תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך ט ואתחנן

שיחה ג

רשימת העמודים (10) מצוטט ב־24 עמודים חיפוש חדש

61שיחה ג

ואתחנן

א. יש קשר בין הפרשה להפטרתה

נאמר ב"טור"¹, שמפרשת בראשית ועד שבעה עשר בתמוז "מפטירין מענין הפרשיות דומה בדומה, ומשם ואילך – לפי הזמן ולפי המאורע".

אך בכל זאת, כיון שכל הענינים בתורה מדוייקים לחלוטין², הרי מכך שההפטרות הנקראות בשבתות שאחרי שבעה עשר בתמוז נקבעו בפרשות מסויימות – "דברי ירמיהו" לפרשת פינחס, או מטות וכו', "נחמו" לפרשת ואתחנן, וכו' – מובן, שלמרות שהן מותאמות בעיקר לפי הזמן והמאורע, בכל זאת קשורות הפטרות אלו³ דוקא⁴ לפרשות אלו⁵.

ולגבי פרשתנו: הפטרת פרשת ואתחנן היא "נחמו נחמו" לפי הזמן והמאורע, מפני שפרשת ואתחנן נקראת בשבת הראשונה של "שבעה דנחמתא", אך בנוסף לכך יש קשר בין הפרשה לבין ההפטרה ("נחמו")⁵.

ב. הבית השלישי – "נחמו נחמו"

על הפסוק "נחמו נחמו עמי"⁶ נאמר במדרש⁷, שההסבר לכפילות הלשון – 62"נחמו נחמו" – הוא, מפני שנחמה אחת היא "על בית ראשון", והאחרת "על בית שני".

יש להבין:

המשמעות של "נחמה" היא, שכאשר התרחש ר"ל אסון אצל מישהו, ואין בכוחו של ה"מנחם" למלא את החסר, הוא מוצא, לפחות, נחמה עבור האדם הפגוע. לכן מובן, שכאשר אדם הוכה פעמיים, אפשר לנחמו פעמיים – עבור שני האסונות שהיו לו.

אך בעניננו, כאשר הנחמה היא ההבטחה שבית המקדש ייבנה שוב⁸, הרי כאשר יש "נחמו" על הבית הראשון, פירושו של דבר, שבבית המקדש השלישי שיהיה לעתיד, יתקיימו כל הענינים שהיו בבית הראשון אשר היה נעלה מהבית השני (אשר חסרו בו חמשה דברים⁹). ואם כך, לשם מה יש צורך בנחמה על הבית השני, והרי היא נכללת, לכאורה, בנחמה על הבית הראשון?

ההסבר לכך הוא"¹⁰: למרות שבאופן כללי הבית השני פחות במעלתו מהבית הראשון, בכל זאת יש בו מעלה על פני הבית הראשון. כנאמר בגמרא¹¹ על הפסוק¹² "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", ש"הבית הזה האחרון" הוא הבית השני¹³, והוא "גדול" – בבנין ובשנים¹⁴ – "מן הראשון".

ולכן נאמר "נחמו נחמו" – פעמיים – "על בית ראשון ועל בית שני", שימולאו שני החסרונות. כלומר, שבבית השלישי תהיינה כל המעלות, הן של הבית הראשון, והן של הבית השני¹⁵.

ג. בית המקדש בבחינת "מקבל"

כדי להבין את מעלתו של הבית השני על הבית הראשון, יש להסביר תחילה (בפנימיות) את מעלתו של בית המקדש בכלל, כולל הבית הראשון, אשר היה "דירת קבע" של הקדוש־ברוך־הוא¹⁶, לעומת המשכן, אשר היה "דירת עראי"¹⁷ לקדוש־ברוך־הוא¹⁸:

קדושת המשכן, "ושכנתי בתוכם", 63למרות שהיתה בכל חלקיו, ולא רק ביריעות ובקרשים, שעשויים מחי ומצומח¹⁹, אלא אף בקרקע המשכן, הדומם, היתה בכל זאת בעיקר מצד למעלה, ולא מצד הדברים הגשמיים – היריעות וכו' והקרקע.

ורק כיון שהאור שהאיר במשכן היה בלי גבול, הוא יכול היה להגיע ולהשפיע גם למטה מטה, עד לסוג הדומם.

ולכן, לאחר לקיחת המשכן ממקום מסויים, לא נשארה שום קדושה במקום זה, בקרקע.

ואילו קדושת בית המקדש היתה מצד הדברים הגשמיים המרכיבים אותו בעצמם. ולכן גם לאחר חורבן בית המקדש נותרה קדושה במקום המקדש²⁰.

