שיחה א

250שיחה א

ח"י אלול

א. השאלה על שני הנוסחאות לאמרה על ח"י אלול

בשיחת ח"י אלול תש"ח¹, אמר כ"ק מורי וחמי אדמו"ר: נפוצה אצל חסידים אמרה חסידית עתיקה בשני נוסחאות: א) ח"י אלול הוא היום שהביא ומכניס חיות באלול. ב) ח"י אלול נותן חיות בעבודה של "אני² לדודי ודודי לי".

מכך שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר את שני הנוסחאות, מובן, ששניהם נכונים, ובתוכנו של כל אחד מהם יש חידוש על־פני השני. ויש להבין:

בנוסח הראשון נאמר, ש"ח"י אלול .. מכניס חיות באלול", והכוונה היא, שהוא מכניס חיות בכל הענינים של אלול, כולל כל סוגי עבודת ה' שבחודש זה, הרמוזים, כאמור פעמים מספר³, בראשי התיבות של "אלו"ל": "אנה לידו ושמתי לך"⁴ (ערי מקלט) – תורה, (כמאמר חז"ל⁵ דברי תורה קולטין); "אני לדודי ודודי לי" – קו העבודה, תפילה⁶ (המקשרת בין ישראל לה' – "אני לדודי..."⁷): "איש לרעהו ומתנות לאביונים"⁸ – גמילות חסדים, וכן "(ומל ה' אלקיך) את לבבך ואת לבב (זרעך)"⁹ – ענין התשובה.

ולאחר זה מה מוסיף הנוסח השני, ש"ח"י אלול נותן חיות בעבודה של אני לדודי ודודי לי", שהיא סוג אחד בלבד מכל סוגי העבודה הרמוזים בראשי־התיבות של אלול?

ב. שני הנוסחאות הם בהתאם להולדת "שני המאורות"

יש לומר, ששני הנוסחאות לגבי מהותו של ח"י אלול מותאמים לשתי פעלותיו של יום זה¹⁰ בהיותו יום־ההולדת של "שני המאורות הגדולים"¹¹: יום הולדת הבעל־שם־טוב 251– מייסד תורת החסידות הכללית, ויום־הולדת אדמו"ר הזקן – מייסד תורת חסידות חב"ד.

חסידות חב"ד, על־אף שהיא המשך של החסידות הכללית – להביא את תורת החסידות שתהיה מובנת על־ידי חכמה בינה דעת, שכל האדם – יש בה גם חידוש מיוחד על־פני החסידות הכללית¹²,

וחידוש זה הוא מיוחד עד כדי כך, שנדרש היה שמייסדה של חסידות חב"ד – אדמו"ר הזקן – יהיה נשמה חדשה, כידוע,¹³ והוא אף נקרא (כמו הבעל־שם־טוב) בכינוי "המאור הגדול"¹⁴.

ובדומה לכך יש להסביר לגבי הענין של "אני לדודי ודודי לי": אמנם, זהו פרט בתוך הענין הכללי של "אלול", אך בכל זאת, הוא גורם לחידוש מהותי בתוך ענין כללי זה, וכל העבודות הרוחניות של אלול מתבצעות באמצעותו באופן נעלה יותר, בדומה לחידוש שבחסידות חב"ד לעומת החסידות הכללית.

וזהו ההסבר לשני הנוסחאות של האמרה אודות ח"י אלול:

העובדה שח"י אלול הוא יום הולדתו של הבעל־שם־טוב מכניסה חיות באלול, כי החסידות הכללית מכניסה חיות כללית בעבודת ה', חיות המקיפה וכוללת את כל סוגי העבודה הרוחנית.

והעובדה שח"י אלול הוא יום הולדתו של אדמו"ר הזקן – מייסד תורת חסידות חב"ד – מעניקה חיות לעבודה של "אני לדודי ודודי לי" ובאמצעות זאת לכל סוגי העבודה, כי החידוש שבחסידות חב"ד קשור במיוחד לעבודה זו, כפי שיובהר בהמשך.

ג. השאלה על ההבדל בין החסידות הכללית לחסידות חב"ד

את ההבדל שבין החסידות הכללית (הבעל־שם־טוב) לבין חסידות חב"ד (אדמו"ר הזקן) ביטא כ"ק מו"ח אדמו"ר בפתגם קצר¹⁵: הבעל־שם־טוב הראה כיצד צריך לעבוד את ה', ואדמו"ר הזקן הראה כיצד אפשר לעבוד את ה'.

