שיחה א

100שיחה א

100 לקוטי

וישלת

א כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפרי, שבש"פ וישלח תקל"ג, השבת האחרונת לחיי הרב המגיד ממעזריטש בחיים חיותו בעלמא דין:, אמר בשכבו על מטתו, במעמד החבריא קדישא: ;וישלח יעקב מלאכים" ופרש"י ,מלאכים ממש" -- ה;ממש" של המלאכים שלח יעקב לעשו, אבל הרוחניות נשאר עם יעקב.

וצריך להבין בזה :

זה ששלח יעקב לעשו מלאכים דוקא (אף שבכלל אסור להשתמש עם מלאכים *) ולא בני אדם, מסתבר לומרי שהוא לפי שכוונתו של יעקב בשליחות זו היתה, לברר את עשוי. ולכן שלח אליו מלאכים, כי דוקא בכוחם למלאות שליחות זו, פעולת הבירור -- אבל עפ"ז למה שלח אליו רק ה,ממש" של המלאכים, דהרי מובן בפשטות שענין הבירור שייך בעיקר לחלק הרוחני של המלאכִים'?

1) ספה"ש תש"ג ע' 4155

2) ןַ' ימים לפני הסתלקותו (בי"ט כֶסלו). ולהעיר שבשנה זו (תשל"ג) *תמלאו מאתים שנה לָהסתלקותו.

\ ראה אוה"ח כאן.

4) ראה המשך תרס"ו ע' קט. סד"ה וישלח תרע"ג. ) ואם מצך אזה טעם ה" צריך

להתברר ע"י ה,ממש" דהמלאכים -- הרל לכאורה ההי' מַתאים יותר לשלוח שלותי בו"ד, שבהם ענין ה,ממש" (הגשמיות) הוא יותר מכמו שהוא אצל המלאכים,

ואף שנתבאר (לקו"ש ח"ה ע' 391) דלא הי' אפשר לשלוח שלוחי בו"ד מצד ההלכה (באה"ט או"ח סו"ס תר"ג וש*"נ) -- וכן מובן בפשטות גם לבן חמש למקרא -- דאם ניזק שלית בשליחות, על המשלח לעשות תשובה, ובנדו"ד הרי הי' חשש (וחזקה)

גם בעצם הענין אינו מובן : איך אפשר להפריד בין ה,ממש" של מלאכים (היינו הגוף שלהם *) \ו;,רוחניו" תם" (היינו נפשם) ולומר שה;ממש" שלהם נשלח לעשו והרוחניות נשארה אצל יעקב? כי הרי (אפילו) בבניאדם ובע"ח הוא מן הנמנע שהגוף

שעשו יזוק להם -- עכ"ז הרי הי' אפשר לשלוח מרגלי חרש בו"ד, שלא ידע עשו שהם שלוחי יעקב, שאז אין סכנה.

והגם שנתבאר (לקו"ש שם) שזה גופא הוא ההכרח -- לרש"י -- שפירוש הכתוב הוא ,מלאכים ממש"* -- דאם היו בו"ד הרי מוכרח שיהיו מרגלים (ולא שלוחים), מצד חשש ההיזק, ובהכתוב מפורש ,מלאכים" שפירושו או שלוחים או מלאכים -- ולא מרגלים -- מ"מ בהענין קשה: למה לא שלח יעקב מרגלים ?

[ואין לומר ששלח מלאכים ממש לפי שרצה שיאמרו לעשו ,כה אמר עבדך יעקב עִם לבן גרתי וגו' ויהי לי שור וחמור וגו' ואשלחה להגיךד לאדוני למצוא חן בעיניך" (,שאני שלם עמך ומבקש אהבתך" -- כפרש'"י) -- כי גם מרגלים אפשר שיאמרו שיודעים הם (לא בתור שלוחי יעַקב) שיעקב רוצה לעשות שלום עמו].

ומוכרח לומר (בה,יינה של תורה" שבד פרש"י) ששלח מלאכים ממש בשביל הבס רור -- וא"כ קשה למה שלח רק ה,ממש" שלהם, וכבפנים.

