שיחה א

הערות

עמוד 86

1. *. הוא יום ההילולא של הרה"ג והרה"ח וכו' המקובל מוהר"ר לוי יצחק ז"ל שניאורסאהן (אביו של – יבלח"ט – כ"ק אדמו"ר שליט"א). נפטר בשנת תש"ד בעיר גלותו במחוז קאזאכסטאן. ראשי פרקים מתולדות ימי חייו [נרשמו ע"י כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע, ו]נדפסו בקובץ ליובאוויטש חוברת 4, ובס' לקוטי לוי יצחק (שהו"ל זה עתה (שנת תש"ל), מתורתו של בעל ההילולא – ליקוטים על הזהר ועל התניא). וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 85 הערה 1 – השייכות דעשרים באב לר"ה. עיי"ש ובהנסמן שם. המו"ל.
2. 1. סוף שיחה א' לפ' עקב (ע' 80).
3. 2. תענית כו, א.
4. 3. שם כח, א.

עמוד 87

1. 4. שגם זה הוא חידוש. כי מפשטות הלשון והענין ד"תנא בני כו'" וד"ת"ר כו'" משמע, דרק ב' פירושים ישנם בפחת מואב ובעדין (ורק הקושיא "מני מתניתן כו'" מכריחה לומר דלמתניתן יש עוד פירוש).
2. 5. אפילו באם נאמר שזה שמשפחה אחת נקראת בב' שמות הוי קושיא – כי אין לחדש "תרי תנאי כו'" (אפילו מכח קושיא חמורה) כשלא נמצא זה בש"ס (ראה יד מלאכי כלל תרמד. ואפילו לפי דיעה השני' שם שכן אפשר לחדש, הרי פשוט שלא כאו"א שיש לו קושיא יכול לחדש כן). ובפרט בנדו"ד, שמזה שמקשה הגמרא ממ"ש במשנה "באחד בטבת כו' שני'", מוכח שס"ל להש"ס שאין זה קושיא (כנ"ל בפנים), ועד שגם להמסקנא מקשה התוס' דלא נאמר תרי תנאי ואליבא דר' יוסי.
3. 6. בלקו"ש שם ע' 86 ואילך, שמכיון שאין שייך פלוגתא במציאות, יש לומר, שבני פחת מואב, וכן בני עדין, היו מזרע דוד ומזרע יואב, ופלוגתת ר"מ ור' יוסי וכן פלוגתת ר' יהודה ור' יוסי היא רק מה היתה הסיבה שעוררה אותם לנדב (בעשרים באב ובעשרים באלול, כשלא הי' אפשר לכרות עצים כדלקמן סעיף ב*): אם מפני שהיו בני דוד, או מפני שהיו בני יואב. ועפ"ז אפשר לומר, שגם לפי המשנה, בני פחת מואב ובני עדין הם משפחת אחת, (דאין שייך פלוגתא במציאות, כנ"ל). ומה שאינו אומר "שני'" הוא לפי שנדבתם בשני זמנים אלו היא מצד ב' סיבות, כדלקמן בפנים. אלא שמ"מ מכריח הש"ס לומר "תרי תנאי כו'" – כי אליבא דר"מ ור' יהודה שב' פעמים נדבו להיותם בני דוד, וכן אליבא דר' יוסי שב' פעמים נדבו להיותם בני יואב (שהרי "פחת מואב" ו"עדין" לפי דיעות אלו הוא דוד או יואב, ומדנקראו במשנה "בני פחת מואב" ו"בני עדין" מוכח שנדבתם היתה להיותם בני דוד או בני יואב), הוצרך לשנות "שני'", כבבני פרעוש. ולכן מכריח ש"תרי תנאי כו'", היינו שתנא דמתניתן ס"ל ש"פחת מואב" או "עדין" הוא אדם אחר, ואותה המשפחה היו גם מזרעו, וזהו שעורר אותם לנדב. (אלא שמלשון רש"י "משפחה אחרת הן" מוכח דלא כנ"ל).
4. 7. ע"פ מ"ש בפנים [וע"פ הנראה בהסברת דעת ה"תנא" וה"ת"ר" – דמסתבר למעט מספר משפחות המתנדבות לעצים אז (כיון שהיו עניות וכו' אז) – דאי לאו הכי: מאי דיחוקי' לפרש: הן הן כו'], י"ל דגם החולקים על ר' יוסי ס"ל דפחת מואב היינו עדין.
5. 8. ואפילו לפי המשנה, שלפי מסקנת הש"ס היו ב' משפחות – הרי נוסף להמבואר לעיל הערה 6 שי"ל שגם לפי המשנה הם משפחת אחת) מזה עצמו שמסופר בש"ס שבעשרים באב הי' קרבן העצים דבני פחת מואב ובעשרים באלול – דבני עדין, מוכח שב' זמנים אלו שייכים לפחת מואב ולעדין. ומכיון שבביהמ"ק היו ב' העבודות – ושתיהן
6. . ועפ"ז יומתק יותר (נוסף להמבואר להלן הערה מסופרות בתורה שהיא הוראה לכל או"א – הרי מובן שבביהמ"ק הרוחני של כאו"א צריכות להיות שתיהן (אפילו באם נאמר שהיו ב' משפחות).
7. 9. מה שבגמרא מעתיק גם התיבות "בעשרים בו" "בעשרים באלול" – כי הפלוגתא היא, מה עורר אותם לנדב בימים אלו.

