שיחת יום ב' פ' נצבים-וילך, ח"י אלול, ה'תשל"ב

253

בס"ד. שיחת יום ב' פ' נצבים-וילך, ח"י אלול, ה'תשל"ב.

בלתי מוגה

א. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה אני לדודי ודודי לי.

* * *

ב. אע"פ שנמצאים כבר בלילה שלאחרי יום ח"י אלול – הרי ישנו הכלל בגמרא ¹⁶¹⁷ ש"בקדשים לילה הולך אחר היום".

והרי ענין ה"קדשים" שייך במיוחד לח"י אלול – כי, ענינו של ח"י אלול הוא להכניס חיות בכל עניני אלול ¹⁶¹⁸ (כמדובר לעיל ¹⁶¹⁹ ), וזהו גם הענין שבאלול צריך לעשות חשבון על כל השנה כולה, כיון שעשיית החשבון היא בדוגמת הכנסת החיות, ובפרט ע"פ האמור לעיל3 מהביאור בתניא ¹⁶²⁰ שענין החיות קשור עם ענין הכוונה, והיינו, שצריך לבחון את כל הענינים שעשה (והוצרך לעשות) אם הם בהתאם לתכלית כוונת בריאתו ושליחותו בעלמא דין; והרי ה"כוונה" (תכלית הבריאה) והנשמה והחיות של כללות עניני חול היא – לעשות מהם קדשים, בדוגמת "חולין שנעשו על טהרת הקודש" ¹⁶²¹ (כהלשון שהובא ונתבאר בתורה אור ¹⁶²² ), והיינו, שגם בעניני חול מכניסים קדושה, ועד שהם ראויים לעשות מהם קודש עצמו.

ומזה מובן, שמצד ענין הקודש והקדשים שח"י אלול צריך לפעול, הנה "לילה הולך אחר היום".

ומודגש יותר ע"י תפלת ערבית שהתפללו לפנ"ז (אע"פ שלכאורה איפכא מסתברא, שכיון שכבר התפללו מעריב, עומדים כבר ביום שלאח"ז) – שהרי איתא בגמרא ¹⁶²³ בנוגע לתפלות שכנגד קרבנות תקנום, ששחרית ומנחה הם כנגד שני התמידין, ואילו תפלת ערבית היא כנגד אברים (של עולות) ופדרים (של שאר הקרבנות) שלא נתעכלו מבערב שקרבים והולכים כל הלילה, ונמצא, ששלימות עבודת הקרבת התמיד – "עולת תמיד" ¹⁶²⁴ , שלא די בזריקת הדם על המזבח והקרבת האימורים,

254

כמו בכל שאר הקרבנות, אלא צ"ל באופן ד"ונתח אותו לנתחיו גו' והקריב גו' את הכל והקטיר המזבחה" ¹⁶²⁵ , "כליל" ¹⁶²⁶ – היא דוקא בלילה שלאחרי היום, כאשר האברים ופדרים קרבים והולכים כל הלילה עי"ז ש"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" ¹⁶²⁷ .

וענין זה מתאים גם עם כללות ענינו של ח"י אלול להכניס חיות ולגלות את הנשמה והכוונה בהחשבון שבחודש אלול על השנה שעברה – כי:

ענין החשבון שייך לעבודת הלילה , שעיקרה בק"ש על המטה, שענינה עריכת חשבון-צדק על כל היום שלפנ"ז, כדי שיוכל להיות הענין ד"בידך אפקיד רוחי" ¹⁶²⁸ , להחזיר את נשמתו נקי' כו', "שתהא יציאתך .. כביאתך" ¹⁶²⁹ .

והרי הכוונה בעריכת החשבון-צדק היא (לא רק החשבון כשלעצמו, אלא) שיומשך במעשה; וכיון שאצל בנ"י "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" ¹⁶³⁰ , נמצא, שההחלטה והמחשבה הטובה בשעת עשיית החשבון צדק על העבודה ביום שלפנ"ז, נחשבת כבר לענין של פועל – שנעשית שלימות עבודת ההקרבה על המזבח באופן ד"כליל", היינו, שמקריבים על המזבח לא רק את החלב והדם, כמבואר בכ"מ ¹⁶³¹ ש"חלב" הו"ע התענוג, ו"דם" הו"ע החיות והלהט ("קאָך"), שהתענוג והחיות של האדם צריכים להיות רק בענינים של קדושה, אלא צריך להקריב גם את כל האברים שלו – שזהו הענין ש"בכל דרכיך דעהו" ¹⁶³² (לא רק " לשם שמים" ¹⁶³³ ), באופן של התקשרות והתחברות ובחוזק כו', ככל פרטי הענינים שבדעת ¹⁶³⁴ .

