שיחה א

הערות

עמוד 94

1. 1. פרשתנו יב, ג.
2. 2. ע"ז מז, ב.
3. 3. אף שדרכו בכל מקום היא, שגם כשמבאר רק פירוש (טייטש) של תיבה – מעתיקה כמו שכתובה בהפסוק, וכמו: בפרשתנו יד, ה שמעתיק "ואקו", "ותאו" (בוא"ו). וגם בנוגע למזבח, מצבה ואשרה גופא (משפטים כג, כד. תשא לד, יג. ואתחנן ז, ה).
4. 4. ואתחנן שם. וראה גם יתרו כ, כב (בנוגע למזבח). ויצא כח, יח. כב; וישלח לה, יד (בנוגע למצבה). רש"י תשא שם (בנוגע לאשרה).
5. 5. וגם בזה משנה מלשונו בפ' ואתחנן: בפ' ואתחנן כותב "מצבתם אבן אחת", ובפרשתנו – "מצבה של אבן אחת".
6. 6. גם באשרה משנה רש"י מלשונו בפ' ואתחנן, אבל בזה טעמו מובן: א) בפ' ואתחנן כותב "אילנות שעובדין אותן" (לשון רבים), ובפרשתנו כותב "אילן הנעבד" (לשון יחיד) – כי בפ' ואתחנן מפרש תיבת "ואשריהם" (ל' רבים) שבכתוב*, ובפרשתנו מפרש ענין אשרה (כנ"ל בקושיא הא'). ב) בפ' ואתחנן (ועד"ז בפ' תשא) "אילנות שעובדין אותן", ובפרשתנו "אילן הנעבד" – כי שם פירוש "אשריהם" (וכן מזבחותיהם, מצבתם ופסיליהם) הוא – של ה"גוים רבים", "כל העמים" האנשים (שכל הפרשה מדברת בזה), ובפרשתנו – של (הע"ז) אלקיהם (שהרי כל הפרשה ענינה ע"ד עיקור ע"ז).
7. 7. שם. וראה גם ויצא שם, יח.
8. . ובכל אופן צ"ע בפרש"י תשא שם, שמפרש "אשריו – הוא אילן שעובדין אותו", היינו אילן (אחד) ש(רבים) עובדין אותו – אף שבפשטות "אשריו" הוא – אילנות רבים של אחד. ואכ"מ.

עמוד 94

1. 8. ובפרט שי"ל, שמה שעשו מצבה לע"ז, היינו מפני שהייתה עבודה בקדש (ראה רש"י שופטים טז, כב (וראה לקו"ש ח"ו ע' 16 הערה 31). אלא שברש"י שם: "מצבת כו' להקריב". ואכ"מ).
2. 9. בפרש"י משפטים שם: "מצבתיהם – אבנים שהם מציבין להשתחוות להם". אבל [נוסף לזה שאי"ז פירוש "מצבה" ברוב המקומות*], גם מצבה דפ' משפטים אינו בימוס. כי הבימוס הוא מלכתחלה רק מקום מושב ע"ז, ורק שאח"כ "עובדין אותו" (כבפרש"י ע"ז שם, נעתק לקמן סעיף ה'). אבל "ומצבתיהם" דפ' משפטים, הם "אבנים שהם מציבין (היינו מלכתחלה) להשתחוות להם". וראה שוה"ג להערה 35.
3. 10. מהמשך לשון המשנה שם "העמיד עלי' עבודת כוכבים וסילקה כו'", מובן שבימוס היינו דבר שהוקצה להושיב עלי' עכו"ם. אבל – תיבות אלו שבמשנה, אין רש"י מעתיקם ואינו מרמזם אפילו ב"וכו'".
4. 11. ואין לומר שכוונת רש"י היא, להוכיח שמצבה היא של אבן אחת [והגם שזה מפורש בכתוב (ראה הערה 4), מ"מ מכיון שמצבה שבפסוק זה היא בימוס, אפשר לומר שמצבה זו היא של אבנים הרבה ודלא כמצבה ברוב המקומות], ולכן כותב "ששנוי' במשנה אבן שחצבה כו'" (לשון יחיד) – כי [נוסף למה שקשה לפי זה: מנ"ל לרש"י שמצבה בפסוק דידן הוא בימוס? ובפרט שבמשנה שם לא נזכר הלשון מצבה] להוכיח את זה, טפי הו"ל לכתוב "דאיתא בגמרא בימוס אבן אחת" (ע"ז נג, סע"ב), ששם הוא מפורש ומודגש – כההמשך שם – "מזבח אבנים הרבה".
5. 12. ובדוגמת "ונתצתם", "ושברתם" וכו' שלפנ"ז. שלכן אין לפרש ש"ואבדתם את שמם" כוונתו כמו "ושם אלקים אחרים לא תזכירו גו'" (משפטים כג, יג) – כי "לא תזכירו" אי"ז פעולה (חיובית), כ"א (כפרש"י שם) "שלא יאמר כו'".
6. . הוכחת רש"י ש"מצבתיהם" דפ' משפטים אינה כמצבה שברוב המקומות – י"ל, לפי ש"ושבר תשבר מצבתיהם" בא בהמשך ל"הרס תהרסם – לאותם אלקות" (פרש"י שם). ולהעיר מתיב"ע, שבפ' משפטים מתרגם מצבתיהם – "קמתי צילמיהון", ולא כבכל מקום – "קמיתהון" וכדומה.