66) וכידוע שגם במלאכים ישנו גוף ונפש (ראה לקו"ת ברכה צח, א).

101יעשה איזה דבר בכח עצמו מבלי הנפש שבו, שאלי' הוא טפל ובטל בכל מציאותו -- ו(עאכו"כ ש)כן הוא במָלאכים, שעיקרם הוא הנפש שבהם. גם צריך להבין; מפשטות פירושו של רש"י ,מלאכים ממש", נראה שכוונתו לשלול הפירוש ששלח שלוחים בו"ד +, דהיינו, שבתיבת ,ממש" הרי הוא מדגיש שהיו מלאכים ממש (ולא מציאות אחרת -- ובמילא: בכל מהותו וענינו של בחיי מלאך); ואילו לפי פירוש המגיד, שהמכוון ב;מלאכים ממש" הוא לשלול את חלק הרוחניות שבהם עצמם, הרי ההדגשה שבתיבת ,ממש" היא להיפך: שלא היו (אצל עשו) בבחי' מלאכים ממש בכל מהותם וענינם, מכיון דעיקר ענינם, כנ"ל, הוא הרוחניות שבהם.

ב ע"פ כל הנ"ל נ"ל, שאין כוונתו של המגיד במאמרו הנ"ל לאמור שיעקב שלח לעשו רק את ה,ממש" והגוף של המלאכים לבד (שהוא טפל ולא נחשב), בלי רוחניותם ונפשם -- אלא שכוונתו לבאר ששילוח המלאכים היּ' באופן כזהּי, שגם בבואם לעשו ובהימצאם אצלו (בגופם ובנפשֶם) לא ניתקו מהתקשרותם ליעקב*, עד שכאילו באו לעשו רק בגופם וב,ממש" שלהם בלבד. היינו שהי' נרגש בהם אשר לא זהו מקומם: מקומם הד

ד הרי הן בי דעות חולקות (ב"ר פג"ה, ד), ורש"י בוחר פי" זה.

8) ולכן הרי זה פ" בתיבת ;וישלח (יעקב)* -- כי גם זה שהרוחניות נשארה עם יעקב ה"ז חלק משליחותם אל עשו, *8) ועפ"ז יומתק לשון המגיד שהרוחניות נשאר עס יעקב (,מיט יעקבץ") -- דלבָאָורה הול"ל אצַל יעקב .בא יעקבץ" - בי גם הרוחניות של המלאכים הייתה אצל עשן, ורק שגם כהיותם שם, היתה עם (ענינו של) יעקב.

יטיייכ שיחות 11

אמיתי הוא אצל יעקב ושם עיקרם : ו,נפשם": וכל היותם במקומו של עשו, אינה אלא בבחי' ,טפל" בלבד -- לשם מילוי שליחותו של יעקב -- בדוגמת הגוף (,ממש") שאינו מציאות לעצמו, אלא שטפל לנפש (,רוחניות").

ועפ"ז יובן, אשר לא זו בלבד שפירוש המגיד, בהדגשת תיבת ;ממשי אינו סותר לפירוש הפשוט שבהדגשת תיבה זו, אלא, אדרבה הוא מבארו ומבהירו: כי האפשריות שיש ב,מלאכים ממש* לפעול בירור בעשו (תכלית הגשמיות והחומריות) הוא דוקא כשנפשם (,רוחניותם") דבוקה וקשורה ביעקב ואינה משתנית גם כשהם נמצאים אצל עשו. ונמצא איפוא שפירושו של המגיד, שרק ה,ממש" שלח יעקב לעשו, מדגיש עוד יותר את פירושה הפשוט של תיבת ,ממש" -- ששלח את המלאכים באופן שהיו ונשארו ,מלאכים ממעש".