וכל זה נעשה בלילה שלאחרי היום, ובנדו"ד, בלילה שלאחרי ח"י אלול.

ג. ולכן ישנו המנהג בשנים האחרונות, להזכיר בח"י אלול אודות ענין החיות – שקשור עם הוספה, שהרי הסימן הטוב ביותר על ענין החיות הוא ענין הצמיחה וההגדלה וההוספה – בכל עניני העבודה,

255

ובכללות – כמדובר לעיל במאמר ¹⁶³⁵ (שמיוסד על מאמרי רבותינו נשיאינו, כפי שהוזכרו המקורות במאמר גופא) – הן בנוגע לעבודת התפלה, מלמטה למעלה, והן בנוגע לעבודה דתורה וגמ"ח (צדקה), מלמעלה למטה, שעל ידם נעשה "העולם עומד" ¹⁶³⁶ , כמו "אתם נצבים" ¹⁶³⁷ , עומדים וקיימים ומאירים ¹⁶³⁸ , ובאופן של נצחיות,

והיינו, להוסיף בתורה עבודה וגמ"ח הן באיכות והן בכמות, כל חד לפום שיעורא דילי',

וכיון שזהו זמן הקשור עם י"ג מדות הרחמים ¹⁶³⁹ , שבענין ה"מדות" גופא הרי הם למעלה ממדידה והגבלה – הרי זה צריך להיות לא רק לפום שיעורא דילי', אלא למעלה יותר משיעורא דילי'.

ד. ויה"ר שכל אחד יעסוק בזה בסבר פנים יפות – בדוגמת המלך בשדה שמקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם ¹⁶⁴⁰ , ונעשה "באור פני מלך חיים" ¹⁶⁴¹ , וכאמור לעיל23 – שנמשך בכתיבה וחתימה טובה כפשוטה, במלכות החיצונה – גם בנוגע לחיי הגוף, ועאכו"כ בנוגע לחיי הנשמה.

וכל זה מקבלים כולם ביחד, באופן של התכללות עם כל בנ"י – כיון שמגלים בכל אחד את ה"חלק אלקה ממעל ממש" ¹⁶⁴² , ואומרים לו, שאע"פ שלעת-עתה נמצאים כולנו "בשדה", הרי נמצאים שם יחד עם מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועי"ז שמראה סבר פנים יפות, נעשה הענין ד"בקשו פני את פניך ה' אבקש" ¹⁶⁴³ , פנימיות הלב, ופנימיות דפנימיות כו' (כמדובר לעיל3).

וכאשר מגלים זאת אצל כל אחד מישראל, הרי זה באופן ש"כולן מתאימות ואב א' לכולנה" (כמבואר בתניא פרק ל"ב), ועי"ז ממשיכים הענין ד"ברכנו אבינו (כיון שעומדים) כולנו כאחד" ¹⁶⁴⁴ , כמ"ש21 "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם" מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך".

וע"י העבודה דחודש אלול זוכים והולכים אחרי המלך העירה24,

256

ונכנסים פנימה להיכל המלך, ושם מכתירים אותו בתור "מלך ישראל" ו"מלך על כל הארץ" (כל העולם כולו), ומתוך שמחה וטוב לבב.

* * *

ה. ע"פ האמור לעיל23 גודל הענין גם של חיי הגוף,

– כדברי הצ"צ ב"ביאור ע"פ אני לדודי הא' שבלקו"ת" ¹⁶⁴⁵ , שמחיי הנשמה, מבחי' שושנה העליונה, "רעייתי בין הבנות" ¹⁶⁴⁶ , נמשך גם במלכות החיצונה, בנוגע לחיי הגוף –

הרי מובן עד כמה צריכה להיות הזהירות במצות "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" ¹⁶⁴⁷ , שזוהי המצוה דשמירת בריאות הגוף (כמבואר בכמה הלכות עד להלכה בפועל כפשוטה), ועד שאין זו רק מצוה פרטית, אלא זהו ענין כללי בעבודת ה', כמ"ש הרמב"ם ¹⁶⁴⁸ : "היות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' (שפירושו: מדרכי עבודת ה') הוא", כפי שמבאר לפנ"ז ולאח"ז, שכדי שיוכל להיות לימוד התורה וקיום המצוות (ככל פרטי הענינים שבעבודת ה'), בהכרח שיהי' הגוף בריא ושלם.

ומזה מובן גם בנוגע לגזירת תענית, שאין זה דבר המצוי, ועושים זאת רק במקרים יוצאים מן הכלל, וכמובן גם מאריכות הביאור של רבינו הזקן באגרת התשובה ¹⁶⁴⁹ , שדוקא שם מפליא את גודל הענין דשמירת הבריאות.