עמוד 95

1. 13. כבספרי כאן. וראה גם ע"ז מה, סע"ב ואילך. תמורה כח, ב (אלא שבשניהם – "לכנות לה שם". וראה לקמן הערה 44).
2. 14. או לפרש "ואבדתם את שמם" – למחוק את שמם (ע"ד פירש"י לקמן פסוק ד).
3. 15. והרי אפילו בדרך ההלכה (ראה ספרי שם. ע"ז מו, רע"א), מפסוק זה עצמו – אלולי הכתוב "שקץ תשקצנו" (עקב ז, כו) – לא היינו יודעים הדין ד"לגנאי". ואין לומר שזה שרש"י מפרש ד"ואבדתם את שמם" היינו "לכנות להם שם לגנאי" הוא (כבספרי וגמרא שם) מהכתוב שקץ תשקצנו (שהתלמיד למדו כבר) – שהרי הכוונה (ובפרט – פשוטו) של הכתוב שקץ תשקצנו היא כפירוש שקץ בכ"מ (וכמו "שקץ הם לכם"; "ואת נבלתם תשקצו" (שמיני יא, יו"ד. שם, יא) ועוד) – למאוס בו (וע"ד "ותעב תתעבנו" שלאחריו – לשנאו, להרחיקו). ולכן לא עמד רש"י בפירושו בכהנ"ל, כי פשוט הוא, (ואפילו בספרי וגמרא שם (דרך ההלכה) אין לומדין מפסוק זה עצמו הדין דלכנות שם לגנאי*, ורק שממנו נלמד שהדין ד"ואבדתם את שמם – לכנות להם שם", היינו – לגנאי), ובמילא, באם מקורו של רש"י לפירושו דכינוי שמם לגנאי הוא – מהפסוק שקץ תשקצנו, הו"ל לכתוב כן בפירוש.
4. 16. ובפרט שהלשון "לכנות" (כבגמרא שם. ולא "לשנות" כבספרי שם), מורה שגם לאחרי הכינוי נשאר שם הקודם (כדלקמן הערה 44).
5. 17. ע"ז שם. תמורה שם. (אלא שבע"ז שם, נשמט זה מפני הצנזור. ובתמורה שם כתבו "פני המולך" (בוא"ו) – ראה ס' חסרונות הש"ס).
6. 18. אף שדוגמא זו שנוי' בגמרא שם לפני "עין כל עין קוץ".
7. 19. פרשתנו יב, ב.
8. . בירושלמי ע"ז פ"ג ה"ו, נלמד דין זה דלכנות להם שם לגנאי, רק מפסוק שקץ תשקצנו. אבל בספרי ובבבלי הוא כבפנים ההערה. (וראה ר"ח ע"ז שם. ב"ח ונקודות הכסף ליו"ד סו"ס קמו. מלבי"ם כאן. ואכ"מ).

