57

לכאורה, צריך היה מיד לומר "אינו חייב אלא אם כן שהה כשיעור השתחוויה, וכמה שיעורה (או "וכמה שיעור השתחוויה") כדי לקרות...", ואז היה הניסוח מתאים גם ללשון המשנה¹⁰ "השתחוה או ששהה בכדי השתחוואה".

ב) בפשטות אמורים דברי הרמב"ם "וכמה שיעור שהייתו כדי..." לא רק על דבריו בהלכה זו "לא החזיר פניו אלא השתחוה דרך יציאתו כלפי חוץ, אינו חייב, אלא אם כן שהה כשיעור", אלא אף על כללות הדין של איסור שהייה, המופיע בהלכה הקודמת¹¹, כדלעיל, "ואסור לו לשהות... ואם שהה...".

אך, מדוע מציין הרמב"ם את שיעור השהיה וההשתחוויה דוקא בהלכה העוסקת ב"לא החזיר פניו אלא השתחוה דרך יציאתו כלפי חוץ אינו חייב, אלא אם כן שהה כשיעור", ואינו מציין זאת בהלכה הקודמת, בקשר לעצם איסור השהיה "ואסור לו לשהות... ואם שהה..." – "וכמה שיעור שהייתו כדי לקרות ויכרעו...".

ג. שהיה; השתחוואה;

יציאה בדרך ארוכה

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

מפשטות לשון הרמב"ם "ואסור לו לשהות או להשתחוות או לצאת בדרך ארוכה, ואם שהה או שיצא בארוכה, אף־על־פי שלא שהה, או שהחזיר פניו להיכל והשתחווה אף־על־פי שלא שהה, חייב כרת" מובן, שאין מדובר כאן על איסור אחד, על אשר לא מהר לצאת בדרך קצרה, איסור היכול להתבטא בשלשה אופנים: שהה, השתחווה, יצא בדרך ארוכה – אלא מדובר כאן על שלשה איסורים שונים, בשלשה שמות שונים: איסור שהיה עקב הזמן שהתעכב במקדש; השתחווה אף־על־פי שלא שהה – עקב פעולת ההשתחוואה; ואיסור היציאה בדרך ארוכה¹² – עקב אופן היציאה.

ולפי זה, במקרה ש"לא החזיר פניו אלא השתחווה דרך יציאתו כלפי חוץ", אשר אז הוא חייב רק כאשר "שהה כשיעור", יש לדון מהו "שם" והגדרת האיסור שהוא חייב עליו. וניתן ללמוד זאת בשתי דרכים שונות:

א) האיסור והחיוב הוא עקב ההשתחוואה, אבל אם ההשתחוואה היא כלפי חוץ, הרי אין היא נקראת השתחוואה, אלא אם כן "שהה כשיעור".