וכפי שמבאר גם בחלק ששי בשו"ע שלו, בהלכות נזקי גוף ונפש ¹⁶⁵⁰ , ש"אין לאדם רשות על גופו כלל .. לצערו בשום צער אפילו במניעת איזה מאכל או משתה" (אף שיש בזה חילוק עיקרי, שבנוגע לחבירו החיוב הוא גם בדיני אדם, ואילו בנוגע לעצמו החיוב הוא רק בידי שמים, אבל פטור בדיני אדם ¹⁶⁵¹ ; ויש ביניהם חילוק עיקרי בנוגע לתשובה (שזוהי הסיבה לכך שיש אפשרות שיהודי יכשל ח"ו ויצטרך לשוב בתשובה, כדי שיוכל להגיע לדרגת בעלי תשובה ¹⁶⁵² ) – שבנוגע לעצמו הרי זה בידו לגמרי, דכיון שזהו ענין שבידי שמים, היינו, שישנו רק הוא והקב"ה (כביכול), הרי בידו לשוב בתשובה ולבטל לגמרי את החטא, ועד ש"נעשו

257

לו כזכיות" ¹⁶⁵³ , משא"כ בנוגע לחבירו, הרי איתא במשנה בסוף פרק יוהכ"פ ¹⁶⁵⁴ ש"אין יוהכ"פ מכפר עד שירצה את חבירו").

ולכן, אפילו בתענית בנוגע לעצמו, נזהרים שלא יפריע הדבר ללימוד התורה וקיום המצוות (כמבואר בארוכה באגה"ת33), וכמבואר גם בקיצור וברמז בצוואת הריב"ש ¹⁶⁵⁵ , שצריך להזהר שלא לייגע את הגוף אפילו מענינים של קדושה, כדי שיוכל לעבוד את ה' בשלימות.

ו. אמנם, כיון שהחליטו בכמה מקומות להכריז על ענין התענית ¹⁶⁵⁶ , ומה גם שזהו יום שבלאה"כ "רוב צבור מתענין" (כדאיתא בטור ¹⁶⁵⁷ ) – הרי זה מורה על גודל הנחיצות וגודל ההכרח שבדבר, שלכן פעלו בעצמם להכריז על תענית, ומציעים שבכל מקום שנמצאים בנ"י יתענו ביום זה, ובלבד שלא יפגע בבריאות כפשוטה.

וגם במקרה כזה – אין הכוונה שהם פטורים מענין התענית, אלא יתענו חצי יום, או יפדו התענית בצדקה,

וכמבואר במק"א בארוכה ¹⁶⁵⁸ ענין פדיית התענית – שלא כדעת הטועים שכיון שאינו יכול להתענות, נותנים לו מצוה אחרת במקום ענין התענית שאינו שייך אליו, שהרי אם ענין התענית אינו שייך אליו, אזי אינו צריך פדי' ; ענין התענית שייך בפירוש גם אליו, אלא שבמעמדו ומצבו הרי הוא "מתענה" עי"ז שנותן צדקה. ולכן פדיית התענית צריכה להיות באופן שיש לזה שייכות וערך בכמות – שקשור עם סכום מסויים, כפי שמביא רבינו הזקן באגה"ת33.

ז. ועוד ענין בזה:

ההשתתפות בתענית – לא זו בלבד ששוללת את הענין החמור ד"אל תפרוש מן הציבור" ¹⁶⁵⁹ , כמבואר בגמרא ¹⁶⁶⁰ גודל ההבהלה שבדבר, הגרעון והעונש כו' לא עלינו, והביאו הרמב"ם לפס"ד להלכה בספרו יד החזקה ¹⁶⁶¹ (שהרי ענין זה הוא בצד השלילה, ואילו עתה מדובר אודות צד

258

הזכות והטוב שבדבר), אלא עוד זאת, שבזה מתבטא הענין ד"כולנו כאחד",

והיינו, שזהו אמנם יום שבו עומד כל אחד במעמדו ומצבו כמו במשך כל השנה כולה, כך, שיכול להיות שאחד שייך לסוג ד"ראשיכם", ואחד שייך לסוג ד"שואב מימיך"21, ועד"ז בנוגע לשאר ששייכים לסוגים שבינתיים, ולכאורה הרי זה באופן שהתורה אומרת שהם סוגים שונים, ויש צורך בהבדלה בין סוג לסוג,

– אסור אמנם לומר "להבדיל" בין בנ"י (כפי שאמר רבינו נשיאנו כמ"פ ¹⁶⁶² ), אבל ע"פ הלכה (החל מדברי המשנה והגמרא ועד לדברי הפוסקים) צריך לידע שזה כהן וזה לוי וזה ישראל וכו', וכמבואר החל מתושב"כ (כבפרשת השבוע) שיש סוגים שונים, מ"ראשיכם" עד "שואב מימיך" –