עמוד 96

1. 20. ואתחנן שם. וגם לפנ"ז – תשא שם. הטעם מה שבפ' תשא כותב "הוא אילן כו'" (ודלא כבפ' ואתחנן ובפרשתנו): בפעם הא' – ה"ז חידוש. לאח"ז – רק מזכיר הישנות.
2. 19.
3. 21. כבמשנה ע"ז מה, א.
4. 22. תשא לד, א. וראה פרש"י מ"א (ה, לב): ויפסלו, בהרים.
5. 23. ועפ"ז יומתק מ"ש "פסילי אלקיהם" (ולא "פסיליהם", כבפ' ואתחנן) – כי פירושו הוא: דברים שנפסלו בהר – (פסילי) – בכדי להעמיד את אלקיהם.
6. *. ומ"מ א"צ לאבד את ההרים עצמם – ראה רש"י (יב, ב) ורק מה שנפסל בהם לאלקיהם – כי אין בההרים תפיסת ידי אדם (שלכן בדרך ההלכה, אין צריך לאבדם גם כשעובדים את ההרים עצמם – משנה שם), משא"כ אשריהם ופסילי אלקיהם.
7. 24. וע"ד שמצינו בעקידה "על אחד ההרים", מ"ת על הר סיני. ועוד. ובכ"מ בנביאים.
8. 25. ראה כלי יקר כאן פסוק ד'. וראה להלן סעיף יא.
9. 26. וגם בדרך ההלכה – לדעת הת"ק (ע"ז מח, א), כל שיש תחתי' עכו"ם (אף שאין עובדין להאילן) היא אשרה.
10. 27. ואף שכבר פרש"י (פסוק ב') "ומה תאבדון מהם את אלקיהם על ההרים" ולא המקומות עצמם – (באם לא הי' מפרש מזבח וכו' – ראה לקמן סעיף ד' וה') הי' אפשר לומר: (א) שהכוונה היא לשלול רק את ההרים (ראה לעיל הערה *23). (ב) שזהו ציווי שנוסף בכתוב זה, שהרי גם לפי הפי' שבפנים – הדין דאיבוד משמשי ע"ז מחדש הכתוב בפסוק ונתצתם גו' (וכדלקמן בפנים, שהציוויים הם בסדר ד"לא זו אף זו"). ולכן צריך רש"י לשלול פי' זה ולפרש שכוונת הכתוב "אבד תאבדון גו'" (שלפני "ונתצתם גו'") היא – לאיבוד אלקיהם.

עמוד 97

1. 28. בפרש"י שופטים טז, כב "מצבת .. להקריב עלי'". אבל מצבה שברוב המקומות היא לנסך, כנ"ל בפנים.
2. 29. להעיר ג"כ מפירוש מצבה שברמב"ם (הל' ע"ז פ"ו ה"ו) ורמב"ן (שופטים שם).
3. 30. להעיר ג"כ מפירוש הרמב"ם (שם ה"ט) ורמב"ן (שם) ב"אשרה".
4. 31. וגם ב' אלו הם בסדר ד"לא זו אף זו": (א) המקומות שנפסלו בהרים להעמיד שם את אלקיהם, אין בהם תפיסת ידי אדם כ"כ (שה"ה בדוגמת חק תוכות – ראה גיטין כ, א ופרש"י שם) כמו באשריהם. (ב) החשיבות ד"אלקיהם" באה מצד ההרים עצמם ולא (כ"כ) מצד הדברים שפיסלו בהם, משא"כ באשרה.
5. 32. שהוא פשוט יותר מ"אשריהם". שלכן מפרש רש"י רק "אשרה – אילן הנעבד" ואינו צריך לפרש "פסילי אלקיהם".

