245
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
הוסבר14 הדיוק בלשונו של רש"י האומר בתחילת פרשתנו "מגיד שלא נתחייבו בבכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה", ואינו אומר כלשון הפסוק "לאחר ירושה וישיבה", שבכך הוא מדגיש שב"וירשתה וישבת בה"15 הכוונה היא כאן לכיבוש וחלוקת הארץ כולה (שהיתה לאחר יד שנה12)].
יוצא, שגם ענין זה של "וירשתה וישבת בה", נרמז במשמעות המילה "תבוא".
ג. "ביאה" – כניסה מושלמת
ההסבר לכך הוא: משמעותה האמיתית של "ביאה" היא – כניסה מושלמת, כמאמר חז"ל16 "ביאה במקצת לא שמה ביאה". אם חסר אפילו מעט מאוד לשלמות הכניסה, הרי אין זו "ביאה" במלוא משמעותה17. כשם שביאה במים – "וטהר"18, טבילה, צריכה להיות בשלמות, כך שאפילו השער יבוא במים19.
לפיכך פירושה של "תבוא" הוא "לאחר ירושה וישיבה", כי רק אז זוהי כניסה מושלמת לארץ ישראל, באופן של התיישבות. יתר־על־כן: מפני אחדות ישראל, הרי כל עוד לא התיישבו כל ישראל, הצריכים להתיישב בארץ־ישראל20, פגום משהו ב"תבוא" של כל יהודי21 בפני עצמו, למרות שהוא כבר "לאחר ירושה
הערות
- 14. ראה בארוכה בכ"ז לקו"ש [המתורגם] ח"ט ע' 158 ואילך.
- 15. כי הלשון "ירושה וישיבה" אפשר לפרש (ע"ד הפשט) גם על היחיד (עכ"פ במצות אלו שחיובן על כל יחיד ויחיד בפ"ע) – כמשנ"ת בלקו"ש שם (ע' 160).
- 12.
- 16. חולין לג, ב. ועיי"ש תוד"ה דכולי.
- 17. כי גם ביאת רובו שמה ביאה (תוד"ה אפילו – שבועות יז, ב). ובכו"כ ענינים צ"ל דוקא כולו (שמזה מובן שבענינים שדי רובו – אין זה שלימות, כ"א ככולו בכ"ף הדמיון). וראה צפע"נ כללי התוהמ"צ מע' רוב בשחיטה.
- 18. ראה שמיני יא, לב (לענין טבילת כלי): "במים יובא גו' וטהר". ובתו"כ שם: כולו כאחת יכול מקצתו ת"ל (אמור כב, ז) ובא השמש וטהר מה כו' ביאת שמשו כלו כאחת אף כאן ביאת כלי כלו כאחת; אמור כב, ו־ז: "רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר", ועפמ"ש בתו"כ שם (הובא בב"י וב"ח יו"ד ר"ס קצח): כי אם רחץ בשרו, יכול יהי' מרחיץ אבר אבר ת"ל ובא השמש וטהר מה ביאת שמשו כולן כאחת אף במים כולן כאחת. וראה זבחים כו, סע"א: בבואם אל אוהל מועד עד שיבוא כולו לאוה"מ (גם שערו).
- 19. עירובין ד, ב. סוכה ו, סע"א. ב"ק פב, סע"א. ולכאורה בש"ס (ב"ק שם) הלימוד הוא בנוגע לחציצה דדוקא רוב ומקפיד מעכב כו', אבל בשו"ת הצ"צ יו"ד (סקנ"ח ס"א): .. מ"מ כשלא הי' משהו תוך המים משמע לכ"ע מדאורייתא הוא. וכ"נ ממ"ש אאזמו"ר הגאון נ"ע בסוף הל' נדה שלו בדיני תקוני מקוה וז"ל בכדי שלא יהי' שערה צף על פני המים אפילו משהו ח"ו עכ"ל משמע דהוא מדאורייתא. ובשיורי טהרה ליו"ד ר"ס קצח: אם נשאר כ"ש מהגוף או מן השערות חוץ למים לא עלתה אותו טבילה כלל מן התורה. ולא דמי להא דקיי"ל דמדאורייתא מעוטו ומקפיד עליו אינו חוצץ דשאני התם דמ"מ הכל מכוסה במי מקוה כו'.
- 20. משא"כ בני גד וראובן וחצי שבט המנשי.
