214
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
את אליעזר, יצחק שלח את יעקב ויעקב שלח את יוסף. ואילו היתה זו סכנה כה גדולה, הם בודאי לא היו נוטלים על עצמם את האחריות לשלוח מישהו אחר למקום סכנה9.
שנית, בפרשת לך לך10 אומר רש"י, שבציווי של הקדוש־ברוך־הוא לאברהם "לך לך", הוא ברכו: "לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים: ממעטת פריה ורביה וממעטת את הממון וממעטת את השם, לכך הוזקק לשלש ברכות הללו...". ואילו היתה ההליכה בדרך מסוכנת, צריך היה הקדוש־ברוך־הוא לברך את אברהם בראש ובראשונה שיישאר שלם ולא יינזק בדרך, לפני הברכה על "שלשה דברים"11 האחרים. מכך מובן, שלא היתה סכנה מיוחדת בדרך לעצם קיומו, והוא לא נזקק לברכה מיוחדת בפרט זה12.
ג) אם רש"י סובר, שעצם ההליכה למצרים כרוכה בסכנה, אין מובן מדוע הוא נותן לכך טעם "שהשטן מקטרג בשעת הסכנה", ובמיוחד כאשר מלשון רש"י, "מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה", ניכר שזהו חידוש אשר נלמד רק "מכאן"? הרי מובן בפשטות, גם ללא חשש הקטרוג13, שכיון שיש בכך סכנה, הוא חשש "פן יקראנו אסון". מדוע צריך רש"י לומר "שהשטן מקטרג...", וכיצד אכן לומדים זאת "מכאן"?
ד) מדוע צריך רש"י לציין שהפירוש "שהשטן מקטרג..." נאמר על ידי רבי אליעזר בן יעקב" – מה מוסיף פרט זה להבנת הפסוק?
הערות
- 9. ראה באר היטב סו"ס תרג (בשם הרמ"א). וזהו גם הוכחת רש"י (ר"פ וישלח) על פירושו "מלאכיםממש"–כימכיוןשיעקבחשש(וכפישהי' האמת)שעשו"עודנובשנאתו",הי' אסורלולשלוח לעשו אנשים בתור שלוחיו, כי הי' חשש סכנה בזה. ועפי"ז מובן מה שרש"י כותב פירושו "מלאכים ממש" על "וישלח יעקב מלאכים" (דלכאורה הוצרך להעתיק מהכתוב רק "מלאכים") – כי הוכחתו לפי' זה הוא מ"וישלח גו'". – ראה לקו"ש ח"ה ע' 390 ואילך. וראה לקו"ש ח"י ע' 100 הערה 5.
- 10. יב, ב.
- 11. ואין לומר שזה מובן כבר ממילא מ"ואעשך לגוי גדול וגו'" – כי [נוסף על שאין מסתבר שלא יברכנו בפירוש בנוגע לעצם חייו (באם הדרך הי' סכנה)], מפשטות לשון רש"י "שהדרך גורמת לשלשה דברים" משמע, שגורמת רק לדברים אלו, ולא סכנה בנוגע לחייו. (ודוחק גדול לומר שלא נחית רש"י למנינא, ומה שמביא ג' אלו דוקא הוא לנתינת טעם על מה שהוזקק אברהם לג' ברכות הללו – שהרי זה היפך כתבו "גורמת לג' דברים").
- 12. ואין סתירה לזה ממה שאמר יעקב (ויצא כח, כ) "ושמרני בדרך" – כי אדרבה: הדיוק שם הוא "ושמרני בדרך הזה" (וראה רש"י שם כח, טו – שמה שהוצרך ל"אנכי עמך" הוא "לפי שהי' ירא (בהילוכו זה) מעשו ומלבן" – אף שיש לחלק בין "אנכי עמך" ל"ושמרתיך"), אבל אם הי' הולך בדרך אחרת, לא הי' זקוק לשמירה מיוחדת. ומ"ש רש"י (כח, יא) "שירא מפני חיות רעות", ג"כ אינה קושיא, כי משם מוכח גם להיפך, שאפשר להשמר מחיות רעות, וכמו שהוא עצמו התגונן בפניהן ע"י אבנים – או באו"א. בכל אופן, אי"ז נוגע לנדו"ד. כי מובן בפשטות (אף אם נאמר שיעקב הי' זקוק אז לשמירה מיוחדת) שיש לחלק בין הולך יחידי בדרך להולכים בשיירא. והרי מוכרח לומר מהא דשלח יעקב את בניו, שדרך זו לא הי' בה משום סכנה, כבפנים.
