שיחה ב

79שיחה ב

עקב

א. "נחמו" ו"ותאמר ציון"

ההפטרה השניה מתוך "שבעה דנחמתא" היא "ותאמר ציון עזבני ה' ואדנ־י שכחני". במדרש נאמר¹, שהפטרה זו מהווה המשך להפטרה הקודמת "נחמו נחמו עמי...": בהפטרה הראשונה פונה הקדוש־ברוך־הוא אל הנביאים, שהם ינחמו את ישראל, ועל כך משיבה כנסת ישראל "עזבני ה' ואדנ־י שכחני" – ישראל רוצים בנחמה הבאה מאת הקדוש־ברוך־הוא בעצמו, ולא באמצעות הנביאים.

שתי הפטרות אלו – "נחמו נחמו" ו"ותאמר ציון" – נקבעו להיאמר בכל שנה בפרשת ואתחנן ("נחמו") ובפרשת עקב ("ותאמר ציון"). מכך מובן², שפרשת ואתחנן קשורה לנחמה שבאמצעות הנביאים, ופרשת עקב קשורה לתביעתם של בני ישראל, שהקדוש־ברוך־הוא בעצמו ינחמם.

ב. פרשיות שאפשר להשוותן

רוב הפסוקים והפרשיות שבפרשת ואתחנן עוסקים בענינים שתוכנם אינו זהה לתוכן הפסוקים והפרשיות שבפרשת עקב, ולכן אין ניכר בהן כל־כך ההבדל שבין שתי פרשות אלו. ב

אך ישנן שתי פרשיות – הפרשה הראשונה של קריאת שמע שב"ואתחנן", והפרשה השניה שב"עקב" – אשר עוסקות באופן כללי באותו ענין, וניתן להשוות ביניהן, ומכך שביניהן יש מספר הבדלים, ניכר ההבדל שבין שתי פרשות אלו בכלל.

ג. ההבדלים שבין הפרשיות

חלק מההבדלים שבין פרשיות אלו הם:

א) בפרשה הראשונה נאמר "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ואילו בפרשה השניה נאמר "בכל לבבכם ובכל נפשכם" בלבד, בלי להוסיף "בכל מאדכם".

ב) בפרשה הראשונה נאמר בתחילה "ושננתם לבניך ודברת בם..." ואחר כך "וקשרתם לאות על ידך...", ואילו בפרשה השניה מופיעים הדברים בסדר הפוך: בתחילה "וקשרתם..." ואחר כך "ולמדתם...". כלומר, בפרשה הראשונה מופיעה התורה לפני המצוות (שהרי כל המצוות "הוקשו לתפלין³), 79ואילו בפרשה השניה מופיעות תחילה המצוות ואחר כך התורה⁴.

ג) בפרשה הראשונה מופיעים ציוויים בלבד, ואילו בפרשה השניה מפורט גם העונש ("וחרה אף ה' בכם...") הניתן על "וסרתם..." וכן השכר ("למען ירבו ימיכם...") על קיום המצוות.

ד. בציוויים המופיעים שנית יש חידושים

ענינים מסויימים מופיעים שנית בפרשה השניה של קריאת שמע, לאחר שכבר הופיעו בפרשה הראשונה, מפני שבהופעתם בפרשת עקב יש חידוש, כדברי רש"י, לעומת האופן שבו כתובים אותם הענינים בפרשת ואתחנן:

ציווי אהבת ה' "בכל לבבכם ובכל נפשכם" מופיע בשנית גם בפרשה השניה, למרות שבפרשת ואתחנן כבר כתוב הציווי "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך", כי "בכל לבבך ובכל נפשך" זוהי "אזהרה ליחיד", ואילו "בכל לבבכם ובכל נפשכם" זוהי "אזהרה לציבור"⁵.

אף הציוויים "וקשרתם" ו"וכתבתם" המופיעים בשתי הפרשיות, יש חידוש ותוספת בהם בפרשת עקב לעומת פרשת ואתחנן⁶, כדברי רש"י⁷ "אף לאחר שתגלו⁸... הניחו תפלין, עשו מזוזות"⁹.

