שיחה ב

91שיחה ב

עשרים

א. סוכה – עירוב חצרות

כאשר היה אבי מורי, בעל ההילולא, אצל הרה"ג וכו' רבי חיים מבריסק, כדי לקבל ממנו "סמיכה" לרבנות, בחן אותו רבי חיים בבחינות קשות. בנוסף לשאלות ששאל רבי חיים עצמו, הוא הציע לו להשיב על מספר שאלות שהובאו בפניו.

בין יתר השאלות, נשאלה השאלה דלהלן:

היתה ליהודי סוכה בחצר ביחד עם שכנים יהודים אחרים, ושכחו לבצע עירוב חצרות. אותו יהודי בא לשאול, כיצד עליהם לנהוג בשבת?

רבי חיים ביקש מאבי לפסוק בשאלה זו, ואבי השיב מיד שהסוכה עצמה מערבת¹.

ב. מצד הנשמה – "כל ישראל אחים ממש"

כל הענינים בתורת הנגלה קיימים כמהותם בפנימיות התורה. לפיכך הכרחי לומר, שהקשר בין סוכה לבין עירוב קיים גם בפנימיות הענינים.

ההסבר לכך באופן כללי הוא:

ההבדל בין יהודי אחד לרעהו, וכתוצאה מכך הבדלי הרשויות, הוא באב ב מצד הגוף בלבד, וכן מצד הארת הנשמה המלובשת בגוף, בחינת "נפש – רוח – נשמה". אך מצד עצם הנשמה, ואפילו מצד ה"מקיפים" של הנשמה, הרי "כל ישראל אחים ממש", ו"אב אחד לכולנו"².

וכיון שהסוכה היא בבחינת "מקיף"³, לכן היא מהווה עירוב, היא מערבת ומקשרת יהודי אחד לרעהו. כמאמר חז"ל⁴ "כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת", כי מצד ה"מקיף" של הסוכה, כל ישראל הם אחד.

ג. גילוי המקיף אינו מבטל את הגשמיות

אך אין די בהסבר זה: האחדות הנגרמת עקב גילוי ה"מקיף" נובעת, לכאורה, מכך שעל ידי גילוי דרגת ה"מקיף" נעלמת "צורתו" של הגוף ושל הארת הנשמה המלובשת בגוף⁵, אשר בה נבדל יהודי אחד מרעהו.

92וכפי שכבר הוסבר⁶ על הפסוק⁷ "ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות": ש"לו", לעצמותו ולמהותו, לנשמה ולענינים שלה - הוא בנה "בית", דירת קבע; "ולמקנהו", לענינים הגשמיים, שאינם אלא "קנויים" (נוספים. שהרי הנשמה כשלעצמה אינה קשורה לגשמיות), "עשה סוכות" – דירת עראי, כי הענינים הגשמיים לא תפסו אצלו מקום.

ולפי זה יוצא, שהיותה של הסוכה בבחינת "מקיף" אינה מהווה גורם לכך שהסוכה "מערבת", שהרי כדי להתיר טלטול מבית לחצר אין די בכך שאנשי החצר לא יחשבו על עניניהם הגשמיים, אלא אדרבה, כיון ש"דעתו של אדם... במקום מזונותיו", הרי עליהם בכל זאת להתקיים ולהוות "מציאות", אך באופן ש"כאילו כולם דרים באותו בית"⁸.

כיצד משפיע גילוי דרגת ה"מקיף" של הסוכה על כך שאנשי החצר נחשבים "כאנשי בית אחת" לגבי אכילה וכדומה?

ד. יש להפוך את הסוכה לקבע

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את הפסוק "בסוכות תשבו שבעת ימים"⁹, אשר ממנו לומדים שני ענינים נוגדים:

מצד אחד לומדים מכאן, שהסוכה עצמה צריכה להיות דוקא "דירת עראי"¹⁰; ומצד שני לומדים מכך, שה"תשבו" של יהודי בסוכה צריך להיעשות באופן ש"כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע..."¹¹.

ההסבר לכך ברוחניות הוא:

העולם הזה בכללותו אינו "קבע", אין הוא יותר מאשר פרוזדור¹², ו"עולם לאכסדרה הוא דומה" – שלוש רוחות¹³, בדומה לסוכה העשויה משלוש¹⁴ דפנות. וזוהי העבודה הרוחנית של סוכות:

יהודי צריך לדעת, שעניני העולם מצד עצמם הם "עראי" בלבד, כפי שהוסבר לעיל לגבי "ולמקנהו עשה סוכות";

אך על ידי כך, שעניניו הגשמיים 93אינם תופסים מקום אצלו, והוא אף מנצלם "לשם שמים", או באופן של "בכל דרכיך דעהו"¹⁵, הרי הוא "עושה סוכתו קבע": הוא הופך את עניני העולם, אשר כשלעצמם הם בבחינת "סוכתו" בלבד, עראי, לדירה לו יתברך, ואז הם הופכים להיות "קבע".

וזהו הפירוש השני של "ולמקנהו עשה סוכות": היהודי מביא לידי כך שגילוי בחינת ה"מקיף" של הסוכה יאיר גם ב"מקנהו"¹⁶, ב"מאכלים שהוא אוכל"¹⁷.

וכיון שגם הדברים הגשמיים נעשים דירה לה' יתברך, הרי "דעתו של אדם... במקום מזונותיו" - לא מפני ש"מזונותיו" כשלעצמם תופסים אצלו מקום, אלא מפני שהוא מקיים בהם מצות סוכה ועושה מהם דירה לה' יתברך.

וכיון שהענין ש"דעתו... במקום מזונותיו" נובע מכך ש"ולמקנהו עשה סוכות" – משפיע ה"מקיף" של הסוכה, שבגינו כל ישראל הם אחד, גם על עניניהם הגשמיים ("מזונותיו"), שגם בהם יהיו ישראל מעורבים ומאוחדים ביניהם – ולכן הסוכה "מערבת"¹⁸.