שיחה א

הערות

עמוד 71

1. 1. פרש"י ריש פרשתנו. ובתנחומא כאן: מצות קלות .. שמשליכין אותן תחת עקביהן".
2. 2. ל, ב. וראה רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.
3. 3. אוה"ת ריש פרשתנו. שם ס"ע תצא. ריש ע' תקד (בשם אוה"מ).
4. 4. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 35, שכל הפירושים שבפסוק אחד שייכים זה לזה. עיי"ש.
5. 5. פסחים קיח, א. וגם לאחרי מ"ת שייך זה – באו"ה. ואולי י"ל דגם בבנ"י – לזמן קצר (ראה בכ"ז – אגה"ת פ"ו. תו"א ר"פ בשלח. קונט' ומעין מאמר ח' ואילך).
6. 6. וצ"ע לתווך זה עם המבואר באגה"ת וכו' המסומן לעיל.
7. 7. לקו"ת נצבים מד, ב. ובכ"מ.

עמוד 71

1. 8. שלכן נשבעין לקיים את המצות בכדי לזרז את עצמו (נדרים ח, רע"א. וש"נ). וראה קונט' הנ"ל מאמר יד פ"א. מאמר דו' תשרי תש"ל. ועוד.
2. 9. עד"ז הקשה גם הכלי יקר כאן (ד"ה ושמר ה"א לך).
3. 10. ראה תדבא"ר פ"כ. לקו"ת צו ז, ד.
4. 11. שעי"ז דוקא מתבטא שהעבודה היא היא הממשיכה את ההשפעה שלמעלה. אבל באם היתה ההמשכה באה גם ע"י עבודה אחרת, היתה אז הוכחה שצורך העבודה הוא רק ענין צדדי בדרך סגולה, ולא שהעבודה מעוררת את ההמשכה – ובמילא (אף שההמשכה באה ע"י עבודה) ה"ז עכ"פ בגדר "נהמא דכסופא", מכיון שההמשכה באה לא באופן דסיבה ומסובב (ראה עד"ז לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 272) – ובמילא אין כאן שלימות הטוב.
5. 12. בדוגמת מה שגם בחי' "מאד" שלמעלה (בל"ג האמיתי) באה ע"י עבודה, ודוקא – ע"י העבודה ד"ובכל מאדך", שהיא מעין ובדוגמא לבחי' מאד האמיתי (דרמ"צ קכג, ב. קס, ב. ובכ"מ). וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 112 ואילך ובהערות שם, שגם בבחי' אור הבל"ג, העבודה (אינה ענין צדדי, כ"א) היא היא הממשיכה את האור. עיי"ש.

עמוד 72

1. 13. ועד"ז בכללות יותר – העילוי שנעשה בנשמה ע"י ירידתה למטה (שאז היא – בחי' יעקב יו"ד עקב (תו"א עז, ב. ובכ"מ)). וראה תניא פל"ז (מח, א), שירידת הנשמה לעוה"ז היא "בחי' גלות ממש".
2. *. כמבואר במס' סוטה – בסופה – באריכות.
3. 14. בכ"מ מבואר (אוה"ת תצא ע' תתק. ד"ה כי עמך ש"ת בתחלתו – בשם הבעש"ט. ובכ"מ), שהעילוי שבזה"ג הוא בענין הצמאון והאהבה. והוא מה שהצמאון לאלקות בזה"ג הוא יותר מבזמן הבית. והחידוש שבפנים הוא, שגם בהביטול – יש יתרון בזה"ג. כי בהביטול שמצד הגילויים, מעורב גם מציאותו של הבטל, משא"כ בביטול שבזה"ג, כבפנים (וע"ד המבואר להלן הערה 20).
4. 15. וכ"ה גם בנוגע לכללות ענין ירידת הנשמה למטה (ראה לעיל הערה 13), ש"גם שיהי' צדיק גמור .. לא יגיע למעלת דביקותו* בה' בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעוה"ז החומרי" (תניא שם).
5. 16. נוסח התפלה – מוסף דיו"ט.
6. 17. חגיגה בתחילתה. אוה"ת ס"פ וירא ע' קג, ב ואילך.
7. 18. לשון המשנה – אבות פ"ב מ"ד.
8. 19. ראה בכ"ז לקו"ת ברכה צח, ב. מקושר כו'. ולכן, בנוגע להנשמה כמו שהיא טרם ירידתה, כותב "דביקותו", משא"כ בהנשמה שלמטה אמרו (ראה זח"ג עג, א. וראה לקו"ת במדבר (טז, ב), ד"ה אז ישיר תש"ד ועוד, שזה קאי על הנשמות כמו שהן למטה) "תלת קשרין כו' ישראל מתקשראין באורייתא כו'". אלא שמ"מ, הלשון "מתקשראין" מורה גם על העילוי שנעשה ע"י ירידת הנשמה למטה.
9. . דיוק הלשון "דביקותו": ההפרש בין דביקות להתקשרות (ראה ד"ה והי' עקב תרע"ג – בהמשך תער"ב) הוא, שדביקות מורה שאינו מציאות לעצמו (שלכן, לשון המורגל בנוגע לאור הוא, שהוא דבוק בהמאור – כי כל מציאות האור הוא רק גילוי המאור). והתקשרות מורה, שהוא מציאות לעצמו אלא שהוא