אבל אעפ"כ, כיון שצריכים מהקב"ה את הענין ד"ברכנו (מצד היותו) אבינו", צריך להיות הענין ד"כולנו כאחד"28, להתאחד כולם ביחד – וכאמור, לא מצד שלילת הענין ד"אל תפרוש מן הצבור", אלא מצד הטוב והקדושה שבדבר – להראות לעולם, ובמילא מראים לב"ד של מעלה, ומראים להקב"ה כיצד לדחות את כל הטענות ח"ו נגד הענין ד"ברכנו" וכיו"ב, כיון שרואים שזהו "עם אחד" ¹⁶⁶³ שמתנהגים כולם באופן אחד, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך".

ולכן, אפילו אלו שמצד מצב הבריאות מציעים להם לפדות את התענית – הרי זה גם התענית שלהם, אלא שהם פועלים את עניני התענית ע"י הצדקה; ועאכו"כ אלו שיכולים להתענות חצי יום, ועאכו"כ אלו שיתענו יום שלם – כך שעי"ז יהי' הענין ד"נצבים גו' כולכם ", ובמילא יהי' באופן ד"נצבים היום כולכם", כדברי המדרש ¹⁶⁶⁴ : "מה היום מאיר כו'", כך מאירה אצל בנ"י אמיתית נקודת היהדות בגלוי,

ובאופן שחודרת לא רק אותם, אלא כמו אור היום שמאיר את העולם כולו, וכמ"ש ¹⁶⁶⁵ "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך", וענין זה פועל ש"יראו ממך", והיינו, שנעשה ענין של ביטול במציאות העולם – לא ביטול המציאות ("אויס מציאות"), אלא שמציאות העולם היא באופן ש"יראו ממך", למלא את רצונם של בנ"י.

ולכן, בודאי שאף אחד לא יתחשב עם עניני חשבונות ופיתויים

259

ומסיתים כו', שהם ענינים שאין בהם כל טעם ושחר, כי אם סברות שונות ומשונות, ש"לא שערום אבותיכם" ¹⁶⁶⁶ , ואין להם מקום אפילו אצל אינם-יהודים, ועאכו"כ אצל בנ"י; אלא כל אחד ישתתף עם כלל ישראל בענין התענית ביום ראשון דסליחות.

וע"י ההנהגה באופן ד"כולנו כאחד" יפעלו את ענין הברכה ("ברכנו אבינו") בנוגע לכל הענינים שאודותם כתבו בהצעה והסברה על ענין התענית.

וכיון שהתענית ביום ראשון דסליחות הוא בשבוע ד"יום טוב של ר"ה שחל בשבת" – תהי' הפעולה בזה באופן של תענוג ומנוחה, שזהו אופן הפעולה דיום השבת.

ח. והנה, בנוגע לענין התענית מצינו שנוגעת ההחלטה עצמה – כהפס"ד בשו"ע ¹⁶⁶⁷ , שכשנמצאים במצב של מלחמה עם ענין שמנגד על בנ"י ועניני יהדות, שאז "אינם רשאים להתענות, שלא לשבר כחם", שהרי מצד המלחמה צריכים לעמוד בכל התוקף והחוזק, אבל אעפ"כ, ענין התענית הוא סגולה לנצחון במלחמה, אזי העצה היא ש" יקבלו עליהם להתענות כך וכך תעניות לכשינצלו", והחלטה זו עצמה מביאה את הנצחון.

כלומר: כאשר מחליטים להתענות – לא ממתין הקב"ה עד שיבוא יום התענית, ורק כאשר מתענים בפועל, אזי ממלא הקב"ה משאלות לבבם לטובה, כך, שצריכים להמתין ח"ו כמה ימים עד שיתבטלו הענינים הבלתי-רצויים, אלא כאשר מחליטים לעשות זאת, "וה' יראה ללבב" ¹⁶⁶⁸ , ורואה שכולם יצטרפו וישתתפו בענין זה (מבלי הבט על החשבונות הנ"ל), באופן ד"כולנו כאחד" – אזי נמשכת ברכת ה' בכל המצטרך,

החל מהענינים שעמהם קשורה התענית, ועד לכללות ענין הסליחה (שהרי התענית היא ביום ראשון דסליחות), באופן שתהפוך את ה"זדונות" ל"זכיות",

וכמדובר כמ"פ ¹⁶⁶⁹ אודות דברי הצ"צ ¹⁶⁷⁰ , ש"הי' מעשה בימי הבעש"ט ז"ל שרדפו הב"ד שלמעלה (לא רק הקב"ה, אלא ב"ד של מעלה) לשטן המקטרג לחוב ולא רצה לשמוע ממנו הקטרוגים כו'", כיון שנאמר ¹⁶⁷¹ "ולא

260

אבה ה' אלקיך לשמוע גו' ויהפוך ה' אלקיך לך גו' כי אהבך ה' אלקיך" – יהי' כן בימינו אלו.