מלשון הפתגם כפשוטו נראה, לכאורה, שלפי תורת הבעל־שם־טוב 252יודעים רק כיצד צריכה להיות עבודת ה', אך לא את הדרך שבה אפשר לבצע עבודה זו למעשה.

דבר זה תמוה: כיצד ייתכן לומר, שהבעל־שם־טוב לא הראה ח"ו את הדרך שבה אפשר לעבוד את ה' למעשה? ואדרבה: הבעל־שם־טוב העמיד תלמידים ותלמידי־תלמידים רבים שהיו עובדי ה' לפי דרך החסידות, לפני התגלות חסידות חב"ד, וכך – תלמידי תלמידיו בדורות המאוחרים יותר, גם אלה אשר (מאיזושהי סיבה) לא עסקו בחסידות חב"ד, אצלם בודאי לא היתה רק הידיעה כיצד צריך לעבוד את ה', אלא היתה גם עבודה למעשה, לפי דרכי החסידות.

מהי אפוא משמעות הדברים, שדוקא אדמו"ר הזקן הראה כיצד אפשר לעבוד את ה'?

ד. גם התורה בכלל התגלתה בשתי בחינות

כדי להבין זאת יש להקדים ולהסביר, שכשם שלגבי תורת החסידות רואים, שהיא ירדה תחילה באופן כללי – החסידות הכללית, ואחר־כך היא התלבשה בשכל – חב"ד, כך מוצאים זאת לגבי התורה באופן כללי:

הקדוש־ברוך־הוא נתן את התורה־שבכתב ואת ה"הלכות הנגלות לנו ולבנינו"¹⁶ של התורה־שבעל־פה¹⁷ ביחד עם כללי התורה – מידות שהתורה (שבכתב) נדרשת בהם, וכן כללים לגבי התורה־שבעל־פה, כיצד לדרוש ולהסיק מסקנות מן הפסוקים¹⁸, וכיצד לעסוק ב"עומק טעמי ההלכות והפלפול לטעמיהן...". ואחר־כך על־ידי לימוד התורה של ישראל (לפי כללי התורה שניתנו למשה בסיני) מתחדשים באמצעות יגיעתם ושכלם של ישראל ענינים רבים בתורה, ואף "חידושי הלכות לאין קץ ותכלית¹⁹".

וזהו אחד ההסברים למאמר חז"ל²⁰ כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה בסיני", שהרי לכאורה יש כאן סתירה: אם "הכל ניתן למשה בסיני", אין כאן שום חידוש, וכיצד אומרים על כך "עתיד לחדש"²¹?

253כמו כן אין מובן: כיצד ייתכן לומר שמשה רבינו למד במשך זמן כה קצר את כל התורה כולה עם כל החידושים של כל תלמיד ותיק עד סוף כל הדורות, במיוחד שזה כולל גם את "חידוש תורה מאתי תצא"²², תורתו של משיח²³, שתהיה²⁴ נרחבת עד מאד²⁵?

אחד ההסברים לכך הוא, כדלעיל: משה רבינו קבל את התורה – שבכתב ואת התורה־שבעל־פה עם כל כללי התורה,²⁶ כיצד ללמוד את הפרטים בדרך הפשט והרמז והדרוש והסוד. ה"תלמיד ותיק" לומד ומסיק למעשה את פרטי הפלפול והדיון וכדומה, עד להלכה המפורטת, מתוך הכלל²⁷. לכן זהו חידוש (כי משה לא למד פרט זה בפועל, כלשון חז"ל²⁸ שמשה "לא היה יודע תלין תלין של הלכות", שדרש רבי עקיבא).

אך כיוון שכל החידושים בתורה חייבים להתבסס על הכללים שקבל משה בסיני, יוצא ש"הכל ניתן למשה בסיני", הכל היה כלול בתורה שקבל משה²⁹.

בכל זאת, על־ידי ש"תלמיד ותיק" עמל בשכלו כדי לגלות, לפי כללי התורה, פרט בתורה־שבעל־פה, הוא גורם לחידוש בתורה, וזהו ענין חשוב בתלמוד תורה, יתר־על־כן: זוהי חובה על "כל איש ישראל"³⁰, שלא להסתפק בלימוד הכתוב בספרים, אלא גם "לחדש .. הן בהלכות הן באגדות הן בנגלה והן בנסתר"³⁰. ויותר מכך: לכל 254יהודי יש חלק בתורה עליו לחדש, ובזאת תלויה שלמות נפשו³¹.

כך גם בענין של חסידות חב"ד – המיישמת את החסידות בכוחות השכליים. למרות שהיא פרט בחסידות הכללית, בכל זאת נעשה באמצעותה חידוש חשוב בחסידות.

