תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך ט וזאת הברכה

שיחה א

רשימת העמודים (13) מצוטט ב־14 עמודים חיפוש חדש

225שיחה א

וזאת הברכה

א. "ולמחר קורין וזאת הברכה"

כאשר מונה הרמב"ם¹ (וכן הרי"ף² והרא"ש³) את הפרשיות הנקראות במועדים, הוא מצטט, לגבי הקריאה של היום האחרון של סוכות, את דברי הגמרא⁴: "ביום טוב אחרון קורין כל הבכור... ולמחר קורין וזאת הברכה" – בשונה מכל שאר הימים השניים של החגים, שלגביהם הוא אומר "ביום טוב שני" או "בשני", ואפילו לגבי היום האחרון של פסח, שלגביו אי אפשר להתבטא במלים "ביום טוב שני", כי מילים אלה מורות על היום השני של פסח, הוא אומר "ובשמיני"⁵, ולא "למחר", כנאמר בגמרא⁶.

מכך מובן, שהקשר של "וזאת הברכה" לשמחת תורה אינו מפני היותו יום טוב שני של "שמיני עצרת", אלא מפני היותו היום שהוא "למחר" שמיני עצרת, כלומר, היום שלאחר שמיני עצרת.

בכך אין מובן: הסיבה לקריאת התורה, בפרשת ברכה, ביום זה היא היותו יום טוב שני של שמיני עצרת. ולכן, בארץ ישראל, שבה אין "ספיקא דיומא", וחג שמיני עצרת הוא יום אחד בלבד, אין קוראים בתורה, בפרשת ברכה, ביום שהוא "למחר" של שמיני עצרת. ואם כך, כיצד אפשר לומר, שבחוץ לארץ קוראים "וזאת הברכה" ביום זה משום שהוא "למחר" שמיני עצרת, ולא מפני היותו יום טוב שני של שמיני עצרת?

השאלה אף קשה יותר: בארץ ישראל, שיש בה יום חג אחד בלבד, קוראים בשמיני עצרת את "וזאת הברכה"⁷, ולא את "כל הבכור", כבכל החגים האחרים שבהם קוראים שם את הקריאה של יום טוב הראשון⁸. מכך מוכח, לכאורה, שעיקר הקריאה של שמיני עצרת היא "וזאת הברכה"⁹. ואם כך, צריך היה להדגיש יותר לגבי קריאה זו בחוץ לארץ, שקוראים אותה בשמחת תורה, כיון שזהו יום טוב שני של שמיני עצרת,

ואילו למעשה, בכל שאר הקריאות 225של יום טוב שני מתבטאים במילה "בשני" (המצביעה על כך, שהקריאה ביום זה היא מפני היותו ה"שני" של "יום טוב ראשון") וכדומה, ודוקא לגבי "וזאת הברכה" מתבטאים במילה "למחר", המביעה את ההיפך: שקריאת "וזאת הברכה" בשמחת תורה אינה מפני היותו יום טוב שני של שמיני עצרת, אלא מפני שיום זה הוא לאחר שמיני עצרת?

ב. שמחת תורה – מהות נבדלת משמיני עצרת

כדי להבין זאת יש להקדים את דבריו של אדמו"ר האמצעי על שמיני עצרת ועל שמחת תורה (בתרגום חפשי מאידיש), ש"בני ארץ ישראל מערבבים ירק עם בשר"¹⁰.

מאמרה זו מובן, שלמרות ששמחת תורה הוא יום טוב שני של שמיני עצרת, יש בו גם ענין מהותי שבו הוא נבדל¹¹ ממנו. ולכן יש ליום זה שם מיוחד – "שמחת תורה"¹², בשונה מהימים השניים בחגים האחרים, שנקראים כשם היום הראשון: יום טוב

שני של ראש השנה, של סוכות,

וכדומה¹³.

ולכן מופיע לגבי הקריאה של "וזאת הברכה" הביטוי "למחר", כי אכן, קריאת "וזאת הברכה" בשמחת תורה 226אינה מפני היותו יום טוב שני של שמיני עצרת, אלא מפני ענין זה, שבו נבדל שמחת תורה משמיני עצרת, וענין זה מופיע לאחר שמיני עצרת¹¹ – "למחר"¹⁴.

ובארץ ישראל קוראים בשמיני עצרת את פרשת "וזאת הברכה", ולא את "כל הבכור", מפני ששם כולל " בתוכו יום זה גם את הענין המיוחד של שמחת תורה. כאמור לעיל, שבני ארץ ישראל "מערבבים" את שני הענינים יחדיו.

ג. רק שמיני עצרת – המשך לסוכות

אחד הענינים שבו נבדל שמחת תורה משמיני עצרת הוא יחסו לימי הסוכות:

שמיני עצרת, למרות היותו "רגל בפני עצמו"¹⁵, נקרא בכל זאת

שמיני". מכך ברור, שהוא מהווה המשך וקשור לשבעת הימים הקודמים של סוכות¹⁶,

ואפשר לומר שזהו הטעם הפנימי לכך שבשמיני עצרת "אוכלים בסוכה בלילה וביום"¹⁷ (מדרבנן), למרות שלגבי נטילת לולב אין חוששים שהיום של שמיני עצרת יהיה "ספק שביעי"¹⁸ – כי מצד היותו "שמיני" הוא שייך¹⁹ לסוכות²⁰.

ואילו בשמו של שמחת תורה אין שום רמז לקשר בינו לבין סוכות²¹, 227ומובן, שהוא נבדל מימי הסוכות²², ולא רק משמיני עצרת.

וכיון שכאמור לעיל אין קוראים בשמחת תורה את "וזאת הברכה" מפני שהוא יום טוב שני של שמיני עצרת, המהווה המשך לסוכות, אלא מפני המהות המיוחדת שיש ב"שמחת תורה" בפני עצמו²³, שבה הוא נבדל מסוכות – יוצא, לכאורה, שימי הסוכות, וכן שמיני עצרת, אינם קשורים לפרשת "וזאת הברכה".

ד. הלימוד של "וזאת הברכה" קשור גם לסוכות

בכל זאת רואים, שבלימוד היומי של חומש עם פירוש רש"י (כפי התקנה הידועה ללמוד בכל יום את הפרשה המתאימה לו מבין שבעת החלקים של פרשת השבוע: ביום ראשון – מתחילת הפרשה ועד "שני", ביום שני – עד "שלישי", וכדומה), לומדים²⁴ בכל יום מימי הסוכות, וכן בערב סוכות, ובשמיני עצרת, בכל שנה ושנה, בלי תלות בימי השבוע שבהם הם חלים – את פרשת ברכה²⁵. ומכך מובן²⁶, שבפרשה זו רמוזה גם המהות של סוכות ושל שמיני עצרת, ולא רק של שמחת תורה.