זהו הטעם הפנימי לכך שבית המקדש נבנה דוקא בתקופת שלמה, שבה "קיימא סיהרא באשלימותא"²¹, כי ה"סיהרא", הלבנה, אינה כשמש – בבחינת המשפיע, בחינת "זעיר אנפין", אלא היא בבחינת המקבל, המקבלת את האור מהשמש, בחינת "מלכות"²². וכיון שהחידוש העיקרי של בית המקדש אינו ההמשכה מלמעלה, אלא זיכוך הנבראים, לכן הוא קשור לשלימות של "סיהרא"²³.

ד. זיכוך מלמעלה או מלמטה

בזיכוך הנבראים עצמם יש שני אופנים:

א) זיכוכם מצד האור שלמעלה. בדומה לרב המלמד את תלמידו באופן, שעל ידי לימוד זה יהיה התלמיד מסוגל בעצמו להגיע לכוונה האמיתית²⁴. אך בכל זאת, גם מה שמבין התלמיד "בעצמו" את אמיתות הכוונה נובע מההארה השכלית שהעניק לו הרב.

ב) זיכוך שאינו על ידי האור המאיר מלמעלה, אלא זיכוך הנבראים מצד עצמם: מפני שאמיתיות מציאותם היא אלקות, הרי הם סוף סוף מזדככים עד כדי "וראו כל בשר... כי פי ה' דיבר"²⁵, לא מצד גילוי הדרגה של "פי ה'", אלא מצד הבשר עצמו.

64בדומה לחזרה בתשובה כפשוטה, אשר בדרך כלל אינה נובעת מגילוי אור, כי אדרבה: לפני שחזר בתשובה הרי הוא היה רחוק מאלקות, וכיצד ייתכן שירגיש בגילוי האור, אלא היא נובעת מבעל התשובה עצמו²⁶, מפני שעצמיותו של היהודי היא אלקות, המשפיעה גם בגלוי, ולכן רוצה כל יהודי, בלי יוצא מן הכלל ח"ו, לקיים את רצון ה', אלא ש"יצרו הוא שתקפו", כפסק הדין הידוע של הרמב"ם²⁷.

ה. שתי דרגות הלבנה

בדומה לשני אופנים אלו בזיכוך הנבראים, כך יש בלבנה – בחינת המלכות, שורש הנבראים – שני אופנים: כפי שהיא עתה, וכפי שתהיה לעתיד לבוא:

עתה הלבנה מקבלת מהשמש, והיא בבחינת²² "זעיר אנפין". ורק על ידי שהיא מקבלת את אור השמש, מאיר אורה העצמי²⁸, כדוגמת התלמיד שהוזכרה לעיל, שעל ידי שהוא מקבל את הכוונתו המחשבתית של המשפיע, ביכולתו לחדש רעיון שכלי בכוח עצמו.

אך לעתיד לבוא יהיה "אור הלבנה כאור החמה"²⁹, ש"אור הלבנה" לא יזדקק ל"אור החמה", אלא יהיה כ"אור החמה" המאיר מצד עצמו³⁰.

עד ש"ועינינו מאירות כשמש וכירח"³¹, שגם העיניים (השחור שבעין ³²) יאירו בעצמן, ולא יזדקקו, כעתה, לאור השמש והירח³³.

65ו. תורה, מצוות ותשובה

שלשה ענינים אלו – המשכה מלמעלה, זיכוך הנבראים מצד גילוי אור, וזיכוכם מצד עצמם – הם באופן כללי בעבודת האדם: תורה, מצוות (או תפילה), ותשובה:

התורה היא המשכה מלמעלה – "נתן לנו את תורתו", "משה קיבל משה תורה ומסרה...". גם לימוד התורה, על־אף שהאדם צריך ללמוד ולהבין, עד אשר יתאחד על ידי הבנתו עם התורה שאותה הוא לומד³⁴ – אך העיקר בכך אינו שיוסיף בכך מעצמו, אלא, להיפך, עליו לעמול כדי להבין את דברי התורה, כדי לגלות את מה שהתורה אומרת.

לעומת זאת, כוונת המצוות היא בעיקר – עשיית הקלף, הצמר וכו' לתפילין ולציצית, "ועשיתם אותם" – לחדש וליצור כביכול, את המצוה³⁵. כביטויים "מעשין על הצדקה"³⁶, "כופין" – בכך יש כפיה והתבטלות הנעשות על ידי האדם המקיים את המצוה, כלשון המדרש³⁷ "לצרף בהם את הבריות".

ובנוסף לכך: המצוות אפשריות רק בצירוף מקיים המצוה. כל המשמעות של מצוות, ציוויים, היא הוראה לאדם – לעומת התורה, המתקיימת אף לפני שהאדם לומד אותה.

כשם שיש הבדל בין התורה למצוות לגבי האדם, כך יש הבדל, ואף מודגש יותר, לגבי העולם בכלל:

התורה עוסקת בדברים גשמיים, אך אין היא "מתלבשת" בהם, אלא רק דנה אודותם³⁸. ואילו המצוות "מלובשות" ממש בדברים הגשמיים שבהם מקיימים את המצוה, שהם עצמם ייהפכו לקדושה.

