907

דעהו". וכל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם⁴².

זהו גם כללות סדר הפרשיות שבספר שמות באופן של מלמטה למעלה: בפרשיות הראשונות מסופר על כל סדר גלות מצרים ויציאת מצרים שכל זה היה הקדמה והכנה למתן תורה; אחר כך (בפרשת יתרו ומשפטים) – ענין וחידוש שבמתן תורה, החיבור של רוחניות עם מצוות בגשמיות, ואח"כ (מפרשת תרומה עד לסיום ספר שמות)⁴³ – בכל דרכיך דעהו.

(משיחת ש"פ שמיני תשכ"ב)

ח. על הפסוק "ויקחו לי תרומה" מפרש רש"י "לי לשמי", שנתינת התרומה לנדבת המשכן חייבת להיות לשם הקב"ה, לא לשם פניות צדדיות.

ואינו מובן: מדוע דוקא במצוה זו יותר מבשאר מצוות מדגישה התורה, שיעשו אותה לשמו יתברך, הרי כל המצוות צריכות להעשות לשמו, ומדוע אומרת זאת התורה ביחוד במצוה זו?

ולכאורה הרי אדרבה: ידוע מאמר הבעל־שם־טוב שיש ענינים שבהם אינה חשובה כל כך הכוונה (כמו בשאר מצוות). ענין אחד הוא – טבילה במקוה; אפילו אם טבל עקב סיבות אחרות, ולא לשם טהרה, – יתר על כן אפילו אם כלל לא היה בכוונתו לטבול, רק נפל עליו הגל, הרי הוא טהור⁴⁴. ענין שני – נתינת צדקה, בה אינו חשוב כל כך הסיבות לכך שנותן הצדקה; ויתרה מזו, אפילו אם נתינת צדקה היתה ללא כוונה כלל; הוא איבד ממון ועני מצאו, שלא כיוון כלל לתתו לעני, כיון, שהעני קיבל את ממונו, הרי קיים ענין של צדקה. בדוגמת כללות מצות שכחה⁴⁵.

ואינו מובן: בשאר מצוות בהם חשובה יותר הכוונה, אין התורה מזהירה על עשייה "לי" – לשמו יתברך, ודוקא בנתינת נדבות למשכן – שדומה לכאורה לנתינת צדקה, שהכוונה אינה חשובה בה כל כך ובלבד שיוקם המשכן – אומרת התורה שיהיה לי לשמי?

ועל פי הנ"ל יובן: כיון שכל ענין המשכן הוא שהאדם יאחד את כל עניניו עם הקב"ה, עד שגם בתוך דברי הרשות שלו יהיה "דעהו", הרי מובן שכאן נוגע שיהיה "לי לשמי", שזהו הרי כל ענין המשכן, היחוד עם הקב"ה.

ט. ואפשר לבאר יותר את