עמוד 88

1. 9. ועפ"ז יומתק מה שבגמרא שם מועתקות מהמשנה גם התיבות "בעשרים בו" ו"בעשרים באלול" – שמפרש רק בני פחת מואב ובני עדין – כי, לדעת ר' יוסי ששניהם הם בני יואב, מה שנקראו בב' שמות (בני פחת מואב ובני עדין) הוא – לפי ששמות אלו שייכים להזמנים ד"בעשרים בו" (באב) וב"עשרים באלול". וראה לעיל שוה"ג להערה 6.
2. 10. ראה לקו"ש שם 86. וראה שם הערה 10, שתוכן והלימוד דנדבת עצים בעשרים באב, נראים בעבודתו של בעל ההילולא. עיי"ש. וע"פ מ"ש להלן בפנים, יש להוסיף – שעבודתו זו היתה בהרגש של פחת מואב כדלקמן.
3. 11. תענית לא, א. והכוונה ב"חמשה עשר באב ואילך" היא – לאחרי חמשה עשר, אבל בחמשה עשר עצמו כרתו עצים* [וכלשון הרשב"ם (ד"ה מניסן – ב"ב קכא, ב): שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה], שלכן נדבת בני זתוא בן יהודה שהיתה בחמשה עשר – לא היתה חשובה כ"כ כנדבת עצים שבעשרים באב ובעשרים באלול (וראה לקו"ש שם הערה 8 עוד טעם על זה). בנוגע לנדבת בני פרעוש שהיתה באחד בטבת – ראה שם הערה 9.
4. 12. תענית יב, א ופרש"י שם. רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ו ה"ט.
5. . וראה לקו"ש חכ"ד ע' 47 הערה 5. וש"נ.

עמוד 89

1. 13. ב"ב ט, ב.
2. 14. בדוגמת המבואר בענין (ברכות כח, ב) שריב"ז בכה ואמר איני יודע באיזה (דרך) מוליכים אותי (לקו"ת ויקרא (בהוספות) נ, סע"ד. אוה"ת פנחס רד"ה אך בגורל. ד"ה אשרנו תרצ"ו (בסה"מ קונטרסים ח"ב). ובכ"מ).
3. 15. ראה עד"ז לקו"ש [המתורגם] ח"ב ע' 71.
4. 16. להעיר ג"כ, שמכיון שעשרים באלול הוא משך זמן רחוק מט"ו באב, היו אז עצים טובים יקרי המציאות ביותר, ובמילא נרגש אז יותר העילוי שלו, שגם בזמן כזה יש לו עצים כו'.
5. 17. פירוש הר"ח למו"ק טז, סע"ב. וראה גם ערוך – הובא בחדא"ג מהרש"א שם.
6. 18. ראה יומא כב, ב. ובפרש"י שם ד"ה שלא.
7. 19. נחמי' ז, א.
8. 20. ש"ב כג, ח ופרש"י שם. מו"ק שם.
9. 21. ראה סנה' מט, א. לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 7־86.
10. 22. ישעי' נז, טו. שם סו, א־ב. נת' בתו"א בתחלתו (ובאוה"ת בראשית (כרך ג') ע' תעז ואילך – ביאור ע"ז).

עמוד 90

1. *. לעיל ע' 79 (סעיף ט).
2. 23. וכמו שנמצינו שאמרו בודאות "ישמשוני במותי" "לההוא עלמא" (כתובות קג, סע"א) "אחוי לי דוכתא" (שם עז, ב) ועוד כו"כ כיו"ב במדרז"ל. וידוע מה שאמר הבעש"ט שיכול לעלות בסערה השמימה כמו אלי' הנביא (המשך בשעה שהקדימו תער"ב ח"ג ע' א'רנז). כן להעיר מדברי אדמו"ר הזקן שאמר לאחד "אויף וואס דוחעסטו (על מה אתה בוטח) אויב אויף מיר – דו וועסט אפילו ניט וויסען די טיר מיינע אין ג"ע (=אם עלי – לא תדע אפילו את הדלת שלי בג"ע)" (תורת שלום ע' 171. וראה מאמר הצ"צ שם), ומדברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שאמר במוש"ק דההסתלקות שלו "איך גיי אין (משיחות כ' מנ"א, ש"פ ראה תשכ"ט) הימל די כתבים לאז איך פאר© אייך (=הנני עולה השמימה ואת הכתבים הנני משאיר עבורכם)".
3. 24. יחזקאל לז, כה.