זהו אחד הטעמים לכך שהתורה מושווית ל"אור היום", ואילו המצוות דומות ל"אור הנר"³⁹, כי⁴⁰ אור היום 66אינו משפיע בפנימיות על המקום שבו הוא מאיר⁴¹ – במקום עצמו אין מתרחש שום שינוי, ואילו אור הנר הופך את הפתילה ואת השמן עצמם לאור⁴² (לאש).

ז. תשובה – הפיכת הזדונות לזכויות

בכל זאת, גם זיכוך האדם והדברים הגשמיים על ידי קיום המצוות קשור לאור, למרות שהם עצמם מזדככים על ידי כך, כי כאשר מקיימים מצוה, עושים זאת מפני ש"קולטים" את ציווי הבורא ומוכנים לקיימו מתוך קבלת עול מלכות שמים.

לעומת זאת, בעל התשובה, אשר בחטאו פרק מעצמו עול מלכות שמים, והוא רחוק מגילוי האור (מלמעלה), הרי התשובה באה ממנו עצמו, כדלעיל בסעיף ד'⁴³.

וכן לגבי עניני העולם יש הבדל, שבאמצעות המצוות מזדככים רק הניצוצות שבדברים המותרים⁴⁴, שמקליפת נוגה⁴⁵ (ואילו הניצוצות שנפלו לדברים האסורים, שבשלש הקליפות הטמאות לגמרי – אי אפשר לזככם על ידי המצוות⁴⁶). לעומת זאת, על ידי התשובה, הרי גם הניצוצות שבזדונות, שהם בשלש קליפות הטמאות⁴⁷, נהפכים⁴⁸ לזכויות⁴⁹.

67ח. בית שני – "בעלי תשובה"

לפי כל האמור לעיל ניתן להבין את מעלתו של הבית השני על פני הבית הראשון⁵⁰:

בתקופת בית ראשון היו ישראל, באופן כללי ובעיקר, צריכים להיות בבחינת "צדיקים"⁵¹. ולכן, עדיין לא היה אז ה"כוח" להפיכת העולם עצמו, מתוך העבודה שלו עצמו, לקדושה.

ואילו בתקופת בית שני, כאשר היו ישראל בדרגת בעלי תשובה, היה הבית השני באופן שגם הגשמיות מצד עצמה תהיה מקדש לקדוש־ברוך־הוא.

זהו ההסבר לכך שכורש, אשר אינו יהודי⁵², ציוה לבנות את הבית השני⁵³, בדומה לענין התשובה – אשר על ידה שגגות נעשים לו כזכיות, ועד כדי כך שגם זדונות נהפכים לזכויות.

ט. שתי נחמות בבית השלישי

זהו ההסבר לשתי הנחמות – הן "על בית ראשון" והן "על בית שני", מפני שבכל אחד מהם יש מעלה על פני השני:

מעלתו של הבית הראשון היא, שהיה בו אור נעלה יותר. כיון שישראל היו בבחינת צדיקים, כדלעיל, הם היו כלים מתאימים יותר לאלקות, ולכן, גם בית המקדש היה באופן כזה.

אך מצד העבודה הרוחנית של העולם עצמו, הבית השני נעלה יותר, כפי שהוסבר לעיל.

זהו ההסבר לכך שהבית השני היה גדול מהבית הראשון "בבנין" (מקום) ו"בשנים" (זמן)⁵⁴ – כי ה"עולם" מוגדר⁵⁵ במקום ובזמן.

וזהו החידוש של הבית השלישי, שבו התאחדו שתי המעלות גם יחד⁵⁶ – "נחמו" על בית ראשון, ו"נחמו" על בית שני.

68י. קיום הקדושה – דוקא מלמטה

הבדל זה שבין תקופת הבית הראשון לתקופת הבית השני מתבטא, ככל הענינים של פנימיות התורה, גם בתורת הנגלה, ואף בהלכה.

מצד אחד, קדושת ארץ ישראל בתקופת בית שני היתה פחותה מתקופת בית ראשון. כפי שאנו רואים בהלכות מסויימות⁵⁷, וכן לגבי תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, שבזמן בית שני "במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה"⁵⁸, ואילו בתקופת בית ראשון תקעו בשופר בראש השנה שחל בשבת⁵⁹ בכל המדינה, ולא רק במקדש,

וכפי שמבאר זאת אדמו"ר הזקן⁶⁰, שההשפעה האלקית ה"נמשכת" על ידי תקיעת השופר בראש השנה שחל בשבת היא בדרגה נעלית ביותר, שיכולה "להימשך" רק בבית המקדש⁶¹. ובכל זאת, בתקופת בית ראשון תקעו בשופר גם במדינה, כי אז חלה דרגת בית המקדש גם "בגבולין".

