שיחה א

244שיחה א

תבא – ח"י אלול

א. בפרשת תבא רמוז תוכנו של ח"י אלול

ח"י אלול, יום הולדתם של "שני המאורות הגדולים"¹ – הבעל־שם־טוב², מייסד תורת החסידות הכללית, ואדמו"ר הזקן³, מייסד תורת חסידות חב"ד – חל תמיד בסמוך⁴ לשבת פרשת תבא, או בשבת פרשת תבא עצמה.

כיוון שכל מועדי השנה ("מועד" מלשון "מיועד" – זמן בעל תוכן מיוחד) רמוזים בפרשות התורה הנקראות בתקופה שבה הם חלים⁵, יש לומר, שבפרשת תבא רמוזה משמעותה של ח"י אלול (ובמיוחד כאשר הוא נקרא "יום־טוב" ו"מועד", כידוע⁶).

ב. בשם "תבא" רמוז הענין של "לאחר ירושה וישיבה"

שמה של פרשתנו, שבו נכלל תוכנה של הפרשה כולה, כידוע⁷, הוא – (כי⁸) תבוא. פירושן של המילים "תבוא אל הארץ" הוא "לאחר ירושה וישיבה", וזאת לא רק בפרשתנו, כאשר הפסוק מפרט "וירשתה וישבת בה", אלא, כדברי חז"ל⁹, בכל מקום ששם כתוב הצירוף "כי תבוא" (וכדומה¹⁰) פירושו "לאחר ירושה וישיבה".

למרות שהדבר נלמד מכך ש"פרט לך הכתוב באחד מהן לאחר ירושה וישיבה¹¹", מובן, שאם זהו פירוש המילים בכל מקום, הרי ברור שענין זה נכלל במשמעותה של המילה "תבוא" בעצמה.

יתר־על־כן: ב"ירושה וישיבה" אין הכוונה ליחיד, שלאחר שהוא מקבל את חלקו הוא חייב בהבאת בכורים, אלא לאחר י"ד שנה¹² שכבשו וחלקו¹³ את ארץ ישראל כולה. [וכפי שכבר 245הוסבר¹⁴ הדיוק בלשונו של רש"י האומר בתחילת פרשתנו "מגיד שלא נתחייבו בבכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה", ואינו אומר כלשון הפסוק "לאחר ירושה וישיבה", שבכך הוא מדגיש שב"וירשתה וישבת בה"¹⁵ הכוונה היא כאן לכיבוש וחלוקת הארץ כולה (שהיתה לאחר יד שנה¹²)].

יוצא, שגם ענין זה של "וירשתה וישבת בה", נרמז במשמעות המילה "תבוא".

ג. "ביאה" – כניסה מושלמת

ההסבר לכך הוא: משמעותה האמיתית של "ביאה" היא – כניסה מושלמת, כמאמר חז"ל¹⁶ "ביאה במקצת לא שמה ביאה". אם חסר אפילו מעט מאוד לשלמות הכניסה, הרי אין זו "ביאה" במלוא משמעותה¹⁷. כשם שביאה במים – "וטהר"¹⁸, טבילה, צריכה להיות בשלמות, כך שאפילו השער יבוא במים¹⁹.

לפיכך פירושה של "תבוא" הוא "לאחר ירושה וישיבה", כי רק אז זוהי כניסה מושלמת לארץ ישראל, באופן של התיישבות. יתר־על־כן: מפני אחדות ישראל, הרי כל עוד לא התיישבו כל ישראל, הצריכים להתיישב בארץ־ישראל²⁰, פגום משהו ב"תבוא" של כל יהודי²¹ בפני עצמו, למרות שהוא כבר "לאחר ירושה 246וישיבה" של חלקו. לכן ה"ביאה" האמיתית לארץ ישראל היא רק לאחר כיבוש וחלוקת כל הארץ.

זהו הקשר בין פ' תבוא לבין ח"י אלול: חידושה של תורת החסידות, שנתגלתה על־ידי הבעל־שם־טוב ואדמו"ר הזקן, הוא, שעל עבודת התורה והמצוות להתבצע באופן של "תבוא" – השתקעות מוחלטת בעבודה, ללא השארת פינה כלשהיא אצל האדם שאיננה חדורה בתורה ובמצוות, כדלהלן.

כשם שבענין של "תבוא" יש שני ענינים²²: א) הענין הכללי של "תבוא". ב) הפרטים שב"תבוא" – "וירשתה וישבת בה",

כך קיימים גם בח"י אלול שני ענינים דומים²²: א) יום הולדתו של הבעל־שם־טוב, מייסד החסידות הכללית. ב) יום הולדתו של אדמו"ר הזקן, מייסד תורת חסידות חב"ד.