80ובודאי יש הבדל ניכר בין הציווי "ולמדתם אותם את בניכם..." שבפרשת עקב לבין הציווי "ושננתם לבניך ודברת בם" שבפרשת ואתחנן":

(א) במלים "ושננתם לבניך" הכוונה היא "אלו התלמידים"¹⁰, ואילו במלים "ולמדתם אותם את בניכם" הכוונה היא לילדים כפשוטם¹¹, כמשמעות המלה "בניכם" בסוף הענין "למען ירבו ימיכם וימי בניכם".

(ב) בציווי "ושננתם לבניך" אין נרמז הזמן שבו יש להתחיל וללמד את ה"בן", התלמיד, ואילו בציווי "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", נרמז במלים אלו עצמן שיש להתחיל בכך מיד כשהבן "יודע לדבר"¹², ואף לפני כן – "כשהתינוק מתחיל לדבר"¹³, אף לפני שהוא "יודע לדבר"¹⁴.

ה. "ואתחנן" – מלמעלה; "עקב" – מלמטה

כל ההבדלים הללו נובעים מאותה נקודה¹⁵, כנרמז בשמותיהן של שתי הפרשות:

81תוכנה של פרשת ואתחנן, מלשון "מתנת חנם"¹⁶, הוא המשכה (מתנה) מלמעלה. לכן גם תוכן הבקשה "ואתחנן" הוא, שהכניסה לארץ ישראל תהיה על ידי משה, "פני משה כפני חמה"¹⁷, שהמושג "פני חמה" מורה¹⁸ על המשכה מלמעלה.

זהו ההסבר לכך שאילו היתה הכניסה לארץ נעשית על ידי משה, היא היתה מתרחשת באופן שמעל הטבע, ושבע האומות לא היו נלחמות בישראל¹⁹ –

כי מפני גילוי האור והכוח מלמעלה, אשר "נמשך" למטה על ידי "פני משה כפני חמה", אין כלל מקום להתחשבות ב"טבע" העולם ובאומות העולם, ולהיפך, הם מתבטלים מפני כך, כנאמר²⁰ "נמגו כל יושבי כנען, תפול עליהם אימתה ופחד".

לעומת זאת, תוכנה של פרשת עקב הוא שבני ישראל נמצאים במצב שבו אין מאיר בהם מצד עצמם גילוי האור שמלמעלה, בדומה ל"עקב" שבאדם, שאין מאירה בו בגלוי חיות הנפש²¹, ובכל זאת הם מקיימים את המצוות מצד העבודה הרוחנית שלהם – "תשמעון... ושמרתם ועשיתם אתם"²².

זהו ההסבר לכך שתוכן הבקשה שבפרשת "ואתחנן" קשור לראיה – "אעברה נא ואראה..."²³, לעומת פרשת עקב, שבה נאמר "והיה עקב תשמעון...", כי מצד גילוי האור מלמעלה הרי אלקות היא בבחינת פשיטות, ראיה – רואים את הדבר, ואילו מצד עבודת הנבראים אין הם מגיעים לדרגת ראיה באלקות, וככל שיזדככו, עדיין אצלם המציאות בפשיטות, ואלקות בהתחדשות²⁴, בבחינת שמיעה – שומעים אודות הדבר",

והרי אינה דומה שמיעה לראיה²⁵.

ו. שמיעה חודרת לעומק

אמנם, על ידי ראיה מתקבל הדבר אצל האדם ביתר עוצמה וודאות מאשר על ידי שמיעה²⁶, אך הודאות היא רק מצד הדבר שרואים, ולא מצד האדם 82הרואה, כי הדבר הנראה נשאר "רחוק" מן האדם, ואינו חודר אל פנימיותו²⁷.

לעומת זאת, לשמיעה יש מעלה על פני הראיה בכך, שבשמיעה הקול "נכנס בתוך חללי האוזן", עד שגם תענוג מקול ערב "נכנס ונרגש בפנימיות ממש"²⁷.

וכשם שהדבר בראיה ובשמיעה בעניני העולם, כך גם בענין של "ואראה" שבפרשת ואתחנן ו"תשמעון" שבפרשת עקב: שלמרות שדרגת "תשמעון" נמוכה הרבה יותר מדרגת "ואראה", שעליה ביקש משה, בכל זאת, כיון שהיא נובעת מעבודתם של ישראל בהיותם במצב של "עקב" – בשונה מ"ואראה", שצריכה להינתן כ"מתנת חנם" מלמעלה – לכן היא חודרת למטה יותר בפנימיות.