למרות זאת אנו מוצאים מצד שני, שקדושת ארץ ישראל שהיתה בתקופת בית ראשון בטלה לאחר החורבן, ואילו קדושת ארץ ישראל שהיתה בתקופת בית שני נשארה גם לאחר החורבן²⁰.

ההסבר לכך הוא: דרגת הקדושה של ארץ ישראל בזמן בית ראשון אכן היתה נעלית יותר, אך קיום הקדושה – שלא תיפסק, ולא תילקח מהתחתון – הרי זה תלוי בזיכוך התחתון, ולכן היה זה בעיקר בזמן בית שני, כאשר הכניסה לארץ ישראל וקדושתה באו על ידי כורש⁶².

69יא. שתי קדושות במקביל לשני סוגי הלוחות

כל הענינים נובעים מהתורה, ושני ענינים אלו, של צדיקים ושל בעלי תשובה כפי שהם בתורה, קיימים בענין של לוחות ראשונות ושל לוחות שניות:

מצד הלוחות הראשונות היו כל בני ישראל בדרגה של "חירות", אשר "אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם"⁶³, כפי שבתקופת בית ראשון האיר האור מבית המקדש בכל ארץ ישראל⁶⁴.

ואילו מצד הלוחות השניות, רק מי שעוסק בתורה הוא "בן חורין"⁶⁵, כפי שבתקופת בית שני האיר האור רק בבית המקדש, ולא בגבולין⁶⁴.

ומצד שני: בלוחות הראשונות שבאו רק מלמעלה התאפשרה שבירה, אך רק בתחתון שבהן, בלוחות, ואילו האותיות פורחין⁶⁶, בדומה לקדושה הראשונה בתקופת בית ראשון, שהתבטלה, נסתלקה ממקום המקדש^*.

לעומת זאת, בלוחות השניות, שבאו לאחר השבירה ולאחר התיקון על כך על ידי התשובה, לא היתה שבירה⁶⁷ – בדומה לקדושת ארץ ישראל בזמן בית שני הקיימת תמיד.

יב. פרשת ואתחנן – איחוד שתי הדרגות

זהו הקשר שבין פרשת ואתחנן לבין "נחמו נחמו – על בית ראשון ועל בית שני":

אחד ההבדלים בין עשרת הדברות שבפרשת ואתחנן לבין עשרת הדברות שבפרשת יתרו הוא, שעשרת הדברות שבפרשת יתרו נאמרו לפני חטא העגל, כאשר ישראל היו בבחינת צדיקים, ואילו פרשת ואתחנן⁶⁸ נאמרה לאחר חטא העגל, ואף לאחר החטאים האחרים שחטאו ישראל במשך ארבעים השנים,

ולא זו בלבד שזמנה של פרשת ואתחנן היה לאחר כל הענינים השליליים שלהם, אלא יותר מכך: הפרשה נאמרת בהמשך לדברי התוכחות שבפרשה הקודמת, ואף בפרשת ואתחנן עצמה⁶⁹ נכללים דברי תוכחה על ענינים בלתי רצויים –

ובכל זאת מסופר כאן סיפור מתן תורה כולו, כפי שהיה לפני החטא.

70ויוצא מכך, שבפרשה זו קיימת התאחדות של בחינת הצדיקים – בית ראשון, עם בחינת בעלי התשובה – בית שני.

יג. "ואתחנן" – בית ראשון ובית שני

איחוד זה של בית ראשון עם בית שני נרמז גם במילה הראשונה, בשמה של הפרשה – ואתחנן, המצביע על תוכנה העיקרי של הפרשה:

"ואתחנן" בגימטריא תקט"ו⁷⁰. בתורת החסידות מוסבר על כך⁷¹, שהאותיות ת"ק מצביעות על דרגת המדות – ו־ה, ומשום כך עניני העולמות, המתהווים מהמדות, שבעת ימי הבנין, הם במספר ת"ק⁷². ט"ו (בגימטריא י־ה) היא דרגת המוחין. והענין של תקט"ו, גימטריא של "ואתחנן", חיבור של ת"ק וט"ו במילה אחת, הוא חיבור המוחין והמדות⁷³.

וזה רומז לאיחוד של בית ראשון עם בית שני, כי בית ראשון הוא⁷⁴ בבחינת י"ה, ובית שני הוא בבחינת ו"ה.