וזו תהי' הכנה קרובה שבבוא יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת, יתקעו בשופר בביהמ"ק שיבנה בקרוב בימינו ע"י משיח צדקנו, ויכתירו את מלך מלכי המלכים הקב"ה – "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'" ¹⁶⁷² , ובאופן ש"מלכותו ברצון קבלו עליהם" ¹⁶⁷³ .

* * *

ט. האמור לעיל אודות הענין ד"אתם נצבים גו' כולכם", באופן ד"כולנו כאחד" – הרי זה כפי שהענין הוא בתורה; אבל רצון התורה הוא שהלימוד יביא לידי מעשה ¹⁶⁷⁴ , בפועל ממש.

ובנוגע לעניננו – הרי זו הזדמנות לפעול שבענין זה יתאחדו כל בנ"י, מבלי הבט על מעמדם ומצבם, ומבלי הבט אפילו על מעמדם ומצבם עד היום בנוגע לענינים שבגללם הכריזו תענית זה, הנה עכשיו יש שעת הכושר וזמן מיוחד שגם הם יתאחדו עם כל בנ"י באופן ד"כולנו כאחד", באותו מעמד ומצב ובאותה בקשה בנוגע לענינים אלו, ובמילא תומשך גם מילוי הבקשה בשאר הענינים שבהם עומדים בהתאחדות, שכללותם – כתיבה וחתימה טובה בגשמיות וברוחניות גם יחד.

י. ובענין זה יש צורך להבהיר (לשלול מדעת הטועים כו'):

הענין ד"נצבים גו' כולכם", החל מ"ראשיכם שבטיכם", הוא באופן שבזה נכלל גם "גרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך"21, שהם גרי הצדק שהיו בימי משה (כמובא בפירוש רש"י, שמזה מוכח שזהו פשוטו של מקרא).

ולכאורה אין זו הפעם הראשונה שמודגשת השתתפות הגרים – שהרי גם בנוגע למעמד הר סיני (שבו היו כל נש"י עד סוף כל הדורות, כדאיתא בפרקי דר"א ¹⁶⁷⁵ ) מצינו שהיו אז גם נשמות הגרים ¹⁶⁷⁶ , ועד"ז בכמה מעמדים דומים לזה; אבל בפירוש ובגלוי בתושב"כ, שאפילו הצדוקים מודים בה – הרי זה בפסוק "אתם נצבים גו' ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך".

– הגר יודע שהוא זקוק ל"ראשיכם שבטיכם", דכיון שנתגייר

261

כהלכה, הוצרך להיות הגיור ע"י "ראשיכם", ולולי "ראשיכם", לא הי' יכול להיות במעמד ומצב ד"חוטב עציך" ו"שואב מימיך"; אבל ביחד עם זה, כשמדובר אודות הענין ד"לעברך בברית" ¹⁶⁷⁷ – אזי כולם שוים, וכמדובר בארוכה ביום הש"ק ¹⁶⁷⁸ המבואר במפרשי המקרא כפשוטו בנוגע לכריתת ברית, ש"עושין מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ועוברים בינתיים, כמו שנאמר ¹⁶⁷⁹ העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו" ¹⁶⁸⁰ , שזהו באופן שאין חילוק בין "ראשיכם" ל"שואב מימיך", שמתאחדים עם שני חצאי הבתרים שמימינם ומשמאלם.

יא. ומזה מובן, שאין הכוונה לפגוע אפילו באותם יהודים שעד עכשיו הנה מצד טעמים שונים ומשונים גיירו רח"ל שלא כהלכה, או שרצו להגן על זה;

בודאי נכללים גם הם ב"אתם נצבים היום כולכם", אלא אומרים רק דבר אחד – שהם לא יכולים להיות "ראשיכם", ראש ומנהיג ומדריך לבנ"י, כי, יהודי צריך לילך בדרך התורה והמצוה, ולידע שהתורה היא מן השמים, ולכן צריך לקבל על עצמו גם דקדוק קל של דברי סופרים, וכמ"ש הרמב"ם ¹⁶⁸¹ ש"האומר שאין התורה מעם ה', אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת, אם אמר משה אמרו מפי עצמו (אף שמסכים שזהו דבר טוב וישר), הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפירושה והוא תורה שבעל פה כו'", וכיון שהם מדריכים בדרך שהיא היפך רצון ה', היפך התורה וכפירה בכל התורה כולה עם העיקר שבתורה – אינם יכולים להיות "ראשיכם"; אבל בודאי נכללים הם באחד מכל שאר הסוגים שלאחרי "ראשיכם", ועד שגם גרי הצדק נכללים בזה.