ג. מאמרו של המגיד הג"ל (וכן ההוראה מהנ"ל בעבודתנו) יובן בתוספת ביאור ע"י ההתבוננות בהזמן והמצב דאמִירת תורה זו: כנזכר לעיל, תורה זו אמרה המגיד בשבת האחרונה שלפני הסתלקותו -- שמזה מובן, שבמאמרו זה יש בעין ,צוואה" והוראה כללית בעבודת ה' ע'פ דרך החסידות -- ולמשך הדורות הבאים.

ומכיון שמבין תלמידיו של הה"מ הי' אדמו"ר הזקן התלמיד החביב עליו ביותר*י, וכנודע שהה"מ למד עם 102102 לקוטי אדה"ז באופן מיוחד ובתוספת יתירה על לימודו עם שאר תלמידיו'י; וגם ידועיי מאמר הרב מבארדיטשוםב : ,כולנו אכלנו מקערה אחת והליטאי (הכוונה לאדה"ז, כי כן הי' נקרא בפי תלמידי הה"מ:י) לקח חלק המובחר" -- הרי מובן שהוראה הנ"ל של הה"מ, שאמרה סמוך להסתלקותו, מד כוונת לסדר העבודה של אדה"ז -- א של חסידות חב"ד.

וע"פ מאמרו הידוע של הה"מ שאמר לאדה"זיי: ,י"ט כסלו הוא יום ה" הילולא שלנו" (כי בי"ט כסלו [תקלייג] נסתלק הה"מ, ובאותו יום [בשנת תקנ"ט] יצא אדה"ז לחירות ממאסרו בעבור זה שגילה תורת החסידות) -- מסתבר לומר, שהתורה הנ"ל, היות ואמרה המגיד לפני יום ההילולא שלו, יש לה שייכות מיוחדת ליום :+ההילולא" של אדה"ז, היינו ליום גאולת אדה'"ז *3.

ד יום גאולה זה, י"ט כסלה, החידוש שבו הוא: ,יפוצו מעינותיך

וישלח -

יטיכ שיחות

חוצה" *י. ועם שהענין ד;יפוצו מעינותיך חוצה" מובנו כפשוטו: הפצת המעינות של תורת החסידות,. אמנם מכיון ש,ישראל מתקשראן באורייתא" יי ועד שישראל ואורייתא כולא חד יי, הרי מובן, שכאשר נעשה חידוש בבחי' התורה, נעשה חידוש דוגמתו באותה שעה גם בבחי' ישראל. וכן הוא גם בהענין שנתחדש בייט כסלו :

,מעינות" אלו שבייט כסלו הותחלה הפצתן ,חוצה", הם המעינות דפנימיות התורה הנקראת ,נשמתא דאורייתא" *'. לפני י"טס כסלו הי' בגילוי ובהפצה רק חלק התורה שנקרא ,גופא דאו" רייתא", נגלה דתורה; משא"כ פנימיות התורה שהיא ,נשמתא דאורייתא", שהיתה אז בהעלם. ובדוגמא לההפרש שבין גוף האדם ונשמתו: הגוף היא מציאות גלוי' וניכרת, שאפשר לראותה ולמששה; משא"כ הנשמה, שלא זו בלבד שא"א לתופסה בה' החושים הגופניים, אלא שא'"א להשיגה גם בכח השכל הדק (בכח השכל להגיע רק לידיעת מציאותה של הנשמה -- ג"י פעולת הנשמה בגוף: דזה שהגוף חי מחייב ומביא לידיעה שכלית שבהגוף נמצאת נפש חי' המחי' אותו; אבל מהותה של הנפש היא למעלה מהשגה שכלית). והחידוש די"ט כסלו, שמאז ואילך, גם חלק הנעלם והפנימי דתורה נמשך ובא לידי גילוי, עד שניתן ללמדו ולהשיגו בשכל כמו שמשיגים 103את חלק הנגלה דתורה ואפילו -- להפיצו חוצה.

והנה חידוש זה שבתורה (גילוי ,נשמתא דאורייתא"), בדוגמתו (ועל ידו) נתחדש אז גם בבחי' ישראל': שהנשמה שבו, שמצד עצמה היא בד העלם כנ"ל, תאיר אצלו בגילוי -- היינו גם בעניני הגוף שלו.