עמוד 98

1. 33. ראה שמיני ט, כד. יומא כא, ב. פרש"י ויקרא א, ז. במדבר ד, יג. וראה מ"ב (יח, כב) וישעי' (לו, ז), שהיו משתחווין למזבח.
2. 34. ויצא לא, נב. ועד"ז "שבע הכבשות האלה אשר הצבת .. בעבור תהי' לי לעדה" (וירא כא, כט־ל).
3. 35. ולפרש"י כאן – כוונת המשנה ב"מתחלה" היא (לא רק להדגיש שחצבה מתחלה לכך*, אלא) גם שרק מתחלה חצבה לבימוס, אבל אח"כ עובדין כו' (כבפנים), וגם ע"ד ההלכה דוקא אז אסורה גם קודם שתיעבד (ראה תוס' שם ד"ה בית).
4. 36. נוסף על פירוש העיקרי בכוונת תיבות אלו (לקמן ס"ו).
5. 37. ע"פ האמור בפנים, יומתק סדר ד' הענינים שבכתוב: מזבח – שאין עובדין אותו לעולם, ורק מקריבין עליו לע"ז; מצבה – שעכ"פ אח"כ עובדין אותה; אשרה – שעובדין אותה לעולם [מזמן שנקראה בשם אשרה (ולא כמצבה שגם אחרי שנקראת בשם "מצבה", היא – מתחלתה – רק בימוס). ובפרט לפי המבואר בגמרא (שם מה, ב) שאשרה שבכתוב זה נטעוה מתחלה לשם ע"ז (שלכן טעון שריפה באש, ואין מספיק לגודעו כאשירה שבפ' ואתחנן)]; פסל – שכל ענינו הוא תבנית של ע"ז.
6. 38. ואי"ז סותר להערה הקודמת – כי כוונת רש"י היא לשלול הפירוש (דלעיל סעיף ג') שהשייכות דע"ז למצבה היא פחותה מזו דמזבח (שאז אין בהכתוב הסדר ד"לא זו אף זו" וגם לא הסדר ד"זו ואצ"ל זו").
7. 39. ועפ"ז יומתק ג"כ מה שבפרשתנו מוסיף "של" (ראה לעיל הערה 5) – כי זה בא בהמשך ובדיבור אחד ל"מזבח של אבנים הרבה".
8. . כי מכיון שמתחלה היא רק לבימוס (אף שאח"כ עובדין את הבימוס עצמו), באם לא נחצבה מתחלתה לכך, אינה אסורה עד שתיעבד (ראה תוס' שם ד"ה בית). משא"כ אבן העשוי' להשתחוות לה עצמה, אסורה גם כשלא נחצבה מתחלה לכך (ראה תוס' שם ד"ה אבן). וגם בזה רואים דיוק לשון רש"י, שבפרשתנו כותב: שחצבה, ובפ' משפטים – שהם מציבין.

עמוד 99

1. 40. ומה שבפ' ואתחנן מפרט "של בנין", י"ל, לפי שעפ"ז מובן הלשון "תתצו". ומה שרש"י אינו מפרש זה בפ' תשא (לד, יג) – כי מפורש לפנ"ז בכתוב "ויבן מזבח" (לב, ה).
2. 41. כג, כד. וראה שוה"ג להערה 9.
3. 42. ואף שמצד הכתוב עצמו אין כ"כ הכרח לומר שגם בימוס נצטוו לאבד – מכיון שכ"ה לפי האמת ואין בזה כל סתירה כלל לפשוטו של מקרא ותיבת מצבה – בוחר רש"י הפירוש "והוא בימוס כו'" (ובדוגמת המבואר בלקו"ש חלק ה' ע' 19, בפרש"י בראשית א, כא – שבכדי שהתלמיד לא יטעה בפשט הכתוב, כותב רש"י "והרג את הנקבה כו'" – אף שמהכתוב גופא אי"ז מוכרח) – ועוד ועיקר: א) מתקבל על הדעת – בפשוטו של הענין – שכיון שמחמיר הכתוב כ"כ באיבוד ע"ז ושצריך לשרש אחרי' כו' – מחמיר ג"כ בהפרטים ד"אלקיהם". ב) כיון שבימוס (מצד שייכותו לע"ז) הוא בין מזבח ואשרה (כנ"ל בפנים ובהערה 37) ואת שניהם נצטוו לאבד – בודאי חל הציווי גם על בימוס שביניהם.

עמוד 100

1. 43. בדוגמת פרש"י ס"פ בשלח "עד שימחה שמו של עמלק", שהוא ע"י איבוד כל הדברים ששמו של עמלק נקרא עליהם. כמפורש בפרש"י ס"פ תצא. וגם בס"פ בשלח מובן כן בפרש"י שכותב שצ"ל "אבד זכרם" דערי עמלק. וראה בארוכה לקו"ש חי"ד עמ' 86 ואילך.
2. 44. ולכן כותב רש"י "לכנות" (כבע"ז ותמורה שם) ולא "לשנות" (כבספרי שם) – כי כשמשנים את השם, לא נשאר שם הקודם, משא"כ כשמכנים. (ועפ"ז מתורץ בפשטות מה שהקשה המהרי"ק שרש קס (הובא ב"תורה תמימה" כאן פסוק ג') – כי אדרבה: מכאן מוכח שהכינוי אינו מבטל את השם הקודם, כבפנים).
3. 45. ומכיון שמה שצריך לגנות את שמם הוא, לפי שהשם מורה לשבח הע"ז, הרי מובן, שהגנאי צ"ל בענין כזה דוקא שהוא היפך השבח והמעלה שהשם הי' מורה עליו (כמובן מהדוגמאות שבפרש"י כאן. וראה לקמן הערה 52), וג"ז נכלל ב"ואבדתם את שמם".