- 21. ראה לקו"ש שם ע' 161. וע"ש, שעפ"ז מתורצת התמי' גדולה: הבאת בכורים ענינה הודי' לה', שאינו "כפוי טובה" (פרש"י פרשתנו כו, ג) – וא"כ צ"ל מחוייב בזה תיכף כשמקבל הטובה, יתחייב היחיד בבכורים להודות לה' כו' תיכף כשמקבל חלק בארץ ויש לו פירות?
סוכה ו׳ א - הטקסט מספריא
הָיָה לָבוּשׁ כֵּלָיו וְסַנְדָּלָיו בְּרַגְלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּאֶצְבְּעוֹתָיו — הוּא טָמֵא מִיָּד, וְהֵן טְהוֹרִים עַד שֶׁיִּשְׁהֶה בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, פַּת חִטִּין וְלֹא פַּת שְׂעוֹרִין, מֵיסֵב וְאוֹכֵל בְּלִיפְתָּן.
שְׂעוֹרָה — דִּתְנַן: עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה — מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל.
גֶּפֶן — כְּדֵי רְבִיעִית יַיִן לְנָזִיר.
תְּאֵנָה — כִּגְרוֹגֶרֶת לְהוֹצָאַת שַׁבָּת.
רִמּוֹן — דִּתְנַן: כָּל כְּלֵי בַּעֲלֵי בָתִּים — שִׁיעוּרָן כְּרִמּוֹנִים.
״אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן (וּדְבָשׁ)״ — אֶרֶץ שֶׁכׇּל שִׁיעוּרֶיהָ כְּזֵיתִים. ״כָּל שִׁיעוּרֶיהָ״ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! הָא אִיכָּא הָנֵי דְּאָמְרִינַן! אֶלָּא אֵימָא: שֶׁרוֹב שִׁיעוּרֶיהָ כְּזֵיתִים.
דְּבָשׁ — כְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
אַלְמָא דְּאוֹרָיְיתָא נִינְהוּ! וְתִסְבְּרָא? שִׁיעוּרִין מִי כְּתִיבִי? אֶלָּא הִלְכְתָא נִינְהוּ, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא הוּא.
חֲצִיצִין דְּאוֹרָיְיתָא נִינְהוּ! דִּכְתִיב: ״וְרָחַץ (אֶת בְּשָׂרוֹ) בַּמַּיִם״, שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין הַמַּיִם!
כִּי אֲתַאי הִלְכְתָא — לִשְׂעָרוֹ, כִּדְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה. דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָא: נִימָא אַחַת קְשׁוּרָה — חוֹצֶצֶת, שָׁלֹשׁ — אֵינָן חוֹצְצוֹת, שְׁתַּיִם — אֵינִי יוֹדֵעַ.
שְׂעָרוֹ נָמֵי דְּאוֹרָיְיתָא נִינְהוּ, דִּכְתִיב: ״וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם״, אֶת הַטָּפֵל לִבְשָׂרוֹ, וּמַאי נִיהוּ — שְׂעָרוֹ!
כִּי אֲתַאי הִלְכְתָא, לְכִדְרַבִּי יִצְחָק. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק:
However, if he was dressed in his clothes, and his sandals were on his feet, and his rings were on his fingers, he immediately becomes ritually impure, but they, the clothes, sandals, and rings, remain pure until he stays in the house long enough to eat half a loaf of bread. This calculation is based on wheat bread, which takes less time to eat, and not on barley bread, and it relates to one who is reclining and eating it together with relish or a condiment, which hastens the eating. This is a Torah measurement connected specifically to wheat.
Barley is also used as a basis for measurements, as we learned in a mishna: A bone from a corpse the size of a grain of barley imparts ritual impurity through contact and by being carried, but it does not impart impurity by means of a tent, i.e., if the bone was inside a house, it does not render all the articles in the house ritually impure.
The halakhic measure determined by a vine is the quantity of a quarter-log of wine for a nazirite. A nazirite, for whom it is prohibited to drink wine, is liable to be flogged if he drinks that measure.
Fig alludes to the measure of a dried fig-bulk with regard to the halakhot of carrying out on Shabbat. One is liable for carrying food fit for human consumption on Shabbat, provided that he carries a dried fig-bulk of that food.