זהו אחד ההסברים לכך שבשבת הראשונה שבה מתחילה הנחמה, מיד לאחר תשעה באב, קוראים את פרשת ואתחנן,

כי כל הענינים נמשכים על ידי התורה, וכיון שההתעלות שצריכה להיות לאחר תשעה באב היא שתהיינה שתי המעלות, של בית ראשון ושל בית שני ביחד, לכן קוראים בתורה את פרשת ואתחנן, שיש בה איחוד של י"ה עם ו"ה,

ועל ידי הקריאה בתורה ואמירת ההפטרה, שבה מופיע בגלוי ענין זה של "נחמו נחמו" פעמיים, אודות האיחוד של בית ראשון עם בית שני, מקרבים ומחישים את קיום היעוד "נחמו נחמו – על בית ראשון ועל בית שני",

ויתגלה⁷⁵ הבית השלישי, שבו יתאחדו הבית הראשון והבית השני, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

הערות

עמוד 61

1. או"ח סתכ"ח. וכ"ה בשו"ע ורמ"א שם סעיף ח'. וראה תוס' (מגילה לא, ריש ע"ב). רמב"ם הל' תפלה פי"ג הי"ט.
2. ובפרט, שגם הפרשיות ד"ומשם ואילך" יש להן שייכות ל"פורעניתא" ול"נחמתא" – ראה של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב. וראה גם שם שסו, א ואילך בנוגע להפרשיות שבין המצרים.
3. ונרמז גם בלשון הטור (שתחלתו הובא בפנים) "דברי ירמי' לפ' פנחס וכו'" – אף שלכאורה הי' מספיק שימנה (כמוש"כ בשו"ע וכן הוא בתוס' מגילה לא, ב) רק את שמות ההפטרות וסדרן, מבלי להזכיר בכל הפטרה את הפרשה.
4. אלא שיש הפטרות ששייכות לשתי פרשיות [וכמו: "דברי ירמי'" ששייכת הן לפנחס והן למטות*; עני' סוערה – לראה וגם לכי תצא].
5. אלא שמטעם השייכות לפרשה – יש הפטורה
6. ישעי' מ, א.
7. ילקוט ישעי' רמז תמה. שמעו כשמטות ומסעי מחוברין הוא ע"פ הכלל דההפטורה צ"ל מעין הקריאה שבה מסיימין (שו"ע או"ח סו"ס רפ"ד וסו"ס תכח). ומה שבטור שם כותב "שמעו דבר ה' לראשי המטות" – הרי כוונת הטור היא (בעיקר) להורות זמן קריאתה (ושייכות ההפטרות להפרשיות שבטור – ראה הערה הקודמת – היא רק ברמז). [מה שכותב ל"ראשי המטות" – דלכאורה הרי לפעמים היא רק למסעי (אבל א"א שתהי' רק למטות), כן קשה שפ' מסעי אינו מזכיר כלל – יש לומר, שזהו מפני שרק בשתי קביעות בלבד – ודמעוברות – הוי מטות ומסעי נפרדות (ראה הלוחות שבטור שם). ולהעיר אשר היפוכו באבודרהם, דמזכיר סדר ההפטרות – רק כשהפרשיות נפרדות!] אבל אינו, כי עכצ"ל דהפטורת שמעו יש בה גם שייכות לראשי המטות – שהרי גם למ"ד (הובאו בב"י סו"ס רפד) דבשני פרשיות מחוברות מפטירין בהפטורת פ' ראשונה – מפטירין שמעו.
. שמעו – י"ל ששייכת רק למסעי. וזה שמפטירין שייכת יותר, וכמו ויד ה' – לפינחס; וידבר דוד – להאזינו.

עמוד 62

8. שהרי "כל אלה הנחמות עתידה לימות המשיח" (רד"ק לישעי' שם).
9. יומא כא, ב. ובלקו"ת ר"ה (נז, ג), שזהו מפני שחסרה בו בחי' ה' עילאה דבינה.
10. ראה עד"ז ד"ה נחמו עת"ר בסופו.
11. ב"ב ג, סע"א ואילך.
12. חגי ב, ט.
13. בזהר (ח"א כח, א) מפרש שקאי אבית שלישי. וראה לעיל ע' 29 הערה 29 תיווך ב' הפירושים.
14. שזהו מורה גם על גדלות באיכות וברוחניות.
15. ראה זח"ג רכא, א. וראה בארוכה לעיל ע' 28 ואילך, ע' 32־31.
16. ראה שהש"ר פ"א, טז (ג). וכמ"ש (תהלים קלב, יד) זאת מנוחתי עדי עד (תו"א ר"פ ויגש).
17. שהש"ר שם. וכמ"ש (ש"ב ז, ו) ואהי' מתהלך באהל גו' (תו"א שם).
18. בכל הבא להלן (בענין ההפרש שבין משכן למקדש) – ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 18 ואילך ובהנסמן שם. וראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ח ע' 26.

