ט'תתסט
ט'תתסט
תענית אסתר3 (נדחה), ה'תש"ל
ברוקלין, נ.י.
שלום וברכה!
מאשר הנני קבלת המכתב . . .
ובעמדינו לפני ימי4 הפורים עליהם נאמר אשר לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם
יהי רצון אשר תמיד כל הימים כן תהי' לנו אורה ושמחה וששון ויקר כאשר הי' לאבותינו בימים ההם בזמן הזה –
כדרשת רבותינו5 : אורה זו תורה כו' ויקר אלו תפילין6 (והוקשה 7 כל התורה כולה – המצוות – לתפילין)
וכמשמעו – שהרי אמחז"ל: אין8 מקרא יוצא מידי פשוטו – אורה ושמחה וששון ויקר בגשמיות9 וברוחניות גם10 יחד.
בברכה.
מ. שניאורסאהן
***
אגה"ק11 בסה"ת דכ"ק אדנ"ע ודכ"ק מו"ח אדמו"ר – יש למעט, כיון שבלאה"כ יו"ל12 בעז"ה אוסף אגה"ק שלהם.
הערות
- 1. כללי פרטי. מצילום האגרת. נדפסה בלקו"ש ח"ו ע' 371.
- 2. אדר שני : ראה גם לקו"ש חט"ז ע' 349 ובהערה 66.
- 3. תענית אסתר : צע"ק שנקרא ע"ש אסתר כו' : ראה גם שיחת פורים שנה זו (שיחות קודש ה'תש"ל ח"א ע' 641 ואילך). שלשת ימים לילה ויום : אסתר ד, טז. וברא"ש : מגילה פ"א ס"ח. דהמגילה . . ע"ש אסתר : ראה בארוכה לקו"ש חט"ז שיחה א' לפורים (ע' 352 ואילך) ובהערות שם.
- 4. סד"ה . . תרכ"ט : סה"מ תרכ"ט (הוצאת תשנ"ב) ס"ע פו ואילך.
- 5. אוה"ת מג"א : בהוצאת תש"נ – ע' קמט ואילך.
- 6. ד"ה תפלין דמארי עלמא , תרנ"ג : סה"מ תרנ"ג ע' רלג ואילך.
- 7. והוקשה כל התורה כולה – המצוות – לתפלין : ראה גם לקו"ש ח"ט ע' 79 הערה 3. חכ"ו ע' 441 הערה ד"ה כולל אַלע מצוות. לעיל אגרת ט'תשכא.
- 8. הראב"ע בתחילת פירושו : למגילת אסתר. וראה לקו"ש חכ"א ע' 202-201, ובהערות שם.
- 9. סד"ה . . ה'ש"ת : סה"מ ה'ש"ת ע' 9. וראה לקו"ש חכ"ו ע' 439 בהערות.
- 10. עד דלא ידע . . ה"ז הדרגא דכחשיכה . . כאורה : מגילה ז, ב. תהלים קלט, יב. וראה ד"ה חייב איניש תרפ"א (סה"מ תרפ"א ע' קצד. ה'תש"ח ע' 121). מנער ועד גו' ונשים : אסתר ג, יג.
- 11. אגה"ק בסה"ת כו' : = אגרות הקודש בספרי התולדות. קטע זה למו"ה אברהם חנוך גליצנשטיין, מו"ל ספרי התולדות דרבותינו נשיאנו. אגרות נוספות אליו – לעיל חכ"ד אגרת ט'קמו (ע' קמא), ובהנסמן בהערות שם.