ה. ביאור הדבר: בהתגלותה של הנשמה בגוף יש ב' אופנים כלליים :

א) התגלות הנשמה במידה כזו, שיש לה שליטה על הגוף והגוף נכנע לה, אבל בכ"ז נרגש הגוף כמציאות לעצמו ;

ב) שהנשמה היא בהתגלות כ"כ בהגוף עד שהגוף אינו מציאות לעצמו כלל -- אמיתית ענין גילוי הנשמה בגוף.

ובדוגמא להגוף ונפשו הבהמית והד חיונית -- הרי א"א לחלק ביניהם ולומר שהגוף הוא מציאות לעצמו וכי הוא עושה רצונה של הנפש רק ג"י ציווי ושליטה; אלא דמאחר שהנפש היא חיותו של הגוף, הרי הוא מיוחד עם הנפש בתכלית ההתעצמות והביטול י: (ואין זה שהנפש צריכה לצוות על הגוף לשמוע לרצונה, כ"א שהוא עושה רצונה בדרך מאליו וממילא ': ).

עד"ז הוא בנוגע לחיות הנשמה בבנ"י -- ד,אתם קרויים אדם" :יי ע"ש אדמה לעליון*י, שגם חיותם הגשמית

\ישלח -

יטיכ שיחות 13

היא מהנפה"א+: -- שכל ענינו ומציאותו דגוף הישראלי הוא שהוא כלי להנשמה : בכדי שהנשמה תוכל לקיים רצונו של הקב"ה המלובש במצות מעשיות -- תפלין, ציצית, צדקה וכוי -- הוא דוקא ע"י אברי' הגשמיים של הגוף; הרי שמציאותו של הגוף הוא לתכלית זו, שבו ועל ידו פועלת הנשמה ומשלימה את תפקידה בעוה"ז

זא שכל תכלית מציאותו של האיש הישראלי אינה אלא להיות משכן לו ית' (כמרז'ל'י עה"ם%: ,ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם -- .בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כאו"א מישראל") ואין הוא מציאות לעצמו; הוא רק הבחי' ,אשה כשרה'ז: להקב"ה ובאופן ד,מה שקנתה אשת קנה בעלה"*": היינו, לא זו בלבד שהיא מסכמת להעביר קנינה לבעלה

מטעם שהיא עושה רצונו כ"א - ,קנה בעלה", שנעשה שלו בדרך ממילא.

וגם אותם שלא הגיעו עדיין להיות בדרגת ,אשה כשרה" להקב"ה, הרי הם עכ"פ בבחי' ,עבד" להקב"ה (דהרי ,עבודת עבד" היא ראשית העבודה

₪) מטין עז, א. וש"ני 10414 לקוטי

ועיקרה ושרשה*) -- והרי גם בעבד ההלכה היא ,מה שקנה עבד קנה רבו""": לא רק שהוא עצמו אינו מורד באדונו, וגם לא שהוא מסכים להתנהג ברכושו (של העבד) כרצון האדון, או אפילו להעמיד נכסיו ב" רשות רבו -- כ"א שמלכתחילה אין הנכסים שייבים לו, כ"א לאדונו.

ו ב' מדרי' הנ"ל באופן גילוי הנשמה -- (א) שהנשמה (רק) שולטת על הגוף, (ב) שהגוף אינו מציאות לעצמו כלל -- הם בהתאם לב' אופני העבודה : (א) .כל מעשיך יהיו לשם שמים" *י, (ב) ,בכל דרכיך דעהן":*:

דהנה ידוע ההפרש שבין ב' אופני עבודה אלו (כמדובר כמה פעמים *י): ד,כל מעשיך יהיו לשם שמים" פירושו הוא, שהכוונה בכל עשיותיו אינה לשם ענין צדדי, כ"א לשם שמים; אבל המעשים עצמם הם עניני חול. אבל העבודה ד,בכל דרכיך דעהו" הוא באופן כזה שבחי' ,דעהו" (ידיעת הוי') היא בכל דרכיו ועניניו עצמס -- לא שהם בשביל ,דעהו", אלא שבהם ועל ידם עצמם הוא יודע את הוי'.