ה. הפרט הנלמד – חידוש מצד הלומד

אכן, מדוע נקרא לימודו של ה"תלמיד ותיק" בשם "חידוש"? אמנם, משה לא למד למעשה כל הלכה באופן מפורט, אך חידוש אמיתי איננו³² דבר שלא היה גלוי לפני כן, אלא דבר שלא היה קיים כלל "בכח", ואילו פרט זה בהלכה היה כלול (בהסתר) בתורה שלמד משה רבינו, כפי שנאמר "הכל ניתן למשה בסיני", ומדוע נקרא לימוד זה בשם חידוש³³?

ההסבר לכך בדרך אפשר הוא³⁴: ה"חידוש" איננו כל־כך מצד ה"חפצא" – מצד הענין הנלמד, אלא בעיקר מצד ה"גברא" – מצדו של האדם הלומד:

התורה־שבעל־פה כלולה בתורה כפי שניתנה בסיני באופן נסתר כל־כך³⁵, עד שאפילו משה, שידע את כל כללי ואופני לימוד הפרטי מן הכלל "לא היה יודע מה הן אומרים",

והתגלותו של הפרט הוא מעשה האפשרי רק על־ידי ה"תלמיד ותיק", לפיכך הוא נקרא חידושו של תלמיד ותיק, מפני שהוא עמל על גילוי הענין בכוחות עצמו, על־ידי יגיעה בשכלו, ומצדו זהו ענין חדש ממש.

זהו אחד ההסברים³⁶ לכך, ששלמות הנפש תלויה בענין של "לחדש שכל חדש" בתורה.

המשמעות האמיתית של ענין שכלי, היא כאשר הענין הזה נתפס ומובן על־ 255ידי האדם³⁷, לא באמצעות זאת שאדם אחר, שהוא מאמין בו, מבטיח לו שכך הוא הדבר, אלא כאשר הוא, באמצעות שכלו והבנתו שלו, מבין זאת. לפיכך, שלמות השכל היא כאשר ישנו הענין של "לחדש" – האדם מגיע אל הרעיון השכלי במוחות עצמו.

וכיוון שתכלית לימוד התורה היא, ששכל האדם יתאחד עם חכמת ה' ב"יחוד נפלא", לפיכך מתהוית השלמות בנפש באמצעות חידוש שאדם מחדש בלימוד התורה.

ו. ההבדל בין התורה למעלה לבין לימודה על־ידי ישראל

זהו ההבדל בין התורה כפי שהיא נתנה מלמעלה, לבין התורה כפי שהיא נלמדת על־ידי ישראל:

"לקח טוב נתתי לכם"³⁸, "מתן תורה", "נותן התורה" – הדגש העיקרי הוא על הנתינה מלמעלה.

ובנתינה זו ייתכן, כפי שרואים בהעברה מרב לתלמיד, שאצל הרב נמצא הרעיון השכלי במלוא האורך והרוחב והעומק, והוא מלמד את התלמיד – כלשון חז"ל³⁹ – ב"דרך קצרה", את תמצית הרעיון, בלי הפרטים. תמצית זו כוללת אמנם את כל הפרטים⁴⁰, אך אין הם ניכרים כמציאות עצמאית.

אך לאחר הנתינה מושם עיקר הדגש על הבנת וקליטת הדברים על־ידי האדם המקבל, הלומד, וכדי שהרעיון ייקלט אצלו, הוא מוכרח להבין כל פרט של הרעיון, ורק על־ידי כך תיקלט אצלו התמצית כראוי ובשלמות. לדוגמא: כדי להבין משנה (שהיא ב"דרך קצרה"⁴¹) לעומקה ובשלמותה, יש צורך להבין ולקלוט באופן מפורט (ובעיון – כדי שיהיה ענין של תורתו⁴²) את כל פרטי הדינים והדיונים המובאים בברייתא⁴³, בגמרא וכדומה, על המשנה.

ז. ההבדל בין החסידות הכללית לבין חסידות חב"ד הוא

בדוגמא לזה יש לומר גם ההבדל בין חסידות הכללית לחסידות חב"ד:

הדגש בגילוי החסידות הכללית על ידי הבעל־שם־טוב מושם על האופן שהיא באה מלמעלה – מהקדוש־ברוך־הוא ומצדיקים שדומין לבוראם⁴⁴. לפיכך אחד מן הדגשים העיקריים שבה, מושם על ענין האמונה – "צדיק באמונתו יחיה"⁴⁵ – שזהו דבר שאינו 256נגרם על־ידי האדם, אלא בא מלמעלה⁴⁶, וכן מאב לבן (ומרב לתלמיד) – מאמינים בני מאמינים⁴⁷ – והאדם הוא "מקבל" בלבד.