בכך אין סתירה לנאמר "למחר קורין וזאת הברכה", שמכך מוכח, כדלעיל, שקריאת "וזאת הברכה" קשורה לענין של שמחת תורה הנבדל משמיני עצרת ומסוכות – כי בפרשת ברכה, כבכל הפרשיות האחרות בתורה, יש שני ענינים: (א) כפי שהיא באופן של לימוד, וענין זה של "וזאת הברכה" קשור גם לשמיני עצרת ולסוכות, וכן לשמחת תורה, שאז לומדים, כנהוג, מפרשת היום שבו נמצאים ועד לסוף הפרשה. (ב) כפי שהיא באופן של קריאה בתורה, וענין 228זה של "קורין וזאת הברכה" הוא רק בשמחת תורה.

ה. שמיני עצרת – "רגל בפני עצמו"

כדי להבין כל זאת, יש להקדים, שלגבי הענין, ששמיני עצרת הוא "רגל בפני עצמו" מפרש רש"י²⁷: "שאין יושבין בסוכה".

וידועה השאלה על כך:

אי הישיבה בסוכה בשמיני עצרת אינה מפני שהוא "רגל בפני עצמו", אלא מפני שאין הוא חלק מחג הסוכות: גם אילו לא היה שמיני עצרת חג בכלל, לא היו יושבים ביום זה בסוכה, בדיוק כפי שאין יושבים בסוכה בכל שאר ימות השנה. ואם כך, קשה: כיצד רואים על ידי כך ש"אין יושבין בסוכה" בשמיני עצרת, שהוא "רגל בפני עצמו"?

ההסבר לכך הוא:

הענין שבשמיני עצרת "אין יושבין בסוכה" אינו דומה לאי הישיבה בסוכה בכל שאר ימות השנה, שאין להם שום קשר לסוכה, ואין אז בכלל מציאות של סוכה סתם, שהיא סוכה של מצוה. אלא, בשמיני עצרת יש סוכה^*, אך אין יושבין בה, כי ההשפעות הרוחניות ש"הומשכו" בסוכות, על ידי סכך הסוכה, בבחינת "אור מקיף", נמשכות ונקלטות בשמיני עצרת²⁸ בפנימיות. ולכן אומר רש"י, שהיותו של שמיני עצרת "רגל" מתבטא בכך ש"אין יושבין בסוכה", כי מהות החג של שמיני עצרת (מלשון קליטה²⁹), שבה הוא נבדל מסוכות (רגל בפני עצמו), מתבטאת בעיקר³⁰ בענין של עצרת, בכך שה"מקיף" של הסוכה נעצר ונקלט אז בפנימיות³¹.

מכך מובן, שהישיבה בסוכה, מדברי סופרים, ביום טוב הראשון של שמיני עצרת, היא מפני שגם אז קיימת המשכה בבחינת מקיף. אלא, ה"מקיף" הנמשך בשמיני עצרת שונה ונעלה יותר מה"מקיף" שנמשך בסוכות, ולכן הישיבה אז בסוכה היא מדברי סופרים, אשר "ערבים³² עלי דברי סופרים".

229ולאחר ש"ממשיכים" בסוכות ובשמיני עצרת שני מקיפים אלו, מגיעים לענין של שמחת תורה, "למחר" של שמיני עצרת, שהשמחה העיקרית היא בזמן ההקפות³³, מלשון "מקיף", שאז נמשך "מקיף" הנעלה עוד יותר מה"מקיף" הנמשך בשמיני עצרת.

ו. שלוש דרגות ב"מקיף"

כדי להבין זאת, יש להקדים ולבאר, שבבחינת "מקיף" יש, באופן כללי, שלוש דרגות.

כדוגמא לשלוש הדרגות, ב"מקיף" של השכל, אפשר לציין: א) אצל המבין דבר מתוך דבר³⁴ – את הדבר לפני שהוא מבין בפועל. או יותר מכך: תן לחכם ויחכם עוד^* – השכל של "ויחכם" לפני שהוא ויחכם בפועל. ב) בדומה לטעם ולהגיון השכלי של ה"חוק" שבתורה, ועד לחוק של פרה אדומה, שהקדוש־ברוך־הוא אומר למשה: "לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחר – חוקה...", וממשיך המדרש³⁵ ואומר: "דברים המכוסין מכם בעולם הזה עתידים להיות צופים בעולם הבא"³⁶. ג) בדומה להגיון שבדברים, שעל שאלת משה רבינו עליהם, הוא נענה: "שתוק, כך עלה במחשבה"³⁷.

כך גם ב"מקיף" בכללות, כמוסבר בהרחבה בכמה מקומות³⁸:

א) מקיף קרוב. בדומה לרב שמשפיע רעיון שכלי לתלמידו, שמפני המרחק הרב שבין התלמיד לרב, קולט התלמיד רק את החיצוניות של שכל הרב, ולא את העומק והפנימיות של הרעיון. אך בכל זאת הוא חש שיש כאן עומק: אמנם, אין הוא יודע מהו העומק, אך הוא מרגיש שיש כאן עומק יותר ממה שהוא מבין.

ב) מקיף הרחוק. בדומה לרעיון עמוק ביותר הנעלה לחלוטין מ"כלי" הלומד, כך שאין הוא חש כלל שיש בכך עומק.

בכל זאת, גם רעיון זה הוא בגדר של גילוי, אלא שלגבי אדם זה, תלמיד זה – מפני ריחוקו הרב – הרי לגביו הרעיון הוא בהעלם, עד שאין הוא חש כלל בקיומו. אך לגבי אנשים בעלי הבנה גבוהה יותר, יכול רעיון זה להאיר בגילוי. וכן לגבי האנשים בעלי ההבנה הנמוכה יותר: כאשר אדם זה יזכך את כלי שכלו על ידי יגיעה 230עצומה, גם הוא יקלוט את הרעיון, ואף ייתכן שיבין אותו בפנימיות.

ג) מקיף בעצם. זהו מקיף שאינו בגדר גילוי כלל, והמשכתו היא באופן של העלם – בדברים שאינם "כלים" לאור. בדומה לידוע^*, שב"תגין" של ספר תורה³⁹, שהם אינם כלים לרעיונות השכליים כאותיות התורה – דוקא בהם נרמזים "רזין דאורייתא", שאינם יכולים להתבטא על ידי האותיות.

וגם לדרגה זו יש דוגמא בשכל האדם^*: רואים, שכאשר אדם מביע רעיון, הוא משתמש גם בתנועות ידים וכדומה. אמנם, הרמזים ביד כלל אינם "כלי" לרעיון שכלי, אך דוקא בהם הוא מבטא את הענינים הדקים ביותר, שאינו יכול להביעם במלים.