משא"כ הגויים שלא התגיירו כהלכה – יכולים להיות "חסידי אומות העולם", ובביאת משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד ¹⁶⁸² "ועמדו זרים ורעו צאנכם", יהיו כולם חסידי אומות העולם, אבל רק חסידי אוה"ע .

וכמדובר כמ"פ ¹⁶⁸³ אודות דברי רבינו הזקן במהדורא קמא של אגה"ת ¹⁶⁸⁴ : "יש להבחין במה נפלינו אנחנו עמו ב"י מכל העם אוה"ע, שאפילו חסידיהם ההולכים בדרכי היושר, חסיד אומות העולם נקרא, ולא נעקר שם אוה"ע ממנו עם היותו נקרא חסיד, ובאחינו ב"י הוא להיפך,

262

שאפילו הוא רשע, ואת פושעים נמנה, ובשם ישראל יכונה, פושעי ישראל".

כלומר: לא מדובר כאן אודות יהודים בינם לבין עצמם, אלא אודות היחס בין יהודים לאינם יהודים – שהקב"ה הוא זה שקבע את ההבדלה בין ישראל לעמים, ורק הוא יכול להרשות לאחד מהעמים להכנס בקהל ישראל, והוא זה שקבע באיזה אופן יכולה להשתנות מציאות אחת למציאות שונה לגמרי.

והרי זה דבר קשה יותר מאשר לעשות מ"אין" – "יש", כי, "דלא הוו חיי" (אותן שלא היו מעולם נוצרין ונולדין וחיין) ¹⁶⁸⁵ , ישנו בכל ענין של הולדה, ואילו כאן מדובר אודות מציאות שעד לרגע זה הי' אינו יהודי, ובמילא הי' מקומו מצדה האחד של ההבדלה שבין ישראל לעמים, ועל זה אומר הקב"ה, שאם יתגייר ע"פ "דבר ה' זו הלכה" ¹⁶⁸⁶ , "הליכות עולם" ¹⁶⁸⁷ , אזי מעביר אותו הקב"ה לצד השני, ונעשה מציאות חדשה ביחס למציאותו ברגע שלפנ"ז – "כקטן שנולד דמי" ¹⁶⁸⁸ , ואין אפשרות לעשות זאת באופן אחר.

זהו כל הענין שאודותיו מדובר, שהוא דבר הפשוט; ואלו שאומרים באופן אחר – הנה הם בעצמם יודעים שהם אומרים היפך המציאות והיפך האמת.

יב. אין כאן ענין של פירוד בין יהודי אחד לחבירו, אלא משל למה הדבר דומה – שאומרים שיהודי פלוני ראוי להיות רופא חולים, כיון שיודע חכמת הרפואה, אבל בשביל זה צריך ע"פ שו"ע ללמוד חכמת הרפואה, ואם יבוא מישהו שלא למד חכמת הרפואה וירצה לרפאות חולים, הרי הוא עושה היפך הוראת התורה!

וזהו גם דיוק לשון חז"ל ¹⁶⁸⁹ בפירוש הפסוק ¹⁶⁹⁰ "ורפא ירפא", "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" (ולא "שניתנה רשות לרפאות"):

ובהקדים ביאור המפרשים ¹⁶⁹¹ בטעם הצורך של נתינת רשות – דלכאורה, כאשר ישנו מישהו שאינו בריא רח"ל, הרי זה בהשגחה פרטית,

263

וא"כ, נשאלת השאלה: איך יכול אדם להתערב ולעשות היפך רצון הבורא – לרפא את החולה?!

וע"ד השאלה ש"שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע, אם אלקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם" ¹⁶⁹² , וא"כ, איך נותנים מזונות לעני, בה בשעה שרצונו של הקב"ה שיתייסר כו'. ועד"ז בנוגע ל"עניות" בבריאות הגוף.

[ולכן יש דעות בפוסקים ¹⁶⁹³ בנוגע לחולאים מסויימים שאין צורך ואסור לרפאותם וכו' וכו', ואין כאן המקום להכנס בזה].

ואעפ"כ, לא נאמר בגמרא "מכאן שניתנה רשות לאדם לרפאות" – שלכאורה זהו החידוש, אלא "ניתנה רשות לרופא לרפאות", היינו, שהרשות לרפאות ניתנה דוקא לרופא, וע"פ דין, כדי להיות רופא, צריכים ללמוד את הענינים הקשורים עם חכמת הרפואה!