עמוד 73

1. 20. ובדוגמת מעלת העבד "פשוט" על העבד "נאמן". דאף שעבודת העבד פשוט היא "בדרך עול ומשא, כי אינו חפץ בזה באמת כי בשעת מעשה הוא רוצה להיות חפשי" – ולא כעבד הנאמן שעבודתו היא בשמחה ותענוג, מ"מ עיקר הביטול והנחת עצמותו הוא בעבד הפשוט דוקא. כי עבד הנאמן, מכיון שהתקשרותו לאדונו היא מחמת שמכיר מעלת אדונו הרי בהתקשרותו זו מעורבת גם מציאות העבד (אף שההתקשרות שלו היא באופן דעבד, ולא כהתקשרות דאוהב ואהוב וכדומה). משא"כ עבד הפשוט שעבודתו היא מחמת אימה ופחד מאדונו (שהם מכריחים אותו לעבוד את אדונו היפך טבעו ורצונו), ה"ז ביטול לגמרי (ד"ה ומקנה רב תרס"ו והמאמרים שלאחריו. עיי"ש בארוכה).
2. 21. וגם בנוגע להאדם, הרי עבודת עבד הפשוט דוקא (עם היותה נגד רצונו) "נעשה אצלו כמו טבע בנפשו ממש", ומילוי רצון אדונו "זהו כל חיותו ומציאותו שלזה נברא ונוצר ואין לו דבר עצמי זולת זאת" (ד"ה ומקנה רב שם). שלכן "עבודתו היא תמידית בלי שום שינוי וחילוף", משא"כ בעבד הנאמן (ד"ה אלה הדברים תרס"ו).
3. 22. ומעין ודוגמת דבר, שדוקא בעוה"ז הוא הביטול ד"אין עוד" (ד"ה ולקחתם תרס"א. וראה ד"ה אם בחוקותי תרס"ז (המשך תרס"ו ס"ע תלח) "דענין העבודה בפועל דבחי' אין עוד הו"ע קבעומ"ש בחי' עבודת עבד").
4. 23. ראה ד"ה אלה הדברים שם.
5. 24. ראה ילקו"ש ריש פרשתנו. ועוד. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 174.