ז. שמחת תורה – "מקיף בעצם"

ויש לומר, שזהו ההסבר לשלוש הדרגות – סוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה:

ה"מקיף" של הסוכה הוא "מקיף הקרוב"⁴⁰. משום כך נאמר⁴¹ "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי" – 231זהו מקיף שניתן להרגישו, כידוע⁴², שהמושג דעת, "ידעו", מבטא הרגשה. זאת בדומה לעומק שהתלמיד חש גם כאשר הוא מבין רק את החיצוניות של הרעיון השכלי של הרב.

לאחר שיושבים בסוכה שבעה ימים (והמספר שבע כולל את כל עניני ההשתלשלות⁴³), מגיעים ל"עצרת תהיה לכם", שהמקיף נמשך ונקלט בפנימיות. ועל ידי כך מתחיל להאיר מקיף נעלה יותר⁴⁴, שהיה במשך ימי הסוכות בבחינת "מקיף הרחוק"⁴⁵. וכוונת הישיבה בסוכה בשמיני עצרת היא, שגם מקיף זה יימשך וייקלט בבחינתהתיישבות("ידעו"), בפנימיות.

אך גם המקיף שנמשך בשמיני עצרת הוא בגדר גילוי.

שונה מכך הוא המקיף ש"ממשיכים" בשמחת תורה על ידי ההקפות. זוהי דרגה הנעלית מאפשרות של גילוי. ולכן אין הוא נמשך באופן של ידיעה, כשם שהמשכת המקיף בסכך הסוכה קשור ב"למען ידעו דורותיכם", אלא על ידי ההקפות והריקודים: רוקדים עם ספר התורה כשהוא עטוף במעיל, שכך אי אפשר ללמוד בו, כי השמחה קשורה לעצמיות התורה, הנעלית מגילויה⁴⁶.

ח. "מקיף בעצם" נעלה מגילוי

זהו ההסבר לכך ששמיני עצרת, למרות היותו "רגל בפני עצמו", נקרא בשם "שמיני עצרת", המצביע על 232היותו המשך לשבעת ימי הסוכות שלפניו. ואילו בשם "שמחת תורה", שבו נקרא יום טוב שני של שמיני עצרת, אין רמז לקשר בינו לבין סוכות, ואף לא בינו לשמיני עצרת:

המקיף הקרוב, שנמשך בסוכות, והמקיף הרחוק, שנמשך בשמיני עצרת – שניהם בגדר גילוי. ואילו ה"מקיף בעצם", שנמשך בשמחת תורה, הוא אור עצמי הנעלה לחלוטין מאפשרות של גילוי^*.

ט. אחדות ישראל בשלושה מועדים אלו

אחת התכונות של דרגת "מקיף" היא – העדר ההתחלקות: בדרגה של "פנימי", כיון שזהו אור המדוד לפי ה"כלים", הרי הוא אצל כל אחד יחסית לערכו, ואילו בדרגת "מקיף" כולם שווים. ל

ולכן בכל שלושת המועדים שלעיל – סוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה – שיש בהם המשכת המקיפים, הקשר והאחדות בין ישראל הם באופן גלוי:

בחג הסוכות מתאחדים כל ישראל ב"מקיף" של הסוכה. כמאמר חז"ל⁴⁷ "כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת" – מ"ראשיכם שבטיכם" ועד " "חוטב עציך" ו"שואב מימיך".

בשמיני עצרת מקריבים "פר אחד איל אחד" – כי אז מורגשת אחדותם של ישראל. כמאמר חז"ל⁴⁸ "פר יחידי למה, כנגד אומה יחידה".

וכך גם בשמחת תורה, כאשר עבודת היום היא בשמחה ובריקודים, הרי כל ישראל, מהגדול שבגדולים ועד הקטן שבקטנים, רוקדים ביחד. ולא רק באחדות חיצונית, אלא באופן של העדר התחלקות. שהרי, כיון שרוקדים עם ספר התורה כשהוא מכוסה, מעל לקריאה בו, אין שום הבדל בין הלמדן הגדול ביותר לבין האיש הפשוט⁴⁸.

י. בשמיני עצרת אחדות אמיתית

כיון שהאחדות באה דוקא מדרגת המקיף, מובן, שהמקיף הקרוב, שנמשך בסוכות, אשר הוא יחסי

"כלים", שהם כשלעצמם מחולקים ונבדלים – אינו יכול לשלול לחלוטין את ההתחלקות. דוקא על ידי המקיף הרחוק, שאינו יחסי כלל ל"כלים", מתבטלת ההתחלקות. אך מצד המקיף הקרוב עדיין קיימת התחלקות מסויימת לפרטים. אלא, שהפרטים מתאחדים יחדיו (ובדומה להבדל שבין

אחד" ל"יחיד"⁴⁹).

זהו החידוש של ההתאחדות ב"פר 233אחד" מצד המקיף הרחוק שבשמיני עצרת, ויותר מכך, של ההתאחדות שבריקוד שמצד ה"מקיף בעצם" בשמחת תורה, על פני ההתאחדות של "כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת", שמצד המקיף הקרוב בסוכה:

הקביעה ש"כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת" אינה יוצרת מהם דבר אחד – כל יהודי הוא מציאות נפרדת, " אלא שהם יושבים בסוכה אחת⁵⁰. יותר מכך: גם ישיבתם בסוכה אחת אפשרית דוקא "בזה אחר זה"⁵¹.

ואילו ההתאחדות המתבטאת בהקרבת "פר אחד" בשמיני עצרת, אינה רק בכך שאותו פר מקריבים עבור כל ישראל, אלא יותר מכך: כל ישראל הם אכן דבר אחד – "אומה יחידה"⁵².

יא. "עכבו..." – אחדות תמידית

לפי זה יובנו גם דברי חז"ל⁵³ על סוכות ועל שמיני עצרת, שלאחר שחולפים שבעת ימי הסוכות, כאשר כל ישראל מאוחדים ביניהם (ולכן – מאוחדים עם הקדוש־ברוך־הוא⁵⁴), אומר הקדוש־ברוך־הוא לישראל:

קשה עלי פרידתכם – עכבו עוד יום אחד". ולכאורה: מהי התועלת ב"עכבו עוד יום אחד", והרי לאחר יום זה ממילא ייפרדו? הכרחי לומר, שעיכוב של יום אחד זה מבטיח, שגם לאחריו לא יחול פירוד⁵⁵.