גם אם הוא מהנדס טוב, בעל-חשבון טוב, תוכן טוב, ויכול אפילו ללמוד טוב גמרא עם תוספות... – אין לו רשות לרפאות חולים ¹⁶⁹⁴ !

הוא יכול לפעול רפואתו ע"י תפלתו, כמארז"ל ¹⁶⁹⁵ "כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים", אבל לא לרפאותו ע"י עניני רפואות כמו רופא; אין זה ענינו; בשביל זה יש צורך ללמוד חכמת הרפואה!

וע"ד שמצינו ¹⁶⁹⁶ אצל רב, שכדי לידע מומי בהמה בנוגע לבכור וכיו"ב, הלך ללמוד אצל רועי בקר וצאן! – לא קודם שנעשה "רב", אלא לאחרי שכבר היתה לו "סמיכה" ונעשה "רב", הנה כדי שתהי' לו רשות להתיר בכור, הוצרך ללמוד אצל רועי בקר וצאן, שהם פסולים (לא רק להיות דיינים, אלא אפילו) לעדות ¹⁶⁹⁷ !

ועאכו"כ שכדי להיות "ראש" בישראל, מנהיג ומדריך בישראל, אדם שרוצה לחוות דעה בעניני יהדות – צריך לשבת וללמוד!

אין זה דבר התלוי ב"ברייטקייט", או בקשרי-ידידות בחצר המלוכה, שבגלל שנשא-חן בעיני פב"פ לכן נתמנה למשרה זו או אחרת; כשם שבכדי לחוות דעה במהלך הכוכבים צריך ללמוד חכמת התכונה, וכדי לחוות דעה בעניני רפואה צריך ללמוד חכמת הרפואה – הרי

264

עאכו"כ וכמ"פ ככה שלחוות דעה בעניני יהדות, יכול רק מי שהקדיש כחות וזמן ומסירות לחפש את האמת בלימוד היהדות, לכל-הפחות באותה מדה שעשה זאת פב"פ שהוא רופא מומחה בלימוד חכמת הרפואה!

והרי זה דבר משונה ביותר שאינו מובן כלל:

כשמדובר אודות שן שצריך לעקור או לרפא, שזהו ענין של כאב קטן, ולא דבר של סכנה ח"ו – לא מחפשים היכן ישנו חכם גדול, או מי שיש לו מספר גדול של בוחרים, אלא מבררים אם למד כיצד צריך לרפא שן;

ואילו כשמדובר אודות עניני יהדות – שואלים כמה מכירים וידידים יש לו, ומי הם כו'; וכאשר מושיבים אותו על הכסא כדי לחוות דעה כיצד ייראה ה"בול" של ה"דואר", אזי לוקח לעצמו את ה"ברייטקייט" שלמחר יחווה דעתו בנוגע לגיור, אם צ"ל באופן כך או באופן אחר!. . .

וכל זה – בה בשעה שאלו שטוענים שהם יכולים לגייר, יודעים בעצמם, שכשמדובר אודות רפואה, אינם מחפשים מי שמרויח כך וכך דולרים במשך השנה, אלא מחפשים מי שהוא מומחה במקצוע זה; וכאשר ישאלו אותו: כיצד נעשים מומחה במקצוע זה? – ישיב, שאין זה בגלל ששיחק טוב כדור-רגל ("פוּט-בּאָל") בהיותו בישיבה . . . יתכן אמנם שהצליח בזה, ונבחר לראש הקבוצה ("קעפּטן"), אבל לאח"ז הלך לאוניברסיטה וקיבל "תעודה" ("דיפּלאָמע") שלמד היסטורי', או ציור, או איך לעשות צעצוע אחר, או איך צריך לברר ולחקור אדם כדי לידע אם הוא עני או עשיר;

אבל האם בגלל זה יוכל לחוות דעה ולהיות זה שקובע כיצד להפוך גוי להיות מציאות חדשה של יהודי?! – הרי ברור הדבר שהם בעצמם אינם מסכימים לכך!

אלא מאי, מצד סיבות שונות ומשונות שאין כאן המקום לפרטם, נעשה מעמד ומצב כזה!