ההבדל ביניהם הוא, כפתגמו של כ"ק מורי וחמי אדמו"ר ²³, שהבעל־שם־טוב הראה כיצד צריך לעבוד את הקדוש־ברוך־הוא, שזהו כענין הכללי של "תבוא", ואילו אדמו"ר הזקן הראה כיצד אפשר לעבוד את הקדוש־ברוך־הוא. כלומר, כיצד לבצע זאת בפועל, בפרטיות, בדומה ל"וירשתה וישבת בה", כפי שיוסבר להלן בסעיף י'.

ד. החסידות – כהכנה לביאת המשיח

הדבר יובן על־ידי הדברים הידועים²⁴, שגילויה של תורת החסידות מהווה הכנה לביאת המשיח, כפי שידועה²⁵ תשובת המשיח לבעל־שם־טוב, ש"אתי מר"– "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". מוסבר בספרי קבלה²⁶ שעד לביאת המשיח כל ה"גילויים" בעולם הם גילויים של "חיצוניות עתיק" בלבד, והמשיח יביא לגילוי "פנימיות עתיק".

וכיון שבהכנה צריך להיות משהו "מעין" הענין שאליו היא מהווה הכנה, הרי יש לומר²⁴, שהחסידות מביאה ל"פנימיות" בעבודת האדם בתורה ומצוות, ולפיכך היא מביאה לגילוי "פנימיות"²⁷ האלקות – "פנימיות עתיק"²⁸.

ה. ההבדל בין פעולה ב"פנימיות" לבין פעולה ב"חיצוניות"

ההבדל בין "פנימיות" לבין 247"חיצוניות" אצל אדם הוא בפשטות, ש"פנימיות" היא כפי שהאדם כלפי עצמו, ו"חיצוניות" היא כפי שהוא כלפי חוץ, כלפי ה"זולת".

ההבדל שבהשפעתם על עבודת האדם הוא?

כאשר אדם מבצע פעולה רק בחיצוניות – אין הוא שקוע בכל "עצמיותו" ו"פנימיותו" בפעולה, אלא רק בחיצוניותו, ואף זאת רק ב"דרגה" שיש לה קשר לענין שמחוצה לה, ולכן הוא ופעולתו נשארים שני דברים נפרדים.

אך כאשר אדם מבצע פעולה בפנימיותו, הרי הוא שקוע בתוכה, וכיון שמצד פנימיותו אין שום פינה שהיא מחוצה לו, הרי יוצא, שבעשותו דבר בפנימיות הרי כל־כולו מתאחד עם הדבר, והם כמציאות אחת²⁹.

ו. חידושה של החסידות – התאחדות היהודי עם תורה ומצוות

וזהו חידושה של גילוי החסידות:

החסידות (ופנימיות התורה בכלל, הנקראת³⁰ "נשמתא דאורייתא"), מגלה את נקודת החיות^* של היהודי בכל עניני תורה ומצוות. תכונתה של "חיות" היא: התאחדות³¹ עם הדבר שאותו היא מחיה (בגוף חי אין יותר איברים מאשר בגוף מת) – חיות בפועל איננה מציאות נפרדת מן הדבר החי³², אלא היא נשמתו. כל חלקיק בגוף הוא חלקיק חי.

הסיבה לכך היא, שה"חיות" היא נשמתו ופנימיותו של האדם, ולכן בכל מקום שאליו חודרת ה"חיות" הרי היא מקיפה אותו וחודרת לכולו.

וזהו חידושה של החסידות בענין תורה ומצוות: לימוד התורה וקיום המצוות יכולים להתבצע באופן שהיהודי והתורה־ומצוותיה הם דברים נפרדים. אפילו בשעת לימוד התורה, שבאמצעותו, כמוסבר בתניא³³, נעשה "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו וכו' להיות לאחדים..." עם הקדוש־ברוך־הוא, הרי זה רק לגבי כוח השכל שלו.

ואילו החסידות דורשת ומורה את הדרך כיצד כל אחד יכול לגלות את "פנימיותו" ו"חיותו" – ואז נעשים היהודי והתורה־והמצוות לדבר

248ז. ההסבר לכך שהחסידות היא הכנה לגילוי "פנימיות עתיק"

זהו ההסבר (בדרך האפשר) לכך שהחסידות היא הכנה לביאת המשיח, לגילוי "פנימיות עתיק":

כל דרגות ההשתלשלות, עד ל"חיצוניות עתיק" מאפשרות מציאות שהיא "מחוץ" לעצמיות הקדוש־ברוך־הוא, כביכול. לפיכך, אפילו כשהן מתגלות בעולם, הרי אין הן שוללות לחלוטין את מציאותו.