ההסבר לכך הוא:

התאחדותם של ישראל בחג הסוכות אינה בעצם מציאותם, אלא רק עקב שהותם "בסוכה אחת", ולכן היא מתקיימת רק בעת הישיבה בסוכה. אך לאחר היציאה מן הסוכה, ייתכן פירוד. לעומת זאת, ההתאחדות בשמיני עצרת היא הפיכת כולם למציאות אחת

אומה יחידה, ולכן היא נשארת גם לאחר מכן ולתמיד⁵⁵.

וזוהי המשמעות של "עכבו עוד יום אחד":

האחדות שבאה מצד ה"מקיף" 234שבסוכה, הרי כיון שהמקיף הוא יחסי לכלים (ומשום כך הוא נמשך שבעה ימים, כנגד שבעת ימי הבנין⁴³), לכן זוהי התאחדות של פרטים, הנשארים פרטים שונים, באופן של עראי בלבד, כפי שהסוכה היא "דירת עראי"⁵⁶.

ואילו ההתאחדות של "יום אחד", של שמיני עצרת, שמעל להתחלקות⁵⁷, היא באופן של עיכוב וקביעות – "עכבו".

יב. האחדות של שמחת תורה גם בדברים פשוטים

אף־על־פי־כן, כיון שגם ה"מקיף

ל הרחוק" של שמיני עצרת הוא בגילוי, אין הוא יוצר אחדות אמיתית. האחדות המוחלטת היא רק בשמחת תורה, כי אז נמשך ה"מקיף בעצם", הנעלה לחלוטין מגילוי.

הבדל זה בין האחדות של שמיני " עצרת לבין האחדות של שמחת תורה בא לידי ביטוי גם בפרטים שבאמצעותם מתבטאת בהם האחדות:

בשמיני עצרת ניכרת האחדות בקרבנות – "פר אחד איל אחד", ובקרבנות עצמם – בקרבן עולה⁵⁸, שהוא העלאה מלמטה למעלה. כלומר, גם האחדות של שמיני עצרת כרוכה ביציאת האדם מעצמו, בדומה לאחדות שבסוכות. לעומת זאת, ביטוי האחדות בשמחת תורה הוא בדברים פשוטים – ריקוד ברגלים, בדומה לאמור לעיל בסוף סעיף ו', שגילוי רעיון שהוא בבחינת "מקיף בעצם" נעשה דוקא על ידי מעשה, כתנועות ידים וכדומה.

זהו ההסבר לכך ששמחת תורה נקבעה ליום טוב שני של גלויות, כי החידוש של יום טוב שני של גלויות הוא הבאת גילוי האור של יום טוב גם לדברים ה"נמוכים" ביותר, ואף

גלות⁵⁹. במלים ברורות – הפיכת יום חול על ידי ישראל ליום קדוש – יום טוב⁶⁰. וזהו החידוש של שמחת תורה⁶¹, 235שהאחדות נמשכת גם בדברים פשוטים⁶².

יג. קשר של לימוד או של קריאה

לפי כל האמור לעיל יובן כיצד קשורה פרשת "וזאת הברכה" לכל שלושת המועדים – סוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה, וכיצד הקשר שלה לסוכות ולשמיני עצרת הוא רק באופן של לימוד, ואילו לשמחת תורה היא קשורה באופן של קריאה:

בפרשת וזאת הברכה מוזכרת אחדותם של ישראל פעמים רבות:

מיד בתחילת הפרשה מסופר על ברכת משה רבינו לכל ישראל ביחד, ובסיומה של ברכה זו הוא מדגיש, שכדי לקבל את ברכות ה', דרוש מצב של "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל"⁶³.

וכן בסמוך לסוף הפרשה⁶⁴, לאחר פירוט ברכותיו של משה רבינו לכל שבט בנפרד⁶⁵, הוא מברך שוב את כל ישראל ביחד, וגם לאחר מכן מסופר בפרשה על ענינים הקשורים לכל ישראל, ועד לסיום וחותם הפרשה, אשר "הכל הולך אחר החתום"⁶⁶ –

לעיני כל ישראל" – ענין האחדות⁶⁷.

בסוכות ובשמיני עצרת, כאשר מתבטאת אחדות ישראל בעיקר בענינים רוחניים, קשורה הפרשה לימים אלו רק בלימודה על ידי שכל. ואילו בשמחת תורה, כאשר אחדות ישראל מתגלית גם בענינים גשמיים, גם קוראים את הפרשה בתורה⁶⁸, והרי 236בקריאה בתורה אין חשובה רק ההבנה, אלא בעיקר הדיבור, עקימת שפתיו דהוי מעשה⁶⁹, וכן צורת האותיות, קלף מתאים, וכו'^*, ודוקא על ידי כך נמשך ה"מקיף בעצם" הנעלה מגילוי⁷⁰.

יד. ברכה גם בגשמיות על " ידי אחדות בגשמיות

אחדות זו של שמחת תורה נמשכת אחר כך לכל השנה כולה – ש"ואהבת לרעך כמוך" יתבטא גם בענינים פשוטים, שישקיעו מאמצים עצומים ביותר כדי לעשות טובה ליהודי גם בגשמיות⁷¹.

ועל ידי כך שהאחדות, "כולנו כאחד", קיימת גם בענינים גשמיים, מביאים לידי כך שגם הענין של

ברכנו אבינו"⁷² – כתיבה וחתימה טובה, שבה בודאי בירך הקדוש־ברוך־הוא כל יהודי ואת כל ישראל ביחד בראש השנה וביום הכפורים – יבוא לידי ביטוי גם בדברים גשמיים, בטוב הנראה והנגלה, בבני חיי ומזוני, ובכולם – רוויחי.

הערות

עמוד 225

1. הל' תפלה פי"ג ה"ח ואילך.
2. מגילה פרק בני העיר סי' אלף ק'.
3. מגילה שם סי' יו"ד.
4. מגילה לא, א.
5. ומה שברי"ף ורא"ש שם כותב "למחר" – ר ראה שוה"ג הב' להערה 14. זו
6. מגילה שם. אבל ראה להלן הערה הנ"ל. "
7. שם סתרס"ח ס"ב.
8. עיין שו"ע או"ח סתפ"ח ס"ג. ת"צ ס"א. תצ"ד ס"א וב'.
9. ומה שבחו"ל קוראין אותה ביו"ט שני דשמע"צ, היינו לפי שהשייכות ד"וזאת הברכה" לשמע"צ הוא "לפי שהוא סוף כל המועדות" (ראה "ן לרי"ף שם), ולכן בשמע"צ עצמו – קוראין פ' ביום השני שבו, בכדי שחתימת המועדות תהי' בברכת משה רבינו שבירך את ישראל".