עמוד 74

1. 25. בד"ה אלה הדברים שם, ש(גם) ההתקשרות של עבד הנאמן, היא מצד הרגש ההפלאה דאוא"ס (איך שהוא מופלא ומרומם מעולמות, וגם ההפלאה דאוא"ס מצד עצמו). אבל, גם הביטול שמצד בחי' זו הוא רק ד"כולא קמי' כלא חשיב", ש"יש כאן מציאות המרגיש .. (אלא) שמתבטל במציאותו ע"י הרגש זה". והביטול ד"אין עוד" – הוא מצד עצמות דוקא (ד"ה ולקחתם שם. אם בחוקותי שם).
2. 26. הקדמת התקוני זהר – פתח אלי'. וראה ד"ה לך תרס"ו. תכלית חכמה (קונט' דרושי חתונה – בסה"מ קונטרסים ח"א) תרפ"ט.
3. 27. ראה עד"ז תניא פל"ה (מד, ב).
4. 28. ראה ד"ה קדוש אתה תרס"ז בהמשך תרס"ו (קרוב לסופו), שהעבודה דקב"ע מגיעה בבחי' העלם העצמי דא"ס ממש.
5. 29. בדוגמת העקב שבאדם, שפעולת הרצון [שאינו מציאות לעצמו, כ"א מרוצת והמשכת העצם – ד"ה אנכי תש"ג. ובכ"מ. וראה סה"ש תש"ד ס"ע 78 ואילך] היא בעקב יותר מבראש (ד"ה אין הקב"ה בא בטרוניא תרפ"ה. אני ישנה תש"ט ועוד).
6. 30. לכאורה הי' אפשר לומר, שהעקב [שבאדם. ועד"ז בנמשל – העבודה דקב"ע] אינו מתייחס להרצון יותר מהראש, כ"א שהראש, להיותו כלי לשכל – השכל שבו מסתיר על הרצון, ובהעקב – לא ישנו הסתר זה. אבל מהלשון בתו"א (א, ב) "ובבחינה זו נקרא הרגל ראש .. שסופן הוא תחלתן שבחי' הרגל נקרא ראש", משמע שמעלת הרגל "בבחי' זו" היא בדוגמת מעלת הראש בבחי' הגילויים. והיינו שנעיצת תחלתן בסופן הוא באופן, שבחי' סופן – רגל, הוא כלי לבחי' תחלתן – כמו שהראש הוא כלי לשכל. וכן מובן גם מהענין ד"דירה בתחתונים", מה שדוקא התחתונים הם דירה לעצמותו ית' (ובעולמות העליונים – רק גילוי, שזהו "ירידה מאור פניו ית'" (תניא פל"ו. נת' בד"ה באתי לגני תשי"א פ"ה. וש"נ) – שזהו לא רק לפי שהגילויים שישנם בעליונים מסתירים על העצמות, ובעוה"ז – אין הסתר זה, אלא גם) לפי שההרגש שמציאותו מעצמותו – בעוה"ז, הוא בדוגמת והוא "כלי" ודירה להעצמות שמציאותו מעצמותו (אגה"ק סי' כ'. ביאוה"ז בשלח מג, ג. ביאוה"ז להצ"צ ע' ריד. וראה המשך ר"ה תרצ"ד בסה"מ תיש"א (פי"ד. ובד"ה בסוכות שם בתחלתו). מצה זו תש"ז פ"ב. ובכ"מ). ומזה מובן גם בנוגע לעניננו, שהעבודה דקב"ע היא כלי להעצמות (משיחת ש"מ אייר תשכ"ה).
7. 31. ראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 241 ובהערה 12.

עמוד 75

1. 32. שבזה דוקא נשלמת הכוונה ד"דירה בתחתונים" (ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 215 הערה 11. ח"ד ע' 35).
2. *. בטור או"ח סתכ"ח: "מבראשית עד י"ז בתמוז מפטירין מעין הפרשיות דומה בדומה ומשם ואילך לפי הזמן ולפי המאורע". אבל, מכיון שכל הענינים שבתורה הם בתכלית הדיוק [ובפרט, שגם הפרשיות ד"ומשם ואילך" יש להן שייכות ל"פורעניתא" ול"נחמתא" – ראה של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב. וראה גם שם שסו, א ואילך], הרי מזה עצמו שקבעו "(דברי ירמיהו לפ' פנחס..) נחמו לואתחנן ותאמר ציון לעקב עני' סוערה לראה אנכי וכו'", מובן, שגם הפטרות אלו שייכות להפרשיות (אלא ש"דברי ירמי'" – הן לפנחס והן למטות, "שמעו" – הן למטות והן למסעי וכו'). וראה לעיל ע' 62.
3. 33. ראה לקו"ת ויקרא ב, ב.
4. *. ראה זח"א רי, א. ח"ג כ, ב. עה, רע"א. – הלשון "לעילא ולעילא" נתבאר ברשימות (אוה"ת) לאיכה ע' 15. 20 ואילך. 41 (אוה"ת לנ"ך ח"ב ע' א'מד. א'נ ואילך. א'צב־ג). בסה"מ תרכ"ו ע' קכח ואילך. ובכ"מ.
5. 34. ספרי, דב"ר, תנחומא (ג) ורש"י ר"פ ואתחנן.
6. 35. ואתחנן ג, כה. וראה לקו"ת ואתחנן (ג, ג), שרצה להמשיך בחי' ראי' בכנס"י בפנימיות (ושם ע"ד, דאף שלא פעל זאת – המשיך בחי' זו בהם בבחי' מקיף עכ"פ).
7. 36. ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 127 ובהנסמן שם.