והפי' בזה: אף שלכאורה מקום לומר שהדרך היחידי לבוא לדרגת .דעהו" הוא ע"י עניני קדושה, לימוד תורתו של הקב"ה וקיום מצותיו,

וישלח -- יטיב

אבל איך יגיע לזה בהתעסקו בעניני הרשות, במאכלו ובמשקהו כו' ובמשאו ובמתנו יי -- ולזה באה ההוראה וה" הדגשה, שצ"ל גם ,בכל דרכיך דעהו" -- היינו שצ"ל שהאכילה עצמה תהי' קדושה ומצוה*9 (ולא רק שבכוחה ילמוד ויתפלל אח"כ), וע"ד אכילת שבת, סעודת מצוה, אכילת קדשים וכיו"ב -- שהם עצמם מצוה*

וב' אופני עבודה אלו (+כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו,בכל דרכיך דעהו") קשורים ותלויים בב! המדריגות של התגלות הנשמה:

כשדרגת התגלותה באדם היא באופן דשליטה על הגוף, אבל הגוף הוא מציאות בפ"ע, אז עבודתו היא בבחי' ,לשם שמים"; ז.א. שדברי הרשות (עניני הגוף) תופסים אצלו מקום כמציאות לעצמם, אלא שהגוף וכל עניניו כפויים ונכנעים לנשמה השולטת עליו, ובמילא אינו עושה בפועל שום דבר כ"א לשם שמים.

אבל כשהנשמה היא בגילוי כ*כ עד שהגוף מתבטל לגמרי מהיות מציאות לעצמו, אז גם עבודתו בעניני הגוף והעולם הוא בבחי' ,דעהו", מאחר שאין מציאותם נרגש בפ"ע כלל, והרי הוא יודע את הקב"ה בהם ועל ידם.

105והנה בדרגת ,בכל דרכיך דעהו" עצמה ישנם, בפרטיות, ב' אופנים :

א) אף שכל עשיותיו הן בעצמן קדושה -- בכ"ז נרגש בעשייתן גם ה,גשמיות" שבהן ; עדמ אכילת שבת, שהיא עצמה מצוה, כנ"ל, מ"מ הלא ה" מצוה עצמה מחייבת לענג את השבת בבשר שמן ויין ישן" -- הרי שגם בעת קיום המצוה מורגשת גשמיותם**, שבה הוא התענוג של דברים אלו

ב) שכל עניניו הגשמיים בטלים ומיוחדים כ"כ באלקות, עד שכל מציד אותם נתהפכה לקדושה ואינה נרגשת ה;גשמיות" שבהם כלל -- ולא רק בגלל ריבוי האור דקדושה המאיר בו, בהיותו כל כולו נתון ומסור לבחי' ,דעהו", אלא מצד זה שהדבר הגשמי עצמו נהי' אצלו קדושה.

וגם ענין זה מובן מאופן ביטול הגוף לחיותו של הנפה"ב:

דהנה כלל ידוע הוא, שכשגוף הד אדם הוא בריא, אז אין הוא מרגיש את גופו באיזהו רגש מיוחד -- אי" הרגשתו את גופו היא סימן שבריא הוא; ודוקא כשהוא מרגיש 9 (גם אם לא בהרגשת כאב, אלא אף רק ב-

7) שו"ע אדה"ו סרפ"ח ס"ב. וראה שוית הצ"צ או"ח סל"ו.

8) ואף שמצוה היא, מ"מ מתגשם מצד העונג שבהמאכל ,וכהמעשה הידוע אשר פעם הראה הבעש"ט ג"ע לתלמידיו שור מלובש בבגדי ש"ק ויושב אצל שלחן, כי היי צדיק אחד שאכל בשר לקיים מצות שבת, ומפני תוקף רצונו לקיים את המצוה באכילת בשר נעשה עצמו כן" (רפאני תרח"ץ ס"ה). ולהעיר: המשך תרס"ו ע' קנד, שם ע' רמב. תו"ש ע' 184 ואילך. וראה גם תו"א (עד, א) ולקו"ת (במדבר ז, א) שגם המאכל עצמו (לא העונג שבו) מגשם קצת.