עמוד 225

10. הובא בשיחת ליל שמע"צ תרצ"ט. – ענין ירק ובשר בספירות, בנשמות, בעבודה וכו' ראה מאורי אור בערכם, קהלת יעקב (לבעהמ"ח מלא הרועים) ועוד. וע"פ המבואר שם מובן מחז"ל (שבת קמ, ב) אנא לא בעניותי כו'. וממה שנקט (לא רק שני מיני מאכל, אלא גם) שני סוגי מאכל: "באטשווענע" (=ירק) – צומח, ו"פלייש" (=בשר) – חי, מוכח שיש ענין עקרי ומהותי בשמע"צ ושמח"ת שבו הם נבדלים זה מזה.
11. ראה גם סדור אדה"ז רצב, רע"ג.
12. טור ורמ"א באו"ח סתרס"ט. זח"ג רנו, ריש "ב*. ואף שהשם "שמחת תורה" הוא לכאורה לא מצד מעלת היום עצמו, כ"א "לפי שמסיימין בו התורה** וראוי לשמוח בסיומה" (טור שם. וראה גם רמ"א שם) – מכיון שכל הענינים שבתורה הם בתכלית הדיוק, הרי מזה גופא שביום זה מסיימים את התורה ושמחים בסיומה, מובן*** שהענין דשמח"ת שייך לענינו של היום. ועפ"ז מובן מה שכל המעל"ע – גם הלילה – נקרא שמח"ת.
13. בנוגע להשם "אחרון של פסח" – ראה לקמן הערה 22.
. בזהר שם: "ומאי עצרת.. ואתקריאת שמחת תורה". אבל, מדכתב שם לפנ"ז "ונוהגין למעבד ישראל עמה חדוה" מוכח שאי"ז מצד בחי' "עצרת" עצמו, כ"א מצד מנהגן של ישראל (ראה בארוכה ד"ה להבין ענין שמח"ת תש"ל. לקו"ש חי"ט ע' 382 ואילך. וראה גם לקמן הערה 60, שהענין דשמח"ת הוא מצד עבודתם של ישראל). ומה שבזהר שם הובא זה בהמשך ל"עצרת", י"ל: א) לפי שרשב"י הי' בא"י, ששם עושין שמח"ת בשמע"צ. ב) גם בחו"ל ששמע"צ ושמח"ת הם בשני ימים, מזה שקבעו שמח"ת ביום שהוא גם יו"ט שני דשמע"צ, מוכח ששייכים זה לזה. ולהעיר מלקו"ת סוכות פב, ג: "יום השמיני הוא שמחת תורה".
. ובכל אופן צ"ע וביאור כ"ז לבני מערבא דמסיימים התורה אחת לשלש שנה (מגילה כט, ב), או לשלש שנים וחצי (חילוף מנהגים בין א"י ובבל אות מח. וראה במפרשים למס' סופרים פט"ז, יו"ד).
. ובפרט לפי מה שכתב במחזור ויטרי סי' שפה, שהטעם שקוראין וזאת הברכה ביום זה הוא "כדי לסמוך שמחת התורה שזכו לסיימה לשמחת החג".

עמוד 226

11.
14. וי"ל שזהו גם הטעם (הפנימי*) לזה שבכל המועדים שונה בגמרא (מגילה שם) בתחלה ב' הפרשיות ואח"כ מפרט "והאידנא כו' יומא קמא למחר כו'", משא"כ בנוגע לשמע"צ ושמחת תורה אומר מלכתחלה "יו"ט האחרון כו' למחר כו'"** – כי בכל היו"ט, גם הפרשה שקוראין ביו"ט שני הוא לפי שהוא ספקו של ראשון. משא"כ מה ש"וזאת הברכה" קוראין בשמח"ת, הוא מצד ענין שמח"ת שבו, ולא מצד "ספק שמיני" שבו, ולכן אינו מונה אותו בהקריאה דיו"ט האחרון של חג.
15. סוכה מח, רע"א. וש"נ.
16. ראה ט"ז באו"ח שם סתרס"ח סק"א, שרק לענין פז"ר קש"ב הוא חלוק מסוכות, אבל "בלא"ה חד חג הוא".
17. או"ח שם ס"א. במג"א שם (ועוד) מביא כמה מנהגים בזה. אבל לנו הוראת נשיאנו, הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבשמע"צ אוכלים ושותים בסוכה הן בלילה והן ביום. ועד – שהמהדרים שגם מים אין שותין חוץ לסוכה, מהדרים בזה גם בשמע"צ.
18. ראה תוס' ד"ה מיתב (סוכה מז, רע"א). חכמת שלמה באו"ח שם. ועוד.
19. שזוהי הסיבה למה ש(ע"פ נגלה) הוא "ספק שביעי" (לענין ישיבה בסוכה) – וע"ד מרז"ל (מו"ק יח, ב) אין אדם נחשד כו'.
20. ראה לקו"ד ח"ד ע' 1538. עיי"ש.
21. ומה שנקרא בכמה מקומות בשם "תשיעי" (סוכה מז, ב. טושו"ע או"ח סי' תרס"ה ותרס"ו. ובסדור אדה"ז ב"סדר הלל" – "ט' ימים דסוכות"), י"ל שזהו מצד ענין יו"ט שני דשמע"צ שבו, אבל לא מצד הענין ד"שמחת תורה".
. הטעם בפשטות – ראה רש"י שם ד"ה הכי גרסינן.
. ועד"ז הוא גם בנוגע ל"יו"ט האחרון של פסח" – כי גם ב"אחרון של פסח" יש ענין מיוחד שאינו בשש"פ, כדלקמן הערה הנ"ל. (וראה לקו"ש ח"ד ע' 1299, שהשייכות ד"עוד היום בנוב לעמוד גו'" לאחש"פ הוא מצד "גילוי הארת משיח" שבו. ואפשר שעד"ז הוא גם בנוגע ל"כל הבכור"). ועפ"ז מובן מה שברי"ף ורא"ש שם נאמר "למחר" גם בנוגע לאחש"פ. וי"ל, שזהו גם טעם הפנימי לזה שהרמב"ם כותב "ובשמיני" (ראה בתחלת השיחה הטעם בפשטות) ולא "ביו"ט שני (של שש"פ)" – כי גם השם "שמיני מורה שהוא (שייך רק לפסח, אבל) חלוק מענין היו"ט דשביעי ש"פ.

