247

"חיצוניות" אצל אדם הוא בפשטות, ש"פנימיות" היא כפי שהאדם כלפי עצמו, ו"חיצוניות" היא כפי שהוא כלפי חוץ, כלפי ה"זולת".

ההבדל שבהשפעתם על עבודת האדם הוא?

כאשר אדם מבצע פעולה רק בחיצוניות – אין הוא שקוע בכל "עצמיותו" ו"פנימיותו" בפעולה, אלא רק בחיצוניותו, ואף זאת רק ב"דרגה" שיש לה קשר לענין שמחוצה לה, ולכן הוא ופעולתו נשארים שני דברים נפרדים.

אך כאשר אדם מבצע פעולה בפנימיותו, הרי הוא שקוע בתוכה, וכיון שמצד פנימיותו אין שום פינה שהיא מחוצה לו, הרי יוצא, שבעשותו דבר בפנימיות הרי כל־כולו מתאחד עם הדבר, והם כמציאות אחת²⁹.

ו. חידושה של החסידות – התאחדות היהודי עם תורה ומצוות

וזהו חידושה של גילוי החסידות:

החסידות (ופנימיות התורה בכלל, הנקראת³⁰ "נשמתא דאורייתא"), מגלה את נקודת החיות^* של היהודי בכל עניני תורה ומצוות. תכונתה של "חיות" היא: התאחדות³¹ עם הדבר שאותו היא מחיה (בגוף חי אין יותר איברים מאשר בגוף מת) – חיות בפועל איננה מציאות נפרדת מן הדבר החי³², אלא היא נשמתו. כל חלקיק בגוף הוא חלקיק חי.

הסיבה לכך היא, שה"חיות" היא נשמתו ופנימיותו של האדם, ולכן בכל מקום שאליו חודרת ה"חיות" הרי היא מקיפה אותו וחודרת לכולו.

וזהו חידושה של החסידות בענין תורה ומצוות: לימוד התורה וקיום המצוות יכולים להתבצע באופן שהיהודי והתורה־ומצוותיה הם דברים נפרדים. אפילו בשעת לימוד התורה, שבאמצעותו, כמוסבר בתניא³³, נעשה "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו וכו' להיות לאחדים..." עם הקדוש־ברוך־הוא, הרי זה רק לגבי כוח השכל שלו.

ואילו החסידות דורשת ומורה את הדרך כיצד כל אחד יכול לגלות את "פנימיותו" ו"חיותו" – ואז נעשים היהודי והתורה־והמצוות לדבר