עמוד 101

1. 46. שגם "כלום" דומה קצת ל"כל" – ראה בהערה 49. אבל אין כל סברא שיקראו אותה "עין אין" או "אין מאומה" וכדומה, מכיון שהתיבות "אין" ו"מאומה" אין להן דמיון להתיבה "כל". ודוחק גדול לתרץ שהשינוי לגנאי צ"ל דוקא באותה השפה, בתרגום (גליא – כריא) או בל' המקרא (כל – קוץ) – ובפרט ד"כלום" הוא לשון (הקודש) דחכמים במשנתם.
2. 47. ראה בראשית ג, יח ופרש"י שם.
3. 48. לפעמים מבואר (ע"פ מ"ש הרמ"ז ר"פ האזינו – ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 5־194) בפירוש "אשר חלק ה"א אותם לכל העמים" (ואתחנן ד, יט), שאוה"ע מקבלים השפעתם ע"י שעובדין לכו"מ (ועייג"כ אגה"ת פ"ו). אבל [נוסף להעיקר, שההשפעה אינה מכחם ח"ו כ"א שהם רק כגרזן ביד החוצב] – ע"פ דרך הפשט, אין מגיע מזה שום תועלת כלל (ראה רש"י יתרו כ, ג. ואתחנן שם).
4. 49. אף שגם "כלום" דומה קצת באותיות ל"כל", כי ב' אותיות הראשונות שב"כלום" הוא "כל".
5. 50. רש"י ע"ז מו, רע"א. וראה גם פרש"י תמורה שם.
6. 51. רש"י ע"ז ותמורה שם.

עמוד 102

1. 52. ע"פ מ"ש בפנים, יובן ג"כ מה שבפרש"י כאן בוחר הגירסא "בית כריא" ולא "בית כליא" (ראה פרש"י תמורה שם) – אף שדומה יותר (בהאותיות) ל"בית גליא", כי (נוסף לזה שהיא הגירסא הרווחת –) היפך "הרים הרמים" – גליא, הוא כריא, שפלות ולא כליא – כליון, כלום.
2. 53. לכאורה הי' אפ"ל גם מל' עין המים (לך טז, ז) – מעין ומקור. אבל צ"ע אם מקור (גם ע"ד הפשט) פי' של מעין.

עמוד 103

1. 54. עוד ביאור – ראה הערה במכתב לג' תמוז תש"ל (נדפס בלקו"ש ח"ח ע' 342).
2. 55. משלי טז, טו.
3. 56. פסחים קיג, ב. ומכיון שכלבים נמנו שם ראשונה, י"ל, שבהם טבע שנאה זו הוא ביותר.
4. 57. ישעי' נו, יא. וראה רש"י ורד"ק שם.
5. 58. בדוגמת החסד דאברהם אבינו – "עין טובה" (היפך עין רעה דבלעם), שזה הי' מצד הביטול ד"ואנכי עפר ואפר" (אגה"ק ס"ב. לקו"ת עקב יז, סע"ד ואילך. ד"ה אמרת ה' תרצ"ה (בסה"מ קונטרסים ח"ב) פ"ג. ועוד).
6. 59. שלכן אמר דוד (עיקר המלכות בישראל) אם לא שוויתי ודוממתי – כדומם – (תהלים קלא, ב. וראה ירוש' סנה' פ"ב סה"ד); ואנכי תולעת ולא איש (שם כב, ז). והמלך שכרע שוב אינו פוסק (ברכות לד, ריש ע"ב). וראה רמב"ם הל' מלכים פ"ב ה"ו: הכתוב .. צוהו (את המלך) להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר ולבי חלל בקרבי [ועיי"ש בל' הרמב"ם "כדרך שחלק כו' כך צוהו"]. וראה גם ד"ה ביום השמע"צ תש"ח פל"א. עיי"ש.
7. 60. ראה זח"ג פ, סע"א ואילך.
8. 61. כי כמו שגבעות קטנות יותר "ומקבלות" מהרים [שלכן אמרו (ויק"ר ספל"ו) הרים אלו אבות והגבעות אלו אמהות – כי אמהות מקבלות מהאבות (ראה לקו"ת שה"ש טו, ג)], כן המלך [דר ונכנס "ו]מקבל" (תועלת) מבית המלך – בית גליא.
9. 62. אלא שרוח גבוהה ונפש רחבה ישנם גם בקדושה – וע"ד "ויגבה לבו בדרכי ה'" (דה"ב יז, ו) "ואתהלכה ברחבה" (תהלים קיט, מה), וראה לקו"ת מטות (פו, ג) ששניהם צ"ל בכל אדם – היינו ב"בית גליא" ו"עין כל" אמתיים. משא"כ "עין רעה" אינה שייכת ב"פני המלך" אמיתי (דקדושה), ולכן נרמזת בהשם "פני כלב", כדלהלן בפנים.
10. 63. אבות פ"ה מי"ט. פרש"י בלק כד, ב. ולהעיר, שלהנוהגין לומר פרקי אבות כל שבתות הקיץ (נסמן בלקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 185 הערה