וכשם שלגבי ישראל עצמם משפיע האופן של "עקב תשמעון" יותר בפנימיות מהאופן של "ואתחנן... ואראה", כך גם לגבי ההשפעה על אומות העולם: על ידי "אעברה נא ואראה..." מתבטלות אומות העולם כלפי ישראל, כדלעיל בסעיף ה', אך הענין של "עקב תשמעון" משפיע על אומות העולם עד כדי "ברוך תהיה מכל העמים"²⁸, שגם "כל העמים", הם עצמם מברכים את ישראל, וכנסת ישראל "מתקלסת מצרותיה"²⁹.

ז. שמיעה – גילוי עצמותו ית'

לשמיעה יש מעלה נוספת על פני ראיה: כוח הראיה הוא כוח נעלה, אך הוא פרטי ומסויים ביותר. לעומת זאת, כוח השמיעה קשור לכללותו ולעצמיותו של האדם, כפי שקובעת ההלכה³⁰, ש"סימאו נותן לו דמי עינו, חרשו נותן לו דמי כולו".

וגם ענין זה נכלל ב"עקב תשמעון", שדוקא באמצעות העבודה הרוחנית של "עקב תשמעון" מגיעים לידי גילוי עצמותו ית' שתתגלה לעתיד לבוא, כפי שמפרש המדרש³¹ על "והיה עקב" – "שכרם... בעקב אני פורע לכם", כשהכוונה היא לתקופה שלעתיד לבוא.

ח. "אזהרה ליחיד" ו"אזהרה לציבור"

זהו ההסבר למספר הבדלים שבין הפרשה השניה של קריאת שמע, שבפרשת עקב, לבין הפרשה הראשונה של קריאת שמע, שבפרשת ואתחנן:

כאשר מאיר גילוי אור מלמעלה הנעלה ממגבלות האדם, מורגש האור 83בעיקר בכוחות המקיפים, בדרגות "חיה" ו"יחידה", ועל ידי כך יוצא האדם ממגבלותיו. לעומת זאת, כאשר מגיע האור על ידי עבודת האדם, הוא קשור לכוחותיו הפנימיים, ולכן גם האהבה הנובעת ממנו היא מוגבלת ומדודה,

לכן, הפרשה הראשונה של קריאת שמע היא "אזהרה ליחיד", ונאמר בה גם "בכל מאדך", ואילו הפרשה השניה של קריאת שמע היא "אזהרה לציבור" ונאמר בה רק "בכל לבבכם ובכל נפשכם", כי האור ("אזהרה" – גם מלשון זוהר ואור³²) הבא מלמעלה כ"מתנת חנם" מורגש בדרגת היחידה שבנפש – "ליחיד"³³, ומעורר תשוקה לצאת ממגבלות הגוף – "בכל מאדך"³⁴, ואילו האור הבא על ידי עבודת האדם הוא "אזהרה לציבור", הוא מאיר בעשרת הכוחות הפנימיים³³, והאהבה שמעורר אור זה היא אהבה "בכל לבבכם ובכל נפשכם"³⁴.

זהו ההסבר לכך שבפרשה הראשונה של קריאת שמע מופיעה התורה לפני המצוות, ואילו בפרשה השניה של קריאת שמע מוזכר ענין המצוות תחילה, כי³⁵ מצד ההמשכה מלמעלה "תלמוד גדול", ואילו מצד העבודה שמלמטה "מעשה גדול"⁴.

לפי זה מובן מדוע מופיע הענין של שכר ועונש דוקא בפרשה השניה של קריאת שמע: בדרגה של ראיית אלקות מקיימים מצוות מפני ציווי הקדוש־ברוך־הוא גם ללא קבלת שכר על קיומן וללא ענישה על עבירה, ואילו במצב של "עקב", כשצריך להשפיע שמצד האדם יהיה "תשמעון.. ושמרתם ועשיתם אותם", הרי אז צריך להזכיר לאדם את הענין של שכר ועונש, כדי לעורר אותו.