עמוד 227

22. שזהו ההפרש בין "שמחת תורה" ל"אחרון של פסח", כי השם "אחרון של פסח" עם היות שמורה* שיש בו ענין מיוחד שאינו בשביעי ש"פ (כמבואר בארוכה בשיחת אחש"פ תשכ"ה) – הרי שם זה עצמו "אחרון של פסח" מורה שהוא שייך לכל ימי הפסח (ורק שנבדל מהיו"ט דשביעי ש"פ). משא"כ הענין דשמח"ת, נבדל מסוכות, כבפנים.
23. ומה שבטור ושו"ע סתרס"ט נאמר הלשון "תשיעי" – י"ל, שקאי בעיקר (לא א"קורין כו'" כ"א) א"מתפללין כמו בליל שלפניו ומקדשין כו'", שזהו (גם) מצד ענין שמע"צ שבו (כבכל יו"ט שני).
24. ראה פתח דבר ל"מורה שיעור". היום יום ע' צב ואילך.
25. וכן גם בהדין ד"חייב להשלים פרשיותיו עם הצבור", הרי מכיון שהתחלת פרשת וזאת הברכה קוראין בשבת שלפני סוכות (ולפעמים – בשבת שלפני יו"כ), הרי מ"יום ראשון ואילך" שלאחרי שבת זה "נקרא עם הצבור" (ראה שו"ע אדה"ז סרפ"ה ס"ה).
26. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 131 הערה 2. "
. עוד יותר מהשם "שמיני של פסח" (ראה שוה"ג הב' להערה 14) – כי "שמיני" שייך יותר לשביעי מאשר לששי וכו', משא"כ "אחרון ש"פ" שפירושו אחרון של (כללות ה)פסח.

עמוד 228

27. בסוכה מח, רע"א. אבל ביומא (ג, א), ר"ה (ד, ב) ועד"ז בחגיגה (יז, א) מפרש "שאין שם חג הסוכות עליו".
*. וי"ל נפק"מ להלכה לענין סוכה ישנה (סוכה ט, א. טושו"ע או"ח סתרל"ו).
28. ראה לקו"ת סוכות פא, ג. אוה"ת שמע"צ ע' א'תשפט. ובכ"מ.
29. לקו"ת שמע"צ פח, ד. צא, א. ועוד.
30. ושאר הענינים שבהם הוא "רגל בפ"ע", מסתעפים ממה שבו נמשכים המקיפים בפנימיות (שמתבטא בזה "שאין יושבין בסוכה"). ובזה יובן מה שאמרו "רגל בפני עצמו" גם בהפירוט דפז"ר קש"ב – אף שהוא "רגל בפ"ע לענין פז"ר קש"ב" – כי זהו עיקר הענין שממנו מסתעפים שאר הענינים.
31. ועפ"ז מובן מ"ש בתיב"ע פנחס (כט, לה) תהוון בחדוא מן מטילכון לבתיכון כנישת חדוא ויומא טבא" – כי היו"ט ד"שמיני עצרת" הוא מה שממשיכים המקיפים דסוכה בפנימיות, ובאופן של קביעות (ראה לקמן סי"א) – "מן מטילכון לבתיכון".
32. ע"ז לה, א ופרש"י שם. וראה תו"א נב, סע"ד ואילך.

עמוד 229

33. שעיקר ענינם הוא בשמח"ת (שלכן כותב אדה"ז בסידורו "לעשות ביום שמע"צ גם כן כמו בש"ת ולהקיף... הקפות כו'").
34. חגיגה יד, א.
*. משלי ט, ט.
35. רבה חקת פי"ט, ו.
36. ראה רמב"ם בסיומו: ובאותו הזמן כו' יהיו ישראל כו' יודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם כו'.
37. מנחות כט, ב.
38. בכל הבא להלן, ראה ד"ה והוא כחתן תרנ"ז פי"ב ואילך. ד"ה השמים מספרים תרס"ז (בהמשך תרס"ו) והמאמרים שלאחריו. המשך באתי לגני השי"ת פט"ז (אלא שבמאמרים אלו – מחלק מדריגות אלו לב' בחינות. עיי"ש).

עמוד 230

*. ראה לקו"ת ויקרא ה, ריש ע"ב.
39. ועד"ז הוא גם בנוגע לסיפורי מעשיות שבתורה (המשך באתי לגני שם. וש"נ. וראה גם לקו"ת שם סע"ב).
40. בפרטיות – שני ענינים בסוכה: המקיף דסכך הסוכה עצמו, והמקיף דבחי' כוכבים שנראים מתוכה (שהם ברקיע השמיני* שלמעלה מהשתלשלות) – שלמעלה מהסכך ונמשך על ידו. ושתי בחי' אלו נמשכות ע"י קיום המצוה (דישיבה בסוכה) וע"י הברכה: ע"י המצוה נמשך המקיף דסכך [ובחינה זו, מכיון שגם מצד עצמה שייכת לידיעה (כבפנים), באה (ע"י הישיבה בסוכה) בהתיישבות – "בסוכות תשבו"**], וע"י הברכה – המקיף דבחי' כוכבים*** [והמשכת בחינה זו היא רק בבחי' מקיף. וראה לקמן הערה 45]. (ממאמר ושיחת שמח"ת תשי"ד).
41. אמור כג, מג. וראה סוכה ב, א, שכשאין אדם יודע כו' הסוכה פסולה. ויתירה מזו, שהידיעה היא חלק מהמצוה (ראה ב"ח ושו"ע אדה"ז ריש הל' סוכה). וי"ל, שמה שהסוכה (עצמה) צ"ל באופן ד"אדם יודע כו'", היינו לפי שהמקיף דסוכה הוא מקיף הקרוב שנרגש בידיעה (ע"ד העומק שמרגישים אותו – גם כשאין יודעים מהו העומק), וע"י ה(מצוה ד)ידיעה וכוונה, ממשיכים אותו בידיעה ממש.
. ראה רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ג. וראה בארוכה אוה"ת סוכות ע' א'תשכד ואילך. ועפ"ז יומתק הל' (סוכה כב, רע"א. ועוד) "כוכבים נראין מתוכה" (ולא "בה" וכיו"ב) – ע"ד מבין דבר מתוך דבר וכיו"ב – ראיית הכוכבים (המשכת המקיף דכוכבים) הוא ע"י מצות הסוכה, כבפנים ההערה. ובזה יומתק גם לשון הרמב"ם (הל' סוכה פ"ה הכ"א. וכ"ה גם בטור או"ח סתרל"א) "כדי שיראו ממנו הכוכבים כו'" – דלכאורה: "כוכבים נראין" הוא רק סימן ושיעור בעובי הסכך, ומהו "כדי" – כי מה שהסיכוך צ"ל קל, היינו "כדי" להמשיך על ידו המקיף דכוכבים, "שיראו ממנו הכוכבים".
. אלא שגמר ההמשכה הוא ע"י הישיבה בסוכה במשך כל שבעת הימים, ואח"כ נעשה הקליטה דעצרת "שאין יושבין בסוכה", כנ"ל סעיף ה'.
. ראה תו"א (נב, סע"ב), שע"י המצוה עצמה נמשך האור פנימי, וע"י הברכה של המצוה נמשך בחינת המקיף. ומכיון שבסוכה, גם ע"י המצוה נמשך בחי' אור מקיף, צ"ל, שע"י הברכה נמשך מקיף נעלה יותר.