עמוד 63

19. וגם באדנים וכו' – דומם.
20. רמב"ם הל' ביהב"ח ספ"ו.
21. זח"א קנ, א. וראה שמו"ר פט"ו, כו. ובכ"מ.
22. ראה לקו"ת צו י, סע"א (ובכ"מ), ששמש הוא (יסוד) ז"א, ולבנה מלכות. וראה גם תקו"ז תמ"ד ששימשא וסיהרא הם דוגמת קוב"ה ושכינתא.
23. משא"כ משכן – מעשה משה (ודורו), שפני משה כפני חמה (ב"ב עה, א*).
24. ראה המשך תרס"ו ע' תב. ושם (ע' תג) שהוא ע"ד מבין דבר מתוך דבר ש"מה שמבין מתוך שכל זה שכל אחר ה"ז התחדשות לגמרי". ע"ש באריכות.
25. ישעי' מ, ה. וראה שער האמונה לאדמוה"א פכ"ה.
. להעיר גם בדחז"ל זה גודל דיוק ל' פרש"י עה"ת שהשמיט תיבת פני בנוגע לחמה וללבנה (פינחס כז, כ) – והטעם כי ע"ד הפשט אין לחלק בחמה ולבנה "פני" ולא פני.

עמוד 64

26. ואף שמה שמתעורר בתשובה הוא מצד זה שמלמעלה מסבבים סיבות שונות לזה וכמ"ש (ש"ב יד, יד) "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח" – הרי זהו באופן של העלם וכו' [וכמש"נ (דברים ד, כט) ובקשתם משם (ראה לקו"ת ראה לב, ג) את ה"א גו' ונאמר: והסתרתי פני מהם גו' ואמר גו' על כי אין אלקי בקרבי גו' ואנכי הסתר אסתיר פני גו' (וילך לא, יז־יח)], והתשובה עצמה באה מצד הבע"ת. וראה המשך תער"ב ח"ג ע' א'שכח.
27. רמב"ם הל' גירושין ספ"ב.
22.
28. המשך תרס"ו שם ע' תד (בהמשך להמשל דרב ותלמיד המובא לעיל בפנים ס"ד). וראה בארוכה תורת שלום ע' 76. ובכ"מ.
29. ישעי' ל, כו.
30. לקו"ת צו י, א.
31. נוסח התפלה דשבת (נשמת).
32. ראה ויק"ר פל"א ח: הגלגל הזה של עין אין אדם רואה מתוך הלבן שיש בו אלא מתוך השחור. ולכאורה כ"מ באוה"ת הנסמן בהערה הבאה.
33. אוה"ת בראשית לג, א. – וזה (לכאורה) חידוש יותר מ"והי' אור הלבנה כאור החמה" – כי הלבנה הרי גם עכשיו יש לה אור עצמי ורק שאינו מאיר והחידוש הוא שלעתיד גם אור המקבל יאיר כאור המשפיע; משא"כ שחור שבעין, הרי השחרות הוא היפך האור (ראה פיה"מ לאדמוה"א ספקכ"ב: השחור שבעין .. שמצמצם לעצם הראי' .. דכח הבהירות שבעין היא בעצם ספירי דלובן שבעין*) – ולע"ל גם השחור יהי' מאיר.
. בפיה"מ שם מסיים, שע"י שנהפך השחור שבעין נעשה כח ההבטה חזק וזך הרבה יותר (וראה גם רש"י האזינו לב, י: שחור שבעין שהמאור יוצא הימנו). ולכאורה י"ל, ששני אופנים בחוזק אור הראי' שנעשה ע"י השחור שבעין דוקא: בפשטות – להיותו מצמצם את אור הראי'. ולפי אופן זה, השחור שבעין רק גורם הוא לחוזק האור. ובפנימיות – שהשחור עצמו נהפך לאור, ולכן אורו חזק יותר. ולהעיר מתו"ח נח (ס, סע"ב), שישנם ב' פירושים ב"יתרון האור מן החשך". ולהעיר גם מאוה"ת וארא ע' קסג. ע"ש.

עמוד 65

34. תניא פ"ה.
35. ויק"ר פל"ה, ו. וראה סנה' צט, ב. זח"ג קיג, א.
36. ב"י ליו"ד סי' רמח. וראה סנה' צט, ב. וראה ד"ה ויטע אשל תרצ"ט פ"ד. ובכ"מ.
37. ב"ר רפמ"ד וש"נ.
38. "ולשון התלבשות (בתורה) הוא רק שם המושאל בלבד" (ד"ה ויאמר משה תש"ד פ"כ).
39. כמ"ש (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. ומזה שאמרו (סוטה כא, א) "מה אור מגין לעולם כו' כיון שעלה עמוד השחר" "משמע דאור היינו אור היום .. ולא כמ"ש בשל"ה (בתחלתו) מדורה גדולה" (אוה"ת משלי שם ריש ע' תקסט. קונטרס עץ החיים בתחלתו).
40. בסוטה שם: "תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור .. מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצוה כו' מה אור מגין לעולם אף תורה כו'". אבל אין מזה סתירה למ"ש בפנים, כי מה ש"מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה" ו"תורה מגינה לעולם" היא מצד מעלת האור של התורה והמצות עצמם [שהמצות תלויות בזמן (ומקום), ולכן מגינות לפי שעה, משא"כ התורה שהיא למעלה מהזמן היא מגינה לעולם – עיין אוה"ת שם ע' תקע. קונט' עה"ח ספ"ב]. אבל בנוגע להבירור שבאדם (הלומד או מקיים המצוה), ועד"ז בנוגע לדברים הגשמיים (שהתורה מתלבשת לדון בהם או שמקיימים מצות בהם), הבירור שע"י המצות הוא בפנימיות יותר. וכמו אור היום ואור הנר, שבנוגע למעלת האור עצמו, אור היום הוא נעלה יותר, אבל בנוגע לפעולתם בחומר העולם, הרי פעולת אור הנר היא בפנימיות יותר, כבפנים.