ובמיוחד כאשר הסדר בקיום המצוות – מצד האדם – הוא מדרגה לדרגה נעלית יותר ב"שלא לשמה", ולאחר דרגות רבות אלו הוא מגיע לידי "לשמה", כפי שמרחיב בכך הרמב"ם³⁶: "כשמלמדין את הקטנים... עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה...". עיין שם.

ט. קיום המצוות בגלות – דוקא בפרשה שניה

אך בכל זאת מופיע החידוש על קיום המצוות "אף לאחר שתגלו" דוקא בפרשה השניה, ואילו מצד הפרשה הראשונה של קריאת שמע יש 84אפשרות שבזמן הגלות לא יקיימו אותן, ואף יותר מכך, ייתכן שלא יהיה ציווי לקיימן:

אם קיום המצוות נובע רק מצד גילוי האור שמלמעלה, כבפרשה הראשונה של קריאת שמע, ייתכן, שבזמן הגלות, כאשר האור מסתלק, לא יקיימו ח"ו מצוות. לעומת זאת, בפרשה השניה של קריאת שמע, כאשר קיום המצוות נובע מעבודת האדם – בכך אין שום שינויים, ועבודה זו קיימת גם בתקופת הגלות³⁷.

וכשם שקיים ציווי וחיוב על קיום המצוות הן לפני שגלו, ובמיוחד בזמן הבית, כאשר יש גילוי אור, והן בזמן הגלות, כאשר "אותותינו לא ראינו"³⁸, כך קיים הציווי והחיוב ("ושננתם") הן על אדם בר־דעת, המבין את יוקר התורה, והן על "תינוק המתחיל לדבר" –

ולכן מופיע דוקא בפרשה השניה החידוש "משעה שהתינוק מתחיל לדבר, אביו מלמדו תורה...".

זהו ההסבר לכך שבפרשה הראשונה שבקריאת שמע מופיע הציווי ללמד "לבניך, אלו התלמידים", ואילו בפרשה השניה מופיע הציווי "ולמדתם אותם את בניכם" (כפשוטו) – כי ענין זה של לימוד תורה, שבו אין הבדל בין אדם בעל הבנה לבין תינוק המתחיל לדבר, קשור לעצם האדם הנעלה מן השכל, וכאן קשור הענין של "את בניכם" במשמעות הפשוטה, כי הבן הוא מעצם האב³⁹, הוא בן מיד עם היוולדו וכדומה, לעומת תלמיד, אשר נעשה תלמיד³⁹ בהיותו בר־דעת, כשהוא לומד אצל הרב וכדומה, ולכן ההשפעה לתלמידים היא הארה בלבד.

י. דוקא מלמטה נדרשת נחמת ה'

לפי כל האמור לעיל מובן הקשר של ההפטרה "נחמו נחמו" לפרשת ואתחנן ושל ההפטרה "ותאמר ציון" לפרשת עקב¹⁵:

"נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם" היא נחמה מצד הקדוש־ברוך־הוא, וכיון שאתערותא דלעילא כשלעצמה היא רק חיצוניות האור⁴⁰, לכן באה נחמה זו באמצעות הנביאים.

לעומת זאת, "ותאמר ציון עזבני ה' ואדנ־י שכחני" אינה באה מצד גילוי האור מלמעלה, שהרי, אדרבה, זהו מצב שבו ה"מטה" מרגיש ואומר "עזבני" ו"שכחני", אלא דברים אלו הם מצד ציון עצמה,

וכיון שהעבודה מלמטה חודרת לעצמיות, לכן דורשים ישראל, דוקא מצד עבודתם – "ותאמר ציון" – 85שהנחמה על ידי הנביאים אינה מספקת, אלא רצונם שהנחמה תבוא מהקדוש־ברוך־הוא בעצמו,

ואז – כפי שמסיים המדרש⁴¹ – מסכים הקדוש־ברוך־הוא לטענתם, שהנחמה על ידי הנביאים אינה מספקת, והוא אומר "עניה סוערה לא נחמה", וזה מביא לידי "אנכי אנכי הוא מנחמכם", בגאולה האמיתית והשלימה, על ידי משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.