יג. ובכל אופן, מה שהי' הי'; אבל מכאן ולהבא, הנה כיון שבח"י אלול מתחיל חשבון מפורט יותר (בכללות החשבון דחודש אלול על כל השנה), שאז הוא החשבון על חודש תשרי ¹⁶⁹⁸ , ראש ותחילת השנה,

265

שהתחלתו בענין קבלת עול מלכות שמים, ובאופן ש"מלכותו ברצון קבלו עליהם", ברצון ובשמחה ובטוב לבב, והחשבון הוא מתוך חיות, שזהו ענינו של ח"י אלול (כנ"ל) – הרי ברור הדבר, שכאשר יתבונן מתוך חיות ואליבא דנפשי', יבוא בעצמו לידי החלטה, שכיון שהוא יהודי,

– שהרי המדובר הוא רק על זה שאינו שייך לסוג של "ראשיכם", אבל בנוגע לעצם היותו יהודי, הרי אדרבה: אפילו אם ירצה לומר שאינו יהודי, אין לו ברירה!... כיון שנולד יהודי, הרי הוא יהודי עד מאה ועשרים שנה, וגם לאח"ז, הנה באיזו דרך משני הדרכים שבה יוליכו אותו (כדברי הגמרא ¹⁶⁹⁹ : "יש לפני שני דרכים .. ואיני יודע באיזו מוליכים אותי"), הרי הוא יהודי, ואין לאף אחד בעלות לשנות זאת, אפילו לא להקב"ה כביכול, שאומר "להחליפם באומה אחרת אי אפשר" ¹⁷⁰⁰ –

עליו לעמוד באופן ד"נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם" במעמדו ומצבו באחד הסוגים (שלאחרי "ראשיכם") שאליו שייך, וכאמור, שבזה נכללים גם גרי הצדק, שנתגיירו ע"י אלו ששייכים לסוג ד"ראשיכם", שהקדישו את החיים והאמת שלהם כדי ללמוד "דבר ה' זו הלכה", ובמילא יודעים הם מהו "גיור", ואיך צריכים להתכונן לזה ולהביאו לידי פועל.

יד. וההכנה בזה היא – כאמור (ס"ג) – ע"י התחזקות והוספה בג' הקוין דתורה, עבודה (ובזמן הזה – "עבודה שבלב זו תפלה" ¹⁷⁰¹ ) וגמ"ח (צדקה)20.

וע"פ האמור לעיל19 שע"י ענין הצדקה שהוא למטה מטה מתעלים גם ענין התפלה והתורה,

– כפי שמצינו ש"ר' אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי" ¹⁷⁰² , שאז התפלה היא באופן אחר, וכן בנוגע לתורה, כידוע הסיפור אודות הצ"צ (שכבר נדפס בארוכה ¹⁷⁰³ ), שהיו לו קושיות בלימוד התורה שבמשך זמן רב לא הי' יכול לפתור אותם, ועי"ז שנתן הלוואה ליהודי (צדקה וגמ"ח), זכה לראות את רבינו הזקן שפתר לו את כל הקשיים שהיו לו בלימוד התורה. וזהו גם כללות הענין ד"כל האומר אין לי אלא תורה

266

אפילו תורה אין לו" ¹⁷⁰⁴ , אלא (מיוסד על דברי הגמרא במסכת ע"ז ¹⁷⁰⁵ ) צ"ל "תורה וגמ"ח" ¹⁷⁰⁶ –

הנה כדי שכל הענינים יהיו באופן ד"כפלים לתושי'" ¹⁷⁰⁷ – שזהו"ע ששייך לעבודת התשובה בכלל ¹⁷⁰⁸ , ועאכו"כ בתור הכנה ליו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת, ש"כל עיסקא דשבתא כפול" ¹⁷⁰⁹ – אזי ההצעה היא שנתינת הצדקה בח"י אלול תהי' (בלי נדר) כפליים ממה שנתנו בשנה שעברה בזמן זה ¹⁷¹⁰ ; ומי שזכה והצליח ונתן כפליים בח"י אלול בשנה שעברה, לא יסתפק בסכום של כפליים, אלא יתן לכל-הפחות ג"פ ככה.

והשי"ת יצליחו בבשורות טובות בענינים גשמיים, ומה שנוגע יותר – בשורות טובות בנוגע לנחת אמיתי מהילדים, ובבוא הזמן – גם מבני בנים, ועאכו"כ נחת אמיתי מעצמו ומזוגתו, ולילך מחיל אל חיל בעבודת ה' כפשוטה למטה מעשרה טפחים.

ויה"ר שיתנו לצדקה בלי נדר לכל הפחות כפליים לגבי שנה שעברה (כאמור לעיל), ומה טוב – כיון שאסור לדקדק בצדקה ¹⁷¹¹ – לכל-הפחות אחד יותר, ומי שרוצה להוסיף – הנה כל המוסיף מוסיפין לו, בתורה ומצוות, ובכללות – בברכת ה' בכל המצטרך, ובמיוחד – בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים, בתוך כלל ישראל, ובקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אבינו מלכנו", ואח"כ צוה לנגן הניגון דשמח"ת.

לאחרי שניגנו ניגון ההקפות הידוע, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א: זהו ניגון טוב, אבל כוונתי היתה לניגון דשמח"ת של אאמו"ר ¹⁷¹² (וניגנו ניגון ההקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל)].

______ l ______