עמוד 66

41. תו"א פז, ריש ע"ב. ובכ"מ.
42. ראה שערי אורה מג, ב. אמ"ב שער הציצית פט"ז (י, סע"א ואילך. ושם (ריש ע"ג): וזהו נר מצוה ששרשה למעלה מתורה אור). לקו"ש ח"ח ע' 353 הערה 11. וראה לקמן הערה 43. 48.
43. וזה נעלה יותר מענין ה"אתהפכא חשוכא לנהורא" ד"נר מצוה" – אף שאור הנר (המצוה) מהפך את הפתילה עצמה (דבר הגשמי שמקיימים בו המצוה) לאש ואור – כי באור הנר, הרי מה שהפתילה מאירה הוא מצד האש האוחז בה ומהפכה לאש (אבל לא מצד הפתילה גופא), משא"כ אופן ה"אתהפכא" שבתשובה הוא מה שהחשך מצד עצמו נהפך לאור [בדוגמת "ועינינו מאירות כשמש וכירח" שיהי' לע"ל – ראה לעיל סעיף ה]. וראה לקמן הערה 48.
44. ראה שבת (כח, ב. וש"נ): מן המותר בפיך.
45. תניא רפל"ז. ובכ"מ.
46. ואדרבה, צריך לדחותם (לקו"ת שה"ש ו, ד).
47. ולמטה יותר גם מדברים האסורים – שהרי הם היפך רצונו ית' (ראה תניא פכ"ד).
48. ומזה מובן שהאופן ד"אתהפכא חשוכא לנהורא" שע"י תשובה הוא מה שהחשך מצד עצמו נהפך לאור. כי כאשר הפיכת החושך (החומר) הוא מצד האור, צריך שהחומר (החשך) יהי' לו איזה שייכות להאור. [וכמו באור האש, שמכיון שמה שמהפך את הדברים שנאחז בהם לאש הוא מצד האש (כנ"ל הערה 43), הרי הדברים שנהפכים לאש (פתילה או עצים) צריכים להיות נוחין ומוכשרים להתאכל ולכלות בהאש (ראה לקו"ת אחרי כו, ב), שלכן א"א שהאש יאחז באבנים וכיו"ב ולהפכם לאש]. ולפ"ז נמצא, שההפרש בין ג' הבחינות – תורה, מצות ותשובה – הוא בשתים: באופן פעולתם על חשך העולם, ובדרגת החשך שבהם פועלים: האור דתורה דוחה את החשך; "נר מצוה" מהפך את החשך, ובמילא – גם המציאות דחשך. אבל בכ"ז, אופן האתהפכא הוא מצד האור ובמילא – מהפך רק החשך שיש לו שייכות לאור (דברים המותרים); אופן האתהפכא דתשובה הוא מצד החשך עצמו, ובמילא – גם ה"זדונות" – חשך שאינו שייך לאור – נהפכים לזכיות.
49. יומא פו, ב. וראה בארוכה דרמ"צ קצא, א.

עמוד 67

50. ראה גם לעיל ע' 28 ואילך.
51. שלכן בנין ב"ר הי' בזמן דקיימא סיהרא באשלימותא (כנ"ל ס"ג), שהוא שלימות הלבנה בקבלתה מהשמש (ראה לעיל סעיף ה'). ולהעיר, שמה שבזמן שלמה "נתמלא דיסקוס של לבנה" הוא, לפי שהי' דור ט"ו לאברהם "שהתחיל להאיר" (שמו"ר פט"ו, כו) – היינו, שזיכוך המטה בא בהמשך להאור שנמשך (לאברהם – שבעל* הבירה הציץ עליו) מלמעלה. (ולהעיר גם משמו"ר שם: "בראשון של ניסן מתחלת להאיר" – והרי הענין דחדש ניסן הוא המשכה מלמעלה).
52. ראה ליקוטי ביאורים (מז, ד (מאמרי אדהאמ"צ – קונטרסים (קה"ת, תנש"א) ע' קמד) – להרה"צ כו' ר"ה מפאריטש) שחסידי או"ה הם מק"נ (ומציין לשער חהמ"צ בסידור). ובפרש"י (ר"ה ג, סע"ב) בהא דכורש החמיץ "נעשה רשע", אבל אין מזה ראי' שנשתנה שרש נפשו עי"ז, וק"ל.
53. עזרא א, א. וראה תוי"ט עדיות (הובא לקמן הערה 62). ויתירה מזו – שהשתתף בהבנין – ראה עזרא ו, ד. ר"ה ד, א.
54. אלא שמגדלות בכמות – באה גם גדלות באיכות וברוחניות וכנ"ל הערה 14.
55. שעהיוה"א פ"ז (פב, א).
56. ראה בהמסומן לעיל הערה 15.
. ב"ר ר"פ לך.