- 13. שלכן שלח יעקב לעשו "מלאכים ממש" – ראה לעיל הערה 9. וכן יהודה לא נתן את שלה לתמר "פן ימות גם הוא כאחיו".
רש"י על בראשית כ״ח:י״א - הטקסט מספריא
ויפגע במקום. לֹא הִזְכִּיר הַכָּתוּב בְּאֵיזֶה מָקוֹם אֶלָּא בַּמָּקוֹם – הַנִּזְכָּר בְּמָקוֹם אַחֵר, הוּא הַר הַמּוֹרִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק:
ויפגע. כְּמוֹ וּפָגַע בִּירִיחוֹ וּפָגַע בְּדַבָּשֶׁת (יהושע ט"ז וי"ט) וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ לְשׁוֹן תְּפִלָּה (ברכות כ"ו), כְּמוֹ וְאַל תִּפְגַּע בִּי (ירמיהו ז'), וְלָמַדְנוּ שֶׁתִּקֵּן תְּפִלַּת עַרְבִית. וְשִׁנָּה הַכָּתוּב וְלֹא כָּתַב וַיִּתְפַּלֵּל, לְלַמֶּדְךָ שֶׁקָּפְצָה לוֹ הָאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּפֶרֶק גִּיד הַנָּשֶׁה (חולין צ"א):
כי בא השמש. הָיָה לוֹ לִכְתֹּב וַיָּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ וַיָּלֶן שָׁם, כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ מַשְׁמַע שֶׁשָּׁקְעָה לוֹ חַמָּה פִּתְאוֹם, שֶׁלֹּא בְּעוֹנָתָהּ, כְּדֵי שֶׁיָּלִין שָׁם:
וישם מראשותיו. עֲשָׂאָן כְּמִין מַרְזֵב סָבִיב לְרֹאשׁוֹ, שֶׁיָּרֵא מִפְּנֵי חַיּוֹת רָעוֹת; הִתְחִילוּ מְרִיבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, זֹאת אוֹמֶרֶת עָלַי יָנִיחַ צַדִּיק אֶת רֹאשׁוֹ וְזֹאת אוֹמֶרֶת עָלַי יָנִיחַ; מִיָּד עֲשָׂאָן הַקָּבָּ"ה אֶבֶן אַחַת, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו:
וישכב במקום ההוא. לְשׁוֹן מִעוּט; בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שָׁכַב אֲבָל י"ד שָׁנִים שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּבֵית עֵבֶר לֹא שָׁכַב בַּלַּיְלָה, שֶׁהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה:
ויפגע במקום AND HE LIGHTED UPON THE PLACE — Scripture does not mention which place, but by writing בַּמָקוֹם the place it refers to the place mentioned already in another passage, viz., Mount Moriah of which it is stated (Genesis 22:4) “And he saw the place (המקום) afar off”.
ויפגע AND HE LIGHTED — similar are (Joshua 16:7) “and it reached (ופגע) unto Jericho”, and (Joshua 19:11) “and reached (ופגע) to Dabesheth”. Our Rabbis explained it in the sense of “praying”, just as (Jeremiah 7:16) “Neither make intercession (תפגע) to me”. Thus we may learn that Jacob originated the custom of Evening Prayer. Scripture purposely changed the usual word for “praying”, not writing יתפלל, “And he prayed” (which would have been the more appropriate word, but ויפגע which means to hit upon a place unexpectedly), to teach you also that the ground shrunk before him (the journey was miraculously shortened) as it is explained in the Chapter גיד הנשה (Chullin 91b).
כי בא השמש BECAUSE THE SUN WAS SET — It should have written, “The sun set and he tarried there all night”, but the words “he tarried there all night because the sun set”, imply that the sun set unexpectedly — not at its proper time — just in order that he should tarry there over night).
וישם מראשתיו AND PUT THEM FOR A RESTING PLACE FOR HIS HEAD — He arranged them in the form of a drain-pipe around his head for he was afraid of wild beasts (Genesis Rabbah 68:11). They (the stones) began quarrelling with one another. One said, “Upon me let this righteous man rest his head”, and another said “Upon me let him rest it”. Whereupon the Holy One, blessed be He, straightway made them into one stone! This explains what is written (Genesis 28:18), “And he took the stone that he had put under his head” (Chullin 91b).
וישכב במקום ההוא AND [HE] LAY DOWN IN THAT PLACE —The word ההוא, that, has a limitative force: in that place he lay down to sleep, but during the previous fourteen years when he sat under his teachers in the School of Eber he never slept at night for he was incessantly engaged in the study of the Torah (Genesis Rabbah 68:11).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.