אך "פנימיות עתיק" היא עצמיות האלקות, שמצידה אין כלל מקום לשום דבר ש"מחוצה" לה. לכן, כאשר מתגלה פנימיות עתיק בעולמות, הרי אז נעשה העולם למציאות אחת עם האלקות, כביכול – "אין עוד מלבדו"³⁵. ח. החסידות הכללית

וחסידות חב"ד, בדומה

לחיות הכללית והחיות

הפרטית

בחיות האדם המתפשטת בגוף, יש שתי דרגות³⁶:

א) החיות הכללית, המחיה את כל הגוף, ועם כל איבריו, באופן שווה. בחיות זו אין שוני בין איבר אחד למשנהו.

ב) החיות³⁷ הפרטית, המותאמת לכל איבר לפי תכונותיו. (מצד חיות זו מכונה³⁸ העקב שברגל "מלאך המוות" שבאדם. כיון ששם אין ניכרת החיות בגלוי).

ויש לומר שההבדל בין "חיות" החסידות שנתגלתה על־ידי הבעל־שם־טוב, לבין ה"חיות" שנתגלתה על־ידי אדמו"ר הזקן דומה להבדל שבין שתי דרגות החיות הנ"ל³⁹:

הבעל־שם־טוב גילה חיות כללית בתורה ומצוות, שהתבטאה, בכלליות, בענין האמונה, ולמרות שהאמונה חודרת לכל מוחות הנפש ומשפיעה אליהם באופן של חיות, החודרת לחלוטין, כנאמר⁴⁰ "וצדיק באמונתו יחיה", בכל זאת אין חיות האמונה מחיה כל איבר בהתאם לענינו הפרטי אלא מצד הענין הכללי שבו, הקשור לאמונה של הנשמה,

בדומה לחיות הכללית החודרת לכל האיברים ומאוחדת בם, אך איננה קשורה לענין הפרטי של כל איבר, אלא לנקודה הכללית של כולם, שהם חלק מן הגוף⁴¹.

249אך אדמו"ר הזקן הביא לחיות בכל כח מכוחות הנשמה, ובכל עבודה בתורה ומצווה, לפי תוכנו הפרטי של כח זה, בדומה לחיות הפרטית המותאמת לכל איבר לפי ענינו הפרטי. לכן קשורה עבודתו בחב"ד, כי השכל ופעולתו היא תפיסת פרטי המושכל, באופן שהוא "מתלבש" בכוחות הנפש ופועל בם בפנימיותם ובהתאם לתוכנו הפרטי של כל כח. ט. החיות הפרטית היא

החיות המושלמת, וכך

חסידות חב"ד

לכאורה, החיות הפרטית היא בדרגה הנמוכה מן החיות הכללית, שהרי : א) זוהי חיות מוגבלת יותר – בהתאם לאיבר. ב) ההתבטלות של האיבר כלפי החיות איננה חזקה כל־כך, כיון שהחיות מאפשרת ונותנת מקום לענינו הפרטי⁴². אך יש לחיות הפרטית יתרון על פני החיות הכללית, עד כדי כך שמתרחש בו דבר חדש, והוא:

עצם העובדה שהחיות הכללית איננה קשורה לענין הפרטי של כל איבר מוכיח שאין מתבטאת בו החיות בשלמותה ממש, לכן הוא איננו חודר לענין הפרטי של האיבר.

רק בחיות הפרטית, החודרת לאיברים גם לפי ענינם הפרטי, באופן של חדירה מושלמת, מתבטאת החיות בשלמותה ממש.

כך גם לגבי תורת חסידות חב"ד: דוקא על־ידי כך שאדמו"ר הזקן הביא את חיות החסידות אל הכחות הפרטיים של הנפש לפי תוכנם, הוא הביא לשלמותה של תורת הבעש"ט⁴³שמקיפה בזכות זאת גם את פרטי הכחות. י. תורת החסידות ותורת

חסידות חב"ד רמוזות

בפ' תבוא

וזהו הקשר בין ח"י אלול לבין פ' תבוא:

החיות הכללית של תורת החסידות הכללית רמוזה בענין של "תבוא",

שמשמעותה (כדלעיל בסעיף ג') השתקעות מושלמת בעבודת התורה והמצוות, הנגרמת ע"י החיות שמחדירה החסידות לעבודת התורה והמצוות.

לאחר מכן יש צורך בהבאת החיות הכללית אל הכחות הפרטיים – "וירשתה וישבת בה" – הבאת החיות הכללית של החסידות אל תוך ההתיישבות⁴⁴, אל פרטי כחות הנפש, וזאת באמצעות תורת חסידות חב"ד.