58

ב) החיוב אינה משום ההשתחוואה, אלא משום השהיה.

[ויש לכך השלכות להלכה – כדלהלן סעיף ד'].

לכאורה יש לומר, שזהו ההבדל בין שני הנוסחאות בגמרא בדברי רבא. על המשנה "השתחווה או ששהה בכדי השתחוואה" אומרת הגמרא¹³: אמר רבא: לא שנו אלא שהשתחווה כלפי פנים, אבל השתחווה כלפי חוץ, שהה – אין (=כן חייב), לא שהה – לא. איכא דמתני לה אסיפא (=יש השונים משפט זה, כמוסב לגבי סוף הקטע): או ששהה בכדי השתחוואה, מכלל דהשתחוואה גופא בעי שהיה (=כלומר, בנוסף להשתחוואה עצמה דרושה גם שהות זמן) אמר רבא לא שנו אלא שהשתחווה כלפי חוץ, אבל כלפי פנים, אף־על־גב דלא שהה, והכי קאמר (=וזוהי משמעות הדברים): השתחוה כלפי פנים או ששהה כדי השתחוואה, בהך (=בכזאת) השתחוואה דכלפי חוץ חייב". ולאחר מכן ממשיכה הגמרא ואומרת "היכא דמי השתחוואה דאית בה שהיה..." (=כיצד היא השתחוואה שיש בה שהיה). ולכאורה, "מאי בינייהו"¹⁴ (=כלומר, מהו ההבדל בין שני נוסחאות אלו, הנראים לכאורה דומים זה לזה)?

ועל־פי האמור לעיל יש לומר, שההבדל בין שתי הגירסאות הוא:

לפי ההסבר הראשון, שדברי רבא אמורים על המילה "השתחוה" שבתחלת הקטע, "לא שנו אלא שהשתחוה כלפי פנים", יוצא, ש"כלפי חוץ" אין כלל מהות של השתחוואה. וזוהי הכוונה במילים "אבל השתחוה כלפי חוץ, שהה – אין (=חייב), לא שהה – לא". שבהשתחוואה "כלפי חוץ" חלה האיסור רק מפני השהיה, וכלשון רש"י¹⁵ "אבל השתחויה כלפי חוץ למזרח אין זו השתחויה¹⁶ ואי שהה כדי השתחוואה מיחייב משום שהיה, ואי לא – לא".

לפי ההסבר השני, שדברי רבא אמורים לגבי סוף הקטע "או ששהה בכדי השתחוואה, מכלל דהשתחוואה גופא בעי שהיה" יוצא, שגם בהשתחוואה "כלפי חוץ" קיימת מהות של השתחוואה, שעל כך אומר רבא "לא שנו אלא שהשתחוה כלפי חוץ (שאז אומרים ש"השתחוואה גופא בעי שהיה") – אבל כלפי פנים אף־על־גב דלא שהה". אלא, שההשתחוואה כלפי חוץ היא דוקא כאשר יש בה שהיה, שיעור של השתחוואה.