֹּאמַר וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, יְמַשְׁמֵשׁ בְּשֶׁל רֹאשׁ, וּכְשֶׁיֹּאמַר וּרְאִיתֶם אֹתוֹ יְמַשְׁמֵשׁ בִּשְׁנֵי צִיצִיּוֹת שֶׁלְּפָנָיו וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן כ"ד סָעִיף ה'.
יֵשׁ נוֹהֲגִים לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בְּקוֹל רָם, וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לִקְרוֹתוֹ בְּלַחַשׁ: הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם יֹאמְרוּ פָּסוּק רִאשׁוֹן בְּקוֹל רָם וְכֵן נוֹהֲגִין (כָּל בּוֹ):
משנה תורה, הלכות תשובה ז׳:ו׳ - הטקסט מספריא
גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך ונאמר ולא שבתם עדי נאם ה' ונאמר אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב כלומר אם תחזור בתשובה בי תדבק התשובה מקרבת את הרחוקים אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד וכן אתה מוצא שבלשון שהקדוש ברוך הוא מרחיק החוטאים בה מקרב את השבים בין יחיד בין רבים שנאמר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ונאמר ביכניהו ברשעתו כתוב את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני וגו' וכיון ששב בגלותו נאמר בזרובבל בנו ביום ההוא נאם ה' צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה' ושמתיך כחותם .
מדרש תנחומא, נשא י״א - הטקסט מספריא
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, כַּמָּה דְּבָרִים קָדְמוּ לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, שִׁבְעָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם. אֵלּוּ הֵן, כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וְהַתּוֹרָה, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וַאֲבוֹת הָעוֹלָם, וְיִשְׂרָאֵל, וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, וְהַתְּשׁוּבָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף גַּן עֵדֶן וְגֵיהִנָּם. כִּסֵּא הַכָּבוֹד מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: נָכוֹן כִּסְּאֲךָ מֵאָז, מֵעוֹלָם אַתָּה (תהלים צג, ב), עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם. הַתּוֹרָה מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז (משלי ח, כב). בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: כִּסֵּא כָּבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ (ירמיה יז, יב). הָאָבוֹת מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל, כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם, הֵמָּה בָּאוּ בַּעַל פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבּשֶׁת וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים כְּאָהֳבָם (הושע ט, י). יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: זְכוֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶדֶם, גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ, הַר צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ (תהלים עד, ב). שְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם, לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ (שם עב, יז). וְהַתְּשׁוּבָה מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל, וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל, תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם (שם צ, ב-ג). וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף גַּן עֵדֶן. מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם, וַיָּשֵׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצַר (בראשית ב, ח). גֵּיהִנָּם מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוֹל תָּפְתֶּה (ישעיה ל, לג). בּוֹא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה שֶׁיֹּאמַר לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲשׂוּ לוֹ מִשְׁכָּן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, הֲרֵי מִקְדָּשִׁי בָּנוּי לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּסֵּא כָּבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן (ירמיה יז, יב). וְשָׁם הֵיכָל כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ (חבקוק ב, כ). וְשָׁם כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ בָּנוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְּאוֹ (תהלים קג, יט). וְכֵן יְשַׁעְיָה אוֹמֵר, יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל (ישעיה ו, א). וּבִשְׁבִיל חִבַּתְכֶם, אֲנִי מֵנִיחַ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא מְתֻקָּן עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם, וְאֵרֵד וְאֶשְׁכֹּן בֵּינֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כט, מה). וּכְתִיב: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שם כה, ח). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, זֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁשָּׁמַע מֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה וְהִרְתִּיעַ לַאֲחוֹרָיו. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לֵיהּ: וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר (שם ל, יב). אָמַר מֹשֶׁה, מִי יוּכַל לִתֵּן כֹּפֶר נַפְשׁוֹ. עוֹר בְּעַד עוֹר וְכָל אֲשֶׁר לָאִישׁ וְגוֹ' (איוב ב, ד). וַעֲדַיִן אֵינוֹ מַגִּיעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: אָח לֹא פָּדֹה יִפְדֶּה אִישׁ, לֹא יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ (תהלים מט, ח). וּכְתִיב: וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם וְחָדַל לְעוֹלָם (שם פסוק ט). אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֵינִי מְבַקֵּשׁ לְפִי כֹּחִי, אֶלָּא לְפִי כֹּחָן. זֶה יִתְּנוּ (שמות ל, יג). אָמַר רַבִּי מֵאִיר, נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִין מַטְבֵּעַ שֶׁל אֵשׁ מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה וְאָמַר לֵיהּ: כָּזֶה יִתְּנוּ. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לֵיהּ: אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי (במדבר כח, ב), אָמַר מֹשֶׁה, מִי יוּכַל לְהַסְפִּיק לוֹ קָרְבָּנוֹת. אִם אָנוּ מַקְרִיבִים כָּל חַיְתוֹ יַעַר וְעוֹרְכִים כָּל עֲצֵי לְבָנוֹן, אֵינוֹ כְּדַי, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר, וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה (ישעיה מ, טז). אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵינִי מְבַקֵּשׁ לְפִי כֹּחִי, אֶלָּא לְפִי כֹּחָן. וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה (במדבר כח, ג), וְלֹא שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת, אֶלָּא אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַּבֹּקֶר וְאֶת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבַּיִם. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לֵיהּ וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שמות כה, ח), אָמַר מֹשֶׁה, הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי (מל״א ח, כז), וְאוֹמֵר: הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה' (ירמיה כג, כד), וְאוֹמֵר: הַשָּׁמַיִם כִּסְּאִי וְהָאָרֶץ הַדּוֹם רַגְלַי (ישעיה סו, א), וְאָנוּ יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת לוֹ מִקְדָּשׁ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵינִי מְבַקֵּשׁ לְפִי כֹּחִי, אֶלָּא לְפִי כֹּחָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעוֹת (שמות כו, א). כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כָּךְ, עָמְדוּ וְנִתְנַדְּבוּ בְּרָצוֹן וְעָשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן. כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, מִיָּד נִתְמַלֵּא הַמִּשְׁכָּן מֵאוֹרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִכְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְגוֹ' (שם מ, לה). אָמְרוּ הַנְּשִׂיאִים, הֲרֵי הִגִּיעַ הַשָּׁעָה שֶׁנַּקְרִיב קָרְבָּנוֹת בְּשִׂמְחָה, שֶׁשֹּׁרָה שְׁכִינָה בֵּינוֹתֵינוּ. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בָּעִנְיָן וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.
משנה תורה, הלכות תשובה ה׳ - הטקסט מספריא
רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק - הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע - הרשות בידו.הוא שכתוב בתורה: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע", כלומר: הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע. וכיון שכן הוא "פן ישלח ידו".
אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע - אין הדבר כן. אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה.הוא שירמיהו אמר: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", כלומר: אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע, וכיון שכן הוא, נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו, ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה. הוא שכתוב אחריו: "מה יתאונן אדם חי" וגו' וחזר ואמר: הואיל ורשותנו בידינו ומדעתנו עשינו כל הרעות, ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו, שהרשות עתה בידינו. הוא שכתוב אחריו: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה" וגו'.
ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים", וכתיב: "ראה אנכי נותן לפניכם היום", כלומר שהרשות בידכם, וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה - בין טובים בין רעים.ומפני זה הענין נאמר: "מי יתן והיה לבבם זה להם", כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם.
אילו האל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים או למדע מן המדעות או לדעה מן הדעות או למעשה מן המעשים כמו שבודים מלבם הטפשים הוברי שמים - היאך היה מצוה לנו על ידי הנביאים "עשה כך ואל תעשה כך", "הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם", והוא מתחלת ברייתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו? ומה מקום היה לכל התורה כולה? ובאי זה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק? "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?".ואל תתמה ותאמר: היאך יהיה האדם עושה כל מה שיחפוץ ויהיו מעשיו מסורים לו, וכי יעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ולא חפצו, והכתוב אומר: "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ"? דע שהכל כחפצו יעשה, ואף על פי שמעשינו מסורין לנו! כיצד? כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה, והמים והארץ יורדים למטה, והגלגל סובב בעיגול, וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו, ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו, ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות.לפיכך דנין אותו לפי מעשין: אם עשה טובה - מטיבין לו, ואם עשה רעה - מריעין לו. הוא שהנביא אומר: "מידכם היתה זאת" לכם, "גם המה בחרו בדרכיהם" ובענין זה אמר שלמה: "שמח בחור בילדותך... ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט", כלומר דע שיש בידך כח לעשות ועתיד אתה ליתן את הדין.
שמא תאמר: והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה, וקודם שיהיה. ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע. אם ידע שהוא יהיה צדיק - אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע - הרי לא ידע הדבר על בוריו?דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה, אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר: כבר בארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו, כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו. וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא שנאמר: "כי לא יראני האדם וחי", אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא. הוא שהנביא אמר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי". וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים, אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה. ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו, אם טוב ואם רע. וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.