עמוד 76

1. 37. לקו"ת שה"ש כב, ג. כג, ד ואילך.
2. 38. ראה אוה"ת פ' ואתחנן (ע' סה, צג ובהנסמן שם), שבאם היו ממלאים בקשתו של משה "אעברה נא ואראה", לא הי' ענין הגלות כלל. ועפ"ז תומתק השייכות ד"אעברה נא ואראה" דפ' ואתחנן לענין "ליראות ולהשתחוות" דביהמ"ק.
3. 39. ראה עד"ז לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 128 שגם הניסים הבאים בדרך המשכה מלמעלה למטה, מכיון שישנה איזו תפיסת מקום להמטה לגבי המשכה זו (שהרי ענינה הוא – שתהי' ההמשכה למטה), יש להם אחיזה בטבע – גדרי המטה.
4. 40. להעיר גם מההפרש שבין פרשת שמע (שבפ' ואתחנן) לפרשת והי' אם שמוע (שבפ' עקב), שבפרשת שמע נאמר "ושננתם" קודם ל"וקשרתם גו'" – תלמוד גדול, ובפ' והא"ש נאמר "וקשרתם גו'" לפני "ולמדתם גו'" – מעשה גדול (אוה"ת ד"ה ושננתם). והרי תלמוד הוא דוגמת המשכה שמלמעלה, ומעשה – עבודה שמצד המטה (כמובן מאוה"ת שם). וראה לקמן ע' 81 ואילך.
5. 41. להעיר גם מזה, שהחידוש שבפ' והא"ש (דפ' עקב) הוא "אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות" (רש"י פרשתנו יא, יח. מספרי שם, יז).
6. 42. ועפ"ז יומתק מה שהמאמר ד"ה וכתבתם תרכ"ט נאמר בפ' עקב (והוא המאמר ד"ה זה שבאוה"ת – נסדר ע"י כ"ק אדמו"ר הצ"צ ג"כ בדרושי פ' עקב) – אף שהפסוק "וכתבתם גו'" נאמר גם בפ' ואתחנן שלפני פ' עקב – כי תוכן מאמר זה הוא, מעלת ענין השמיעה וקב"ע – אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים.
7. 43. הובא באבודרהם בסדר הפרשיות והפטרות.

עמוד 77

1. 44. הל' יסוה"ת רפ"ז. וראה ג"כ פירוש המשניות ר"פ חלק יסוד הששי (והשביעי).
2. 45. ראה עד"ז לקו"ש [המתורגם] ח"ח ע' 93 ובהערה 42.
3. 46. ברוב השנים. משא"כ כשחל בר"ח. אבל גם אז הוא רק לפי שהפטרת עני' סוערה נדחית מהפטרת השמים כסאי (ראה ב"ח סתכ"ה).
4. 43.
5. *. שהרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו ש"עני' סוערה גו'" – היא נבואה, "שהא־ל מנבא את בנ"א".
6. 47. וי"ל, שהסדר של ג' הפטרות אלו – אתעדל"ע מצד עצמה, אתעדל"ת, ואתעדל"ע שלאחרי אתעדל"ת (שכוללת ב' המעלות – ראה לעיל סעיף ז') – הוא כסדר ג' מדות הראשונות חג"ת (כי "שבעה דנחמתא" הם כנגד ז' המדות, וג' הראשונות – חג"ת): חסד – המשכה, גבורה – העלאה, ותפארת – התכללות משתיהן.
7. 48. זהר שמות יב, רע"א. ושם משמע שקאי על כל החדש (וראה גם מג"א או"ח ר"ס תקנא). אבל בזהר יתרו עח, ב (הובא בניצוצי אורות לזהר שמות שם. וראה גם קרבן נתנאל להרא"ש תענית פ"ד ס"ה), שזהו רק עד ת"ב. (ולהעיר מניצוצי אורות יתרו שם: "ששליטתו בס'* ימים").
8. 49. רש"י פרשתנו יו"ד, יו"ד.
9. 50. ראה או"ח ר"ס תקפא. לקו"ת ראה לב, א ואילך.
10. . כן הוא בנצו"א שם, ולכאורה ברור שצ"ל בט'. ויל"ע בדפוס הא' דנצו"א.

עמוד 78

1. 51. ראה לקו"ת נצבים מז, רע"ג: "ע"י הבכי' רחל מבכה כו' מעוררים רחמים להיות נמשך אח"כ באלול יג"מ הרחמים". וראה גם רשימות הצ"צ לאיכה ע' 20. 27 (אוה"ת לנ"ך ח"ב ע' א'נ. א'נז־ח). (ממאמר ושיחת ש"פ עקב תשי"א שיחת כ' מנחם אב תשכ"ט)
2. 52. המשך וככה תרל"ז פט"ו. ובכ"מ.