אדמו"ר הזקן יישם את החסידות בכוחות השכליים של האדם – חב"ד, וכך נוצרה האפשרות והדרישה שעניני החסידות ייקלטו על־ידי האדם בכוחותיו העצמיים⁴⁸ – כאשר אדם יגע כדי להבין את פנימיות התורה, את תורת החסידות, עד שהדבר נקלט אצלו מצד הכוחות השכליים שלו⁴⁹ בנוסף לאמונתו, אז זהו דבר שהוא חידש ונוספת בו מעלה זו.

[לפיכך היתה צריכה יצירת האפשרות "לחדש" בעבודה הרוחנית לפי החסידות על ידי כוחות עצמיים להתגלות דוקא על־ידי נשמה חדשה].

ח. ההסבר לאמרת אדמו"ר הריי"צ

זהו ההסבר לדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהבעל־שם־טוב הראה כיצד צריך לעבוד את ה', ואדמו"ר הזקן הראה כיצד אפשר לעבוד את ה':

ב"כיצד צריך" הדגש הוא על הענין כפי שהוא נדרש ובא מלמעלה, ב"כיצד אפשר" הדגש הוא על יכולתו של האדם, על אפשרויותיו להגיע לכך בכוחות עצמו.

ודאי וברור הוא שהחסידות הכללית הורתה דרך לעבודה בפועל לפי החסידות, ואף יותר מכך: החיות של החסידות הכללית חודרת אל האדם⁵⁰ עד שכל פרטי העבודות: התפילה, הלימוד, מעשה המצוות, ו"כל מעשיך" – הכל נעשה באופן נעלה ביותר, בחיות חדשה.

אך כיוון שחיות זו נובעת מלמעלה – מצד האמונה – זוהי חיות כללית⁵¹, החודרת ומקיפה את כל פרטי האדם בשווה, אין מורגש התוכן המיוחד לפרט זה בעבודת ה', אלא כפרטים בתוך כלל אחד.

דבר זה ניכר בענין האמונה, שהוא מכניס חיות בפרטים שבעבודת ה', לא לפי המהות הפרטית של כל עבודה, אלא באופן כללי, שהאדם בכללו – באמונתו יחיה, ולכן מקבלים כל עניניו חיות וטעם.

אדמו"ר הזקן הראה כיצד אפשר לעבוד את ה', כיצד יכול אדם לגרום לחיות בעבודת ה' בכוחות עצמו, על־ידי יגיעתו בשכלו להבין את פנימיות התורה. וכך נגרמת בכל עבודה פרטית חיות חדשה, חידוש בהתאם לעומק החדש שיש לו במהות הפרטית של

257ט. ההסבר לשני הנוסחאות על חיות ח"י אלול

לפי כל האמור לעיל יובנו שני הנוסחאות הנ"ל לגבי החיות שמכניס ח"י אלול לעבודת אלול:

מצד החסידות הכללית מוכנסת חיות כללית באלול, בכל סוגי העבודה, באופן שפרטי העבודה אינם ניכרים כענינים ייחודיים.

במילים פשוטות: כאשר עורך יהודי את חשבון הנפש בחודש אלול, הוא חושב, מצד החסידות הכללית, בעיקר על מצבו הכללי בעבודת ה'. אמנם, הוא מוכרח לערוך חשבון מפורט על מצבו בכל פרט בעבודת ה' כדי שיהא זה חשבון אמיתי, אך אכפת לו בעיקר הסיכום הכללי של מצבו, אם הוא קשור לקב"ה כראוי, או לאו.

אדמו"ר הזקן חידש את העבודה בחסידות בכוחותיו העצמיים של האדם, הכנסת חיות בעבודה של "אני לדודי ודודי לי", כאשר סדר זה, שתחילה "אני לדודי", ואחר־כך "ודודי לי", מראה על עבודה המתחילה ב"אתערותא דלתתא"⁵² (=התעוררות מלמטה), והתקרבות ה' אליו ("ודודי לי") מתחזקת יותר ויותר, כיוון שהיא נובעת מעבודתו שלו, מ"יגעת", על־ידי "אני לדודי".

זו מביא לחיות חדשה בכל סוגי העבודות הרוחניות של חודש אלול, כך שכולן תיעשנה באופן של "אני לדודי" – עבודה בכוחות עצמיים.