9) להעיר מל' הכתוב: ראשי ראשל (מיב ₪ (ל4

יטיכ שיחות 15

,כובד" המציאות) את אבריו, הראש או הלב, היד או הרגל, הרי זה אות וראי' שמשהו (באבר ההוא או בכל גופו) אינו כדבעי. והטעם לזה: מאחר שכל חיותו ומציאותו של הגוף הוא חיות הנפש, לכן אינו נרגש בפני עצמו בעת שמיוחד עם הנפש כדבעי ומקבל חיותה בשלימות.

עד"ז הוא בחיות נפה"א (וכנ"ל), שיהודי בריא הוא זה, שכל גופו ונפשו הבהמית וחלקו בעולם אינם נרגשים למציאות, וכל מציאותם הוא הנה"א.

וע"ד דוגמא בענין האכילה, שכל הרגשתו היא בזה, שעליו להמשיך אלקות בדבר הנאכל ועל ידו בעוה"ז הגשמי והחומרי ע"י אכילתו זו, ומד כיון שהמשכה זו היא עי"ז שמברך (שנוסחה : +בא'"י אלקינו מלך העולם", שממשיך אלקות בעולם) על מאכל -- לכן הוא אוכל את המאכל הגשמי: נמצא שבאכילתו אינו מורגש אלא הענין של ,אלקינו מלך העולם".

ועד"ז הוא בנוגע למשאו ומתנו וכו', שאף שעוסק בהם כמנהג התגרים, הרי כל ענינו בזה הוא ה,דעהו". וע"ד הסיפור אודות ר' בנימין קלעצקער (מגדולי תלמידי אדה"ז) אשר פרנסתו היתה במסחר עצים,. שפעם בעשותו חשבון ממסחריו, כתב בה,סך-הכל": ,אין עוד מלבדו" -- זה הי' אצלו הסה"ב של עניני מסחרו:

ח. כל פרט וענין בעבודת ה' שתורת החסידות דורשת מכאו"א, הנה לראש ולראשונה סללו רבותינו נשי" אינו, בעבודתם הם, את הדרך לעבודה זו *. וכמו"כ הוא בענין הנ"ל, כידוע הסיפור עד אדה"ז אשר מוכח מתוכנו 10616 לקומי שלא הי' מרגיש במציאותו של הגשם, ושכל מהותו היתה נפשו האלקית :

פעם נתארח אצלו אורח חשוב, אשר לרוב חשיבותו החליטו בני ביתו דאדה"ז שיחלוקו ביניהם את פרטי העבודה דהבישול וסידור המאבלים לכבודו, וכך הוה. אבל פרט אחד נשכח בעת סידור החלוקה: מי מאנשי הבית יזכה בהטלת מלח בתבשיל. ולכן כשכאו"א נזכר אח"כ ע'יד המלח, רצה כ"א לזכות בזה והטיל את מנת המלח במאכל מבלי לספר מזה להשני.

כאשר הובא התבשיל לפני אדה"ז והאורח -- אכלו אדה"ז כרגיל ; אבל האורח טעם את המאכל וסלקו הצדה. וכששאלו אדה"ז למה אינו אוכל, השיבו שהוא ממולת ביותר... ענהו אדה"ז שעוד בהיותו במעזריטש פעל על עצמו שלא להרגיש טעם במאכל.

ואף שדרגה נעלית כזו שייכת לבני עלי' כאדמו"ר הזקן, אמנם כיון שהגיע סיפור זה אלינו, הרי זו הוכחה שעכ"פ בזמנים מיוחדים ובמעמד ומצב מיוחד, אפשר (ובמילא צריך) להיות מעין זה בכאו"א וגם באיש פשוט ''.