עמוד 68

57. ובפרט שלא נהג אז יובל (ראה ערכין לב, ב. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ח) ובמילא – גם לא הדינים הנוהגים רק בזמן שהיובל נוהג (רמב"ם שם ה"ט). ואף שבפשטות מצות יובל אינה תלוי' בביהמ"ק ובמעלת מדריגתו, ומה שבזמן ב"ש לא נהג יובל, הוא לפי שמצות יובל היא דוקא "בזמן שכל יושבי' עלי'" – הרי הענין ד"כל יושבי' עלי'" (בפנימיות הענינים) "הוא בחי' כעיר שחוברה לה יחדיו .. המשכת ה' עילאה בה' תתאה", ולפי שבחינה זו לא היתה בב"ש, לכן לא נהג אז יובל (לקו"ת ר"ה ס, סע"ב). – וצ"ע וביאור בהא דבסוף ב"ר ג"כ לא נהג יובל (ערכין לה, סע"ב).
58. ר"ה כט, ב. "וגזירה זו היתה בזמן בית שני כנודע בגמרא שרוב הגזירות כו' היו בזמן ב"ש דוקא" (לקו"ת ר"ה נז, ג).
59. אבל דעת הירוש' (ר"ה רפ"ד) משמע דמדאורייתא אין תוקעין בשבת (במדינה).
60. לקו"ת שם.
61. ע"פ נגלה טעם ההפרש בין "מקדש" ל"מדינה" בזה הוא לפי שאין שבות במקדש (רש"י שם ד"ה גזירה). ויש לתווך טעם זה עם הטעם שבלקו"ת שם (הובא בפנים) שבחי' התענוג הנמשך ע"י שופר (שלמעלה מבחי' התענוג דשבת) "אינו שורה ומתלבש אלא בבינה כו'" שמאיר רק במקדש – כי מה שבזמן ב"ש הוצרכו לגזירות וסייגים כו' הוא לפי שלא האיר אז בחי' ה' עילאה דבינה, כמבואר בלקו"ת שם. ולכן במקדש עצמו, שגם בב"ש "הי' יכול להיות גילוי בחי' בינה דאצילות", לא הוצרכו לגזירות, ולכן אין שבות במקדש.
20.
62. ראה תוי"ט עדיות פ"ח מ"ז שכוונת הרמב"ם שם במ"ש "וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה" [שלכן היא מקודשת גם עתה] היא ל"חזקה שהחזיקו מיד מלך פרס שנתן להם רשיון להחזיק בה". ע"ש.

עמוד 69

63. עירובין נד, א. והכוונה שם היא לכל ישראל – לא רק להעוסקים בתורה – שהרי העוסק בתורה, גם עכשיו (שנשתברו הלוחות), הוא בן חורין (אבות פ"ו מ"ב) – אוה"ת תשא ע' ב'כב. המשך תרס"ו ע' פז.
64. אוה"ת שם.
65. אבות שם.
66. פסחים פז, סע"ב. ירוש' תענית פ"ד ה"ה.
*. להעיר דקדושת המקדש – לא נתבטלה לאחרי החורבן (רמב"ם הל' ביהב"ח ספ"ו. ראה לעיל ס"ג), אבל החילוק בקדושת הארץ בין קדושה ראשונה וקדושה שני'.
67. ראה תנחומא תשא לא – הובא בפרש"י תשא לד, ג.
68. וגם: נוסח זה דעשה"ד (דפרשתנו) י"א שהוא שהי' כתוב על לוחות השניות (פס"ז (לק"ט) תשא לד, א. ואתחנן ה, יב).
69. לדוגמא, ראה: ג, כו. פרש"י שם, כט.

עמוד 70

70. ראה דב"ר פי"א, י – הובא בדע"ז מבעה"ת עה"פ.
71. ראה אוה"ת כאן עה"פ (ע' קיג ואילך). בראשית מז, ב.
72. ראה חגיגה יג, א. וראה לקו"ת אמור לד, א.
73. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 111 הערה 69. (משיחת שמחת בית השואבה תשכ"ד. ש"פ ואתחנן תשכ"ח)
74. ראה רשימות הצ"צ לאיכה ע' 20 (אוה"ת לנ"ך ח"ב ע' א'נ). וש"נ.
75. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 95 הערה 63.