- 12. יו"ל בעז"ה אוסף אגה"ק שלהם : יש לציין שהחל משנת ה'תשמ"ב עד-עתה יצאו לאור חמשה כרכים מכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע וארבעה עשר כרכים מכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע. אדר שני : להעיר מירושלמי מגילה (פ"א, ה"ה): אותה השנה (שנעשה בה הנס) הייתה מעוברת, אלא שדעת הבבלי משמע לא כן (מדלא הביאו בסוגיא זו להכריע הדין). ולהעיר מש' הפסוקים להאריז"ל ר"פ ואתחנן. תענית אסתר : צע"ק שנקרא ע"ש אסתר, שהרי אין הוא לזכר "וצומו" שאמרה אסתר שהי' "שלשת ימים לילה ויום" ובי"ד-ט"ז (או י"ג-ט"ו) ניסן (וכמש"כ באבודרהם סדר תפלות תעניות ופי'. וראה מס' סופרים רפכ"א. ב"י וב"ח לטאו"ח סתרפ"ו. וש"נ . ב"ח לטאו"ח סתכ"ט ד"ה ה"ג וה"א. ומש"כ בב"ח שם "וכן תענית" – אולי צ"ל "והן תענית"), כ"א לפי שבו נקהלו כו' (וגזרו תענית – תנחומא בראשית ג. שאילתות סז ועוד. ובשאילתות שם (וכ"מ בתנחומא וברא"ש) שהתענו גם בזמן שביהמ"ק הי' קיים; ובאו"ז ח"ב סשס"ז (תלט) (מס' המקצועות): וחייבינהו הקב"ה לישראל לענויי נפשייהו בי"ג דאמר ר' שמואל כו' – ודלא כמש"כ בכ"מ שהוא מדברי הגאונים (שעפ"ז מובן מה שלא נזכר בגמרא – וראה מ"מ להל' תעניות פ"ה, ה"ה). וראה אורחות חיים (החדש) סתרפ"ו, וכמה מנ"כ השו"ע שם. וש"נ . ובב"י ובלבוש (סתרפ"ו) שכדי לא להכביד על הצבור אין מתענין ג' דאסתר (דברי הצומות גו' – שהובא ברמב"ם ועוד) – ובכ"ז (ובכמה מהנ"ל) בנוגע לי"ג אדר – מפורש שמו "תענית אסתר". ואכ"מ). – ובכל אופן אינו דומה לזה דהמגילה נקראת (רק) ע"ש אסתר, כיון שהיא שבקשה כתבוני לדורות (מגילה ז, א. וראה ירוש' שם). לפני ימי הפורים : להעיר מהמשנה (ריש מגילה): מגילה נקראת בי"א כו', וראה סד"ה מגלה נקראת, תרכ"ט. לא . . מזרעם : אסתר ט, כח. וזכרם לא יסוף : ברמב"ם סוף הל' מגילה משמע דאפילו זכרון הצרות דפורים לא יסוף. וצע"ק משמו"ר (פכ"ג, יא) דמונה "ומדי". ולהעיר מברכות יג, א. תו"א (צב, א) דאפילו ביום ההוא הסתר אסתיר. תמיד כל הימים : ראה מגילת סתרים (לבעהמ"ס חוות דעת) עה"פ וזכרם לא יסוף דע"י המצוות דפורים תמיד זכרונם לפני השי"ת. אורה . . כדרשת רבותינו : אסתר ח, טז. מגילה טז, ב. וראה פי' אדה"ז (וס' הבהיר ס' קמט) אדמו"ר האמצעי והצ"צ בזה (אוה"ת מג"א ע' ב'שמא ואילך. שערי אורה קרוב לסופו). ועוד. תפלין : להעיר דתפלין הם כתר ה' (תוד"ה מי ברכות ו, א. ועיין ד"ה תפלין דמארי עלמא, תרנ"ג, וש"נ לזהר וכו'). ומרדכי יצא גו' ועטרת גו' [(אסתר ח, טו)]. וראה שם בתרגום. והוקשה . . לתפלין : קדושין לה, א. אין . . פשוטו : שבת סג, א. וי"ל שזהו ביתר שאת במג"א עפמש"כ הראב"ע בתחילת פירושו: והנכון בעיני כו'. בגשמיות וברוחניות : ראה ט"ז לאו"ח סתר"ע סק"ג. תו"א סד"ה וקבל: מסה"נ על קדה"ש שהרי כו'. בארוכה יותר – סד"ה בלילה ההוא, ה'ש"ת. גם יחד : (להעיר מזח"ג ז, ב) כי עד דלא ידע בין כו' – ה"ז הדרגא דכחשיכה (גשמיות) כאורה (רוחניות); ולמעלה מעשרים (ב' יודי"ן דוייצר – דגו"ר – ראה אוה"ת בראשית ע' תקיט ואילך) אין אדם יודע כו' (סוכה בתחלתה. ונתבאר בכ"מ). נתעכב משלוח המכתב והתבוננתי די"ל טעם השם "תענית אסתר" בפשטות: כיון שזהו תענית שבו נקהלו לעמוד על נפשם – הרי כל הצריכים לעמוד על נפשם (מנער ועד גו' ונשים ) אין רשאים להתענות (בו ביום) שלא לשבר כחם (תוספתא תענית (פ"ב, יא) שו"ע או"ח סו"ס תקע"א. ולהעיר משמואל-א יד, ל) משא"כ אסתר (מג"א ד, יג. ולהעיר מהשינוי בבקשות אסתר (שם ז, ג – ח, ו)).