עמוד 104

1. 64. בלק כב, יח. ומזה "למדנו שנפשו רחבה" (פרש"י שם).
2. 65. הטעם מה שנמנו במשנה שם (ורש"י שם כד, ב) בסדר זה דוקא (אף שרוח גבוהה ונפש רחבה למדנו מ"כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם" (בלק כב, יג) ו"אם יתן לי בלק מלא ביתו גו'" (שם, יח) – שלפני "וישא בלעם את עיניו – ביקש להכניס בהם עין רעה") י"ל: "עין רעה" – (מוחין) נשמה, ואח"כ: רוח גבוהה ונפש רחבה.
3. 66. ספרי ברכה לד, יו"ד. וראה בארוכה ד"ה השקיפה ש"ת.
4. 67. אבות שם.
5. 68. ראה רמב"ם הל' ע"ז פ"א ה"ג.
6. 69. ע"ז יד, ב.
7. 70. ראה לקו"ת בחוקותי מח, סע"א ואילך.
8. 71. ראה עמוס ח, יא.
9. 72. אוה"ת פרשתנו ע' תרמה. תרנט. וי"ל שזוהי ג"כ השייכות דפ' ראה לאלול – כי התשובה דאלול היא באופן שהזדונות נהפכים לזכיות.
10. 73. תצא כג, ו. אוה"ת שם ע' תתקפב.
11. 1. , אומרים פרק זה (בכמה שנים) בש"פ ראה.

עמוד 105

1. 74. ישעי' א, כו. – שזה יהי' עוד "לפני בוא המשיח" וכהסיום בכתוב זה "אח"כ יקרא לך עיר הצדק גו'" (כ"מ בפיה"מ להרמב"ם (סנה' פ"א מ"ג)). ומש"כ בפי' הרדב"ז לרמב"ם (הל' סנה' פי"ד הי"ב) "ואפשר שהוא (משיח)* יסמוך ב"ד הגדול" – ה"ז תלוי בה"הכרע" אם אפשר לסמוך בזה"ז, והרדב"ז אזל לשיטתי' בזה** (ראה רמב"ם הל' סנה' פ"ד הי"א וברדב"ז שם). ועצע"ק ברדב"ז הל' סנה' פי"ד – מעירובין (מג, ב) "לב"ד הגדול אתא". ואין לומר דמבני ראובן סמכו ב"ד הגדול
2. . ועצ"ע מי יסמוך משיח.
3. . אין להכריח דהרמב"ם ס"ל דש"ס דידן לא ס"ל דמשיח יתגלה ויסתר אח"כ (וכן – שביד החזקה חזר בו ממש"כ בפיה"מ ד"ואשיבה שופטיך" קודם לביאת משיח) – וע"ד ראייתו (הל' מלכים פי"א, ג) זה, או משיח כשנתגלה תחלה – כהרדב"ז בפ"ד שם – דעדיין יקשה "והא לא באו בני ראובן ולא נתגלה משיח" (ובפרט עפמש"כ (רמב"ם הל' סנה' פי"ד שם) שבטבריא עתיד ב"ד הגדול לחזור תחלה). וי"ל (דלהרדב"ז עכ"פ) "ב"ד הגדול" דעירובין לאו דוקא סמוכין (ובלאה"כ י"ל כן – דמאי נפק"מ "סמיכה" – לביאת אלי' הנביא!), כ"א שיגרא דלישנא. והכוונה לב"ד (הכי) גדול שבדור. ואל יעלה על דעתך כו' שהרי רע"ק כו' אומר עליו (על בן כוזיבא) שהוא המלך המשיח – כי בן כוזיבא נסתתר משך זמן (במערות) במשך מלחמתו, כן הי' בזמנו ב"ד סמוכין וכו'. – בנוגע לביאת אלי' – ראה הל' מלכים פי"ב, ב.