Pomegranate teaches the following measure, as we learned in a mishna: All ritually impure wooden vessels belonging to ordinary homeowners become pure through being broken, as broken vessels cannot contract or maintain ritual impurity. They are considered broken if they have holes the size of pomegranates.
The Sages interpreted: “A land of olive oil and honey,” as: A land, all of whose measures are olive-bulks. The Gemara poses a question: Does it enter your mind that it is a land all of whose measures are olive-bulks? But aren’t there those measures that we just mentioned above, which are not olive-bulks? Rather, say: A land, most of whose measures are olive-bulks, as most measures relating to forbidden foods, e.g., fats, blood, piggul, leftover sacrificial flesh, ritually impure food, and the sciatic nerve, are olive-bulks, as are the measures for a corpse to transmit impurity in a tent and for an animal carcass to transmit impurity through contact.
Honey, i.e., dates from which date honey is extracted, also determines a measure, as with regard to eating on Yom Kippur, one is liable only if he eats a large date-bulk of food.
Apparently, all these halakhic measurements are derived from this verse in the Torah and are not halakhot transmitted to Moses from Sinai. The Gemara refutes this argument: And how can you understand it in that manner that all these measures are explicitly written in the Torah with regard to each of the halakhot mentioned above? Rather, they are halakhot that were transmitted to Moses from Sinai, and the verse cited is mere support for these halakhot, not a source.
Rabbi Ḥiyya bar Ashi said earlier that Rav said that the halakhot governing interpositions that invalidate ritual immersion are halakhot transmitted to Moses from Sinai. The Gemara challenges this assertion: These, too, are written in the Torah, as it is written: “And he shall bathe his flesh in the water” (Leviticus 14:9), and the Sages derived that nothing should interpose between his flesh and the water. Apparently, the halakhot of interposition are derived from a verse in the Torah and not through oral tradition.
The Gemara answers: When the halakha transmitted to Moses comes to teach, it is not with regard to an interposition on one’s skin, which is indeed derived from verses in the Torah. Rather, it comes to teach that an interposition in one’s hair invalidates the immersion, in accordance with the opinion of Rabba bar bar Ḥana, as Rabba bar bar Ḥana said: A single hair [nima] tied in a knot interposes and invalidates the immersion. Three hairs tied together in a knot do not interpose, because three hairs cannot be tied so tightly that water cannot penetrate them. With regard to two hairs tied together in a knot, I do not know the halakha. This halakha with regard to hair is a halakha transmitted to Moses from Sinai.
The Gemara raises a difficulty: The halakha with regard to one’s hair is also written in the Torah, as it is taught in a baraita with regard to that which is written: “And he shall bathe [et besaro] his flesh in the water.” The superfluous word et comes to include that which is subordinate to his flesh, and what is that? That is his hair. The fact that, like the body, there can be no interposition between one’s hair and the water is also derived from a verse.
The Gemara answers: When the halakha transmitted to Moses from Sinai comes to teach, it is not with regard to an interposition in one’s hair, which is indeed derived from a verse in the Torah. Rather, it comes to teach in accordance with the statement of Rabbi Yitzḥak, as Rabbi Yitzḥak said:
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- עא - שנת תשל"ג - חלק שני ‹ שיחת ש"פ בא, יו"ד שבט, ה'תשל"ג לקו"ש חי"ט ע' 245
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 12 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך טו תולדות שיחה ב מאותו ספר זבחים כו, א
- לקוטי שיחות כרך יח קרח שיחה ד מאותו ספר שבועות יז, ב
- לקוטי שיחות כרך כז שמיני שיחה א מאותו ספר שבועות יז, א
- שארית יהודה הלכות מליחה - סי' סט (יד) אוסרין חולין לג, א
- הלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז במקום מצוה וחולי יב. במקום שהוא בהול על ממונו חולין לג, א
- אגרות קודש אדמו"ר הזקן אגרת י ושם לג, א
- אגרות קודש אדמו"ר האמצעי אגרת כא חולין לג, א
- אגרות קודש אדמו"ר האמצעי אגרת כב חולין לג, א
- אגרות קודש אדמו"ר האמצעי אגרת כה חולין לג, א
- אגרות קודש אדמו"ר האמצעי אגרת ע חולין לג, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ב (סי' רנג-רסו) רסו דין מי שהחשיך לו בדרך חולין לג, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ בא, יו"ד שבט, ה'תשל"ג חולין לג, ב