מדרש תנחומא, בראשית ג׳ - הטקסט מספריא
וּתְשׁוּבַת שְׁאֵלָה זוֹ מִמְּתִיבְתָא. שָׁאֲלוּ, הָא דִתְנַן מְגִלָּה נִקְרֵאת בְּאַחַד עָשָׂר, בִּשְׁנֵים עָשָׂר, בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר,
וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהַשָּׁנִים כְּתִקְנָן וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִן עַל אַדְמָתָן, אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה הוֹאִיל וּמִסְּתָמָא בְּקִיאִין הֵן, אֵין קוֹרִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ,
וַהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא אוֹ הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה? הֵשִׁיבוּ, בֵּין לְרַבִי יְהוּדָה בֵּין לְתַנָּא קַמָּא, מְגִלָּה אֵינָהּ נִקְראֵת אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ,
וַהֲכִי קָאֲמַר תַּנָּא קַמָּא, כְּרַכִּין הַמֻּקָּפִין חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, קוֹרִין אוֹתָהּ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, אֶלָּא שֶׁהַכְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה. וְהָא
דִתְנַן מְגִלָּה נִקְרֵאת בְּאַחַד עָשָׂר, בִּשְׁנֵים עָשָׂר, בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר וְכוּ', לְיוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית שֶׁכְּבָר פֵּרַשׁ בְּסוֹף הַמִּשְׁנָה, אֶלָּא שֶׁהַכְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה.
וּמַאי יוֹם הַכְּנִיסָה? יוֹם הַקְּהִלָּה, דְּאָמַר מַר, שְׁלֹשָׁה עָשָׂר, יוֹם קְהִלָּה לַכֹּל הִיא, דִּכְתִיב: וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלֹשָה עָשָׂר יוֹם בּוֹ וְגוֹ', נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם וְגוֹ' (אסתר ט, א-ב). נִקְהֲלוּ וְגָזְרוּ תַעֲנִית בִּשְׁלֹשָה עָשָׂר בַּאֲדָר. אֲבָל אַרְבָּעָה עָשָׂר, יוֹם טוֹב הוּא, דִּכְתִיב: וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְעָשׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה (אסתר ט, יז).
וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה לֹא נָחוּ אֶלָּא בַחֲמִשָּׁה עָשָׂר, לְפִיכָךְ שׁוּשָׁן וְכָל הַמֻּקָּפִין קוֹרִין בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר וְעוֹשִׂין יוֹם טוֹב. זֶה שֶׁשָּׁנִינוּ מְגִלָּה נִקְרֵאת וְכוּ',
לְיוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית, שֶׁאָסוּר לֵישֵׁב בְּתַעֲנִית בַּשַּׁבָּת, שֶׁאִם חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת, אָסוּר לְהִתְעַנּוֹת בַּשַּׁבָּת. וּבְעֶרֶב שַׁבָּת נַמֵּי אָסוּר, מִפְּנֵי טֹרַח שַׁבָּת, אֶלָּא מַקְדִּימִין וּמִתְעַנִּין בַּחֲמִישִׁי שֶׁהוּא אַחַד עָשָׂר בַּאֲדָר.
וְאִם חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר בַּשַּׁבָּת, אָסוּר לְהִתְעַנּוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מִפְּנֵי טֹרַח שַׁבָּת, שֶׁעִקַּר תַּעֲנִית, סְלִיחוֹת וְרַחