59

הסבר זה מדוייק גם בלשון רש"י: על דברי הגמרא בנוסח השני "והכי קאמר: השתחוה כלפי פנים או ששהה כדי השתחוואה, בהך השתחוואה דכלפי חוץ, חייב", אומר רש"י "והכי קאמר: השתחויה כלפי פנים – כל דהו (=כל השתחויה, אפילו קצרה), או שלא השתחוה ושהה כדי שיעור חיוב השתחוואה, דהנך (=שאלו) כלפי חוץ, דבעי (=שדרוש) שיעור חיוב". ולכאורה, אין מובן: מהי משמעות המילים "כדי שיעור חיוב השתחוואה"? והרי, כלפי חוץ אין קיים כלל, לפי דברי רש"י בניסוח הראשון, האיסור של השתחוואה, אלא איסור "שהיה", ורש"י צריך היה לומר "כדי שיעור שהיה". וכן בסיום דבריו, צריך היה רש"י לומר "דבעי שיעור שהיה".

ויש לומר, שבכך מדגיש רש"י, שגם כלפי חוץ קיים איסור מצד ההשתחוואה, אלא שההשתחוואה "בעי שיעור חיוב".

ואמנם, אם שהה כשיעור שהיה, ואף שלא השתחוה, בכל זאת הוא חייב "משום שהיה", אף־על־פי־כן יש לומר, לפי הניסוח השני, שכיון ששהיה היא איסור בפני עצמו, במהות אחרת, הרי שאיסור זה חל דוקא אם עמד כדי שהייה. אך אם בצע פעולה כלשהי, כגון שהשתחוה, אין זו נחשבת כשהיה. והחובה אינה חלה עליו במקרה זה "משום שהיה", אלא משום "השתחוואה".

ד. חצי שיעור – אסור או מותר

אחד ההבדלים לגבי הלכה למעשה¹⁷ הנובעים מההבדל בן שתי דרכים אלו להסבר הענין, הוא:

לגבי חצי שיעור, שההלכה היא כדברי רבי יוחנן¹⁸, שחצי שיעור אסור מן התורה¹⁹, ולפי הדעות שזה לאו דוקא בענין אכילה – ידוע, שאיסור זה הוא רק כאשר מדובר בחצי שיעור. כלומר, שנעשתה אותה פעולה, ורק השיעור לא היה שלם, כגון אכילת זית מדבר אסור, או הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים של חפץ שהוא פחות מהשיעור. אבל כאשר ה"חצי" איננו בכמות, אלא בעצם הפעולה, כגון עשיית חצי מלאכה, אז אין זה אסור מן התורה.

ובעניננו²⁰: לפי ההסבר הראשון,