וגם מי שא"א לו להגיע לדרגא כזו (שלא ירגיש הגשמיות מצד גודל יחודו באלקות) אפילו בזמנים מיוחדים, הרי עִכ"פ יבול לפעול בעצמו שיהי? כ"כ מוטרד בעבודת ה,דעהו" עד שעי"ז לא ירגיש את הגשמיות. וכנראה במוחש שאם האדם הוא במצב של

יטוייכ שיחות התרגשות עצומה ביותר. אינו מרגיש טעם המאכל וכיו"ב.

ט וזהו החידוש די"ט כסלו בענין .יפוצו מעינותיך חוצה" בהנהגתו של ה,עולם קטן זה האדם":

בלשון .יפוצו מעינותיך חוצה* מודגשים שני ענינים: א) שהמעינות עצמם נמשכים בבחי' ,חוצה" יי, ולא רק שהמעינות פועלים בהחוצה; ב) המשכתם של המעינות בבחי' חוצה היא באופן ד,יפוצו" -- התפשטות הכי גדולה ורחבה, עד שלא נשאר מקום פנוי מהם (כשישנו מקום שה" מעינות אינם מגיעים שם, הר"ז הוכחה שהתפשטותם היא מוגבלת -- ואין זת אמיתית ענין ד;יפוצו").

ובגוגע לעבודת האדם: בכאו"א מישראל ישנו ,המעין", שהיא הנשמה הגזורה מתחת כסא הכבוד", ועוד למעלה מזה -- ,טהורה היא*

-- הנה ,מעיין" זה צריך להיות אצלו בגילוי גם בענינים הגופניים שבו, אשר (מצד עצמם) הם בחינת <חוצה", מחוץ לתחום נשמתו.

וגילוי זה של מעין הנשמה בד ענינים הגופניים, צריך להיות באופן ד,יפוצו מעינותיך חוצה" ובשני הפרטים הנ"ל: א) שהנשמה לא רק שולטת על הגוף ועניניו, אלא שהיא עצמה נמצאת בהם. דהיינו : שעבודתן היא לא רק בבחי' ,כל מעשיך לשם שמים", כי אם למעלה מזו, שבהם עצמם הוא עובד את ה' -- ,בכל דרכיך דעהו" (וכנ"ל סעיף ו6: ב) 107שהתפשטות הנשמה בהגוף ועניניו הוא באופן של ,יפוצו", התפשטות בלתי מוגבלת, עד שלא נשאר מקום להרגש ,הגוף", לפי שהנשמה תופסת בכולו.

יו"ד. ע'פ כל הנ"ל מוסברת בתוס' ביאור תורתו של המגיד (הנ"ל בפי' ,מלאכים ממש") שאמרה לפני יט'"כ, יום הסונלקותו, ומובנת גם שייכותה של תורה זו לגאולת אדה"ז ביט"5, שאז נתחדש הענין של ;יפוצו מעינותיך חוצה":

ירידת הנשמה למטה, שהיא בכדי לברר את גופו וחלקו בעולם ולעשותם דירה לו יתברך יי, היא דוגמת הענין ד,וישלח יעקב מלאכים גו' אל עשו"י ששליחות זו היתה בכדי לבררו (כנ"ל סעיף א).

וכשם שהשליחות של יעקב אל עשו היתה צ"ל דוקא ע'י ,מלאכים ממש" (כנ"ל שם), כמו"כ הוא גם בנוגע ל,שליחות" של הנשמה לברר את הגוף והעולם (בירור ותיקון עולם

התוהו -- עשו), אשר זהו דוקא ע"י שהאדם מעורר בעצמו את בחי' ה;מלאכים", את ,הרוחניות" שבו, שעל ידה דוקא יכול הוא לברר את עניני העולם.

4) ראה העי'יח.