עמוד 231

42. ראה קונט' התפלה פ"ה ובכ"מ, דעם היות שדעת הוא בחי' התקשרות (תניא ספ"ג), מ"מ "עיקר מציאותו ומהותו הוא הרגש כו'".
43. ראה שו"ת הרשב"א ח"א סי' ט'. כלי יקר ר"פ שמיני. ד"ה ויהי ביום השמיני דשנת תש"ד ותש"ה – באריכות.
44. ראה עד"ז לקו"ת ואתחנן ז, ג.
45. והיינו, שבחי' המקיף דסכך (שהאיר בסוכה) נמשך בפנימיות; ובחינת המקיף ד"כוכבים" שלמעלה מהסכך (ראה לעיל הערה 40) שהאיר בסוכות, נמשך בשמע"צ בהסכך דסוכה*: והמקיף דכוכבים (דנראים מתוכה) בשמע"צ – הוא מקיף עליון יותר. וזהו הטעם (ע"פ פנימיות הענינים) מה שאין מברכים על הישיבה בסוכה בשמע"צ – כי** הברכה היא בכדי להמשיך המקיף דכוכבים (כמבואר בהערה הנ"ל), והמקיף דכוכבים שבשמע"צ, להיותו מקיף נעלה ביותר, אין ביכלתנו להמשיכו ע"י הברכה, כ"א – שנמשך מעצמו (וע"ד הידוע (תו"א נב, סע"ב. וראה תשובות וביאורים" (קה"ת, תשל"ד) סי' יו"ד***) בענין המקיף דתפלין של ראש). (ממאמר ושיחת שמח"ת תשי"ד).
46. ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 149.
. ולהיות שמקיף זה הוא אור נעלה ביותר, לכן הישיבה בסוכה בשמע"צ הוא מדברי סופרים שערבים " מדברי תורה, כנ"ל סעיף ה'. ואף שבסוכה שבז' ימי הסוכות (שהיא מדאורייתא) נמשך גם המקיף דבחי' כוכבים (כנ"ל הערה 40), הרי המשכת בחי' מקיף זה הוא ע"י הברכה (כנ"ל שם), והברכות הם מדרבנן. [ולהעיר אשר 1) רק לכתחלה צריך שיהו כוכבים נראין מתוכו (שו"ע אדה"ז סתרל"א ס"ה). 2) מנהגנו להרבות בסכך].
. עוד טעם בזה – ראה לקו"ד ח"ד ע' 1538.
. אגרות קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"ב ע' נה ואילך. המו"ל.

עמוד 232

*. וי"ל בספירות: סוכות – (מקיפים ד)בינה; שמע"צ – חכמה; שמח"ת – (ריקוד, הקפות) כתר.
47. סוכה כז, ב.
48. שם נה, ב. וראה בחיי ס"פ פנחס. חדא"ג מהרש"א בסוכה שם.
49. ראה תו"א נה, ב ואילך. ובארוכה – אמ"ב שער הק"ש פ"ח ואילך.

עמוד 233

50. ועד"ז הוא גם בנטילת ד' מינים שבסוכות, שזה שכל המינים (המורים על כל הסוגים – שבישראל – ראה ויק"ר פ"ל, יב) מתקשרים באגודה אחת, הוא רק בנוגע למצות נטילת ד' מינים, ולא בנוגע לעצם מציאותם (ואדרבה: ענינה של המצוה היא – ליטול ד' מינים שונים דוקא). ועד"ז הוא גם בנוגע לשמחת בית השואבה שבסוכות, דעם היות שבכללות – שמחה זו נמשכת לכל ישראל ועד ש"כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע" (רמב"ם הל' לולב פ"ח הי"ד), הרי מובן ששמחתם אינה בדומה לזו של "גדולי חכמי ישראל כו'" ש"הם היו מרקדין כו' ומשמחין כו'" (רמב"ם שם).
51. פרש"י סוכה כז, ב.
52. ועפ"ז יומתק לשון הגמרא "פר יחידי למה " כנגד אומה יחידה" – אף שבכתוב (פנחס כט, לו) " נאמר "פר אחד". וראה לקמן ע' 246 הערה 9.
53. פרש"י עה"ת אמור כג, לו. פנחס שם. בחיי פנחס כט, לה.
54. ראה תניא פרק לב. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ב ע' 135, שזהו הטעם למ"ש פרידתכם" (מקומות שבהערה הקודמת) ולא פרידתנו". עיי"ש.
55. ראה גם לקו"ש שם ואילך.

עמוד 234

43.
56. סוכה ב, א.
57. ראה תו"א קי, רע"א (לענין יום אחד דשבועות. וראה שהש"ר פ"ז, ב (ב), ועד"ז הוא בתנחומא פנחס טו: ראוי' היתה עצרת... כנגד העצרת של פסח כו').
58. ובפרט, שבהקרבן דשמע"צ נאמר "עולה אשה" – עולה קודם לאשה (ראה לקו"ת שמע"צ צג, ב).
59. ראה לקו"ת שם צב, ריש ע"ב. (ושם, שמזה תגדל השמחה ביתר שאת").
60. עד"ז הוא גם בנוגע ליו"ט ראשון (ראה לקו"ת ויקרא א, ג. ובכ"מ). אלא שביו"ט ראשון, לאחרי שקבעו ב"ד את היום דר"ח, הרי הימים בהם חלים המועדות הם קדושים בדרך ממילא. משא"כ בנוגע ליו"ט שני, שעבודתם של ישראל הוא בנוגע לקדושת היום עצמו, שהם דוקא עושים אותו מחול לקודש (שהרי מצ"ע הוא חול, ורק מצד ספק שבידיעתו היום, או משום מנהג אבותינו בידינו תקנו חכמים שיהי' קודש). וי"ל, דלהיות שבחי' האור שנמשך ביו"ט שני הוא אור נעלה ביותר [שלכן בכחו להיות נמשך אפילו למטה ביותר – בבחי' גלות], לכן המשכתו הוא מצד עבודתם של ישראל דוקא. וע"ד המבואר בשוה"ג הא' להערה 12 בענין שמח"ת. וראה הערה הבאה, שעיקר מעלת יו"ט שני הוא בשמח"ת.
61. אלא שמ"מ מעלה מיוחדת בשמחת תורה על כל יו"ט שני, כי הגילוי דיו"ט שני "שהוא גילוי אחר גילוי במדרג' אחר מדריגה" הוא בערך ליו"ט ראשון. ולהיות שבשבמע"צ הוא הקליטה של כל ההמשכות שבחדש תשרי, ועד שהוא (כלשון הר"ן – הובא לעיל הערה 9) "סוף כל " המועדות" (די"ל גם דפסח ושבועות), שלכן דוקא בו נאמר "עצרת תהי' לכם", ש"נמשך ומתגלה למטה לכם ממש" (לקו"ת סוכות פא, סע"ד) – לכן, הגילוי ד"יו"ט שני של גלויות" דמועד זה, נמשך למטה מטה ממש, ועד – בבחי' (ריקוד ב)רגלים. ובזה יומתק מה שהמאמר דכ"ק אדמו"ר האמצעי בנוגע לשמע"צ ושמח"ת (שהם בדוגמת ירק ובשר – נעתק לעיל סעיף ב'), בא בהמשך למה שאמר לפנ"ז על דבר המעלה דיו"ט שני של גליות (כמסופר בשיחת ליל שמע"צ תרצ"ט) – אף שהדוגמא דירק ובשר הוא לענין שמיני עצרת ושמח"ת דוקא (כנ"ל שם) – כי העילוי שבשמח"ת הוא מצד מעלת יו"ט שני, אלא שעיקר מעלת יו"ט שני הוא בשמח"ת, כנ"ל. (וי"ל, שזהו ג"כ הטעם מה שהדרוש ד"ה להבין ענין יו"ט שני של גלויות, נסדר בלקו"ת ע"י כ"ק אדמו"ר הצ"צ בדרושי שמע"צ דוקא – אף שבסדר הדרושים דלקו"ת, באים פסח, שבועות וכו' לפנ"ז).

עמוד 235

62. ומכיון שהענין דשמח"ת בא דוקא לאחרי הענינים שבסוכות ושמע"צ [וכדיוק הלשון "למחר" – ראה לעיל סעיף ב'], י"ל, שמצד הענין דשמח"ת מיתוסף ומתעלית גם העבודה דסוכות ושמע"צ, והעבודה צריכה להיות באופן כזה שתהי' הכנה לשמח"ת. וראה גם להלן הערה 68.
63. לג, ה. פרש"י ואוה"ח שם.
64. לג, כה ואילך.
65. ומה שהברכות לכל שבט ביחוד ובפרטיות נאמרו באמצע הברכות לכלל ישראל – י"ל, שזה בא להורות שענין האחדות בישראל צ"ל גם מצד הפרטים (ראה לעיל ע' 166).
66. ברכות יב, א.
67. ראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ב ע' 137 ואילך.
68. ע"פ הנ"ל הערה 62, יובן מה שהלימוד דפ' ברכה בסוכות ושמע"צ הוא מסובב מהקריאה דפרשה זו בשמחת תורה [וכמובן בפשטות, שהשייכות של ימים אלו לפרשת ברכה הוא לפי שקוראין אותה בשמח"ת שלאחריהם] – כי האחדות שבסוכות ושמע"צ (ענין הלימוד דפ' ברכה) צ"ל באופן כזה שיביא למדרגת האחדות שבשמח"ת (ענין הקריאה דפ' ברכה). וי"ל, שזהו גם הטעם מה שבכל שנה ושנה לומדים פרשה זו גם בערב סוכות – כי בערב סוכות צ"ל ההכנה להעבודה דסוכות (ובאופן כזה שתביא להגילוי דשמח"ת).

עמוד 236

69. ב"מ צ, ב. וראה תניא רפל"ז. ע
*.
70. ויש לקשר הטעם שבפנים עם הטעם שכתב הר"ן (הובא לעיל הערה 9) שהוא בכדי לחתום "בברכת משה רבינו שבירך את ישראל" – כי הכלי (משיחות חג הסוכות ושמח"ת דשנת תשי"ד ותשכ"ה) להברכה, הוא האחדות, כנ"ל בפנים. וראה גם לקמן בסיום השיחה. השייכות דענין זה ל"סוף כל המועדות" – מובן "פ מ"ש לעיל הערה 61.
71. ראה פתגם הבעש"ט בהיום יום ע' נא.
72. בסיום וחותם כל תפלת־עמידה. וראה תניא פרק לב.

מצוטט ב־14 עמודים

לקוטי שיחות 4

כרך לג ‹ פינחס ‹ שיחה ג ‹ 184 לקו"ש ח"ט ע' 235
כרך לה ‹ הוספות ‹ נח ‹ 243 לקו"ש ח"ט ע' 233
כרך יד ‹ וזאת הברכה-שמח"ת ‹ שיחה ב ‹ 165 לקו"ש ח"ט ע' 235
כרך כה ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה א ‹ 303 לקו"ש ח"ט ע' 229

תורת מנחם 7

י - שנת תשי"ד - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום ב' דחג הסוכות ה'תשי"ד. לקו"ש ח"ט ע' 231
יב - שנת תשי"ד - חלק שלישי ‹ בס"ד. ש"פ נצבים, כ"ז אלול, ה'תשי"ד לקו"ש ח"ט ע' 229
כא - שנת תשח"י - חלק ראשון ‹ בס"ד. ש"פ מקץ, שבת חנוכה, מבה"ח טבת, ה'תשח"י לקו"ש ח"ט ע' 227
כד - שנת תשי"ט - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום שמחת תורה, ה'תשי"ט. לקו"ש ח"ט ע' 226
נא - שנת תשכ"ח - חלק ראשון ‹ שיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות), ה'תשכ"ח לקו"ש ח"ט ע' 227
נד - שנת תשכ"ט - חלק ראשון ‹ יום שמחת תורה, ה'תשכ"ט לקו"ש ח"ט ע' 226
נח - שנת תש"ל - חלק ראשון ‹ יום שמחת תורה, ה'תש"ל לקו"ש ח"ט ע' 226

מאמרים מלוקטים 1

חלק א ‹ בס"ד. יום שמחת תורה ה'תש"מ לקו"ש ח"ט ע' 229

שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1

אורח חיים חלק ד ‹ הלכות סוכה ‹ תרלא סוכה שחמתה מרובה מצלתה ויתר דיני הסכך ובו י"ב סעיפים: ‹ ה לקו"ש ח"ט ע' 231

שוע"ר עם ביאור דברי שלום ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1

הלכות תשרי ‹ הלכות סוכה (סי' תרכה-תרמד) ‹ תרלא סוכה שחמתה מרובה מצלתה ויתר דיני הסכך לקוטי שיחות ח"ט ע' 231