5) וכמרז"ל (חגיגה טז, א) דבשלשה דברים דומה אדם למלאכי השרת. וגם ידוע שמכל מצוה שאדם עושה גברא מלאך. וראה שבת (פת, ): מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין כו

ואדרבה -- ברוחניות שלהם הם למעלה ממלאכים, וי"ל שלכן דוקא אצל בנ"א ישנם ג' דברים שבהם דומים לבהמה (חגיגה שם), כי מצד מעלת חלק הרוחניות (המלד

תניא פל"ז (מח, ב) בשם

וישלח -

יט"כ שיחות 107

ובהיות שבירורם של הענינים הגשמיים יכול להיות גם באופן של ,כל מעשיך לשם שמים", שאז הנשמה פועלת בגוף רק באופן של שליטה והעלם, עד שהגוף, וכוחותי' של הנשמה ה" מלובשים בגוף והעסוקים בו וע"י בעניני העולם **, ה"ה מציאות התופסת מקום לעצמה -- לזה ביאר המגיד בפירושו, שתכלית הכוונה בענין ה" בירורים הוא דוקא כשכחותי" של הנשמה העוסקים בענינים גשמיים (-- ה,מלאכים" בשליחותם אל עשו) הם רק בבחי' של ,ממש" -- שהם טפלים ובטלים ומיוחדים בתכלית בבתי' ה,רוחניות" שבנשמה; והיינו שגם המדריגה הכי נעלית דנשמה, ה,מעיין" דנשמה שהיא למעלה מהתלבשות בעניגים גשמיים, מאירה ומתגלה באופן של ,הפצה" והתפשטות בלתי מוגבלת (גם) בבחי' .חוצה" ממש.

יא. וכמו"כ הוא הענין במובנו הפשוט של שיפוצו מעינותיך חוצה* -- להפיץ מעינות החסידות בכל מקום ומקום :

הסדר בזה סודר ע"י רבותינו נשיאינו, ששולחים שלוחים למקומות שונים בכדי להפיץ ולגלות שם מעי- 10818 לקוטי נות החסידות 1+ ; וגם בנוגע לשליחות זו ישנה ההוראה של ,מלאכים ממשי".

כלומר, עם היות שברור הדבר שעל השליח לעשות את שליחותו (לא רק באופן של לצאת ידי חובתו בלבד, ני אם) בכל נימי נשמתו, בכ"ז, עליו גם להזהר מאד שמקומו של ה,חוצה" שבו הוא מפיץ את המעינות, לא יפעול בו שום ירידה ח"ו.

ובכדי שיהי' בטוח שה,חוצה" לא תפעול עליו, ואדרבה שהיא תיהפך על ידו ל,מעין" דקדושה, העצה ה" יעוצה לזה היא, שגם בעת עסקו ב" עניני .חוצה" יוקבע בלבו הרגש שכל זה הוא מילוי כוונתו של המשלח.

וזוהי ההוראה מתורת המגיד בנוגע לשלוחים כפשוטם: רק ה,גוף" וה.ממש" שלהם יהי' עסוק בשליחות שב,חוצה" (,עשו?) אבל ה,רוחניות" שלהם תישאר בהתקשרותה להמשלח (יעקב). והיינו שיהי' קבוע ומושרש בלבם גם בשעת ההפצה, אשר עיסוקם ב,חוצה" הוא מילוי שליחות המשלח

7 ראה לקו"ש ח"ב ע' 4367

יטיייכ שיחות מבלי התערבות שום ענין צדדי -- בדוגמת הגוף (.ממש") שכל מציאותו וענינו הוא רק הרוחניות והנשמה שבו - שאז הרי רוחניותם היא אצל המשלח. וידועה תורת הבעש"ט" שבמקום רצונו של אדם שם האדם נמצאי

וקיום הוראה זו, שהבירור של הד <חוצה" (,עשו") יהי' באופן של ,מלאכים ממש", זה גופא נותן את הכח למילוי השליחות, אשר סוכ"ס תהפך ה<חוצה" ל,מעינות" :

ועד שזוכים עי"ז להיעוד ד;ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" יי, שבכל העולם כולו, גם בבחי? +,חוצה" (השייכת לעשו) יהי' ,והייתה להוי' המלוכה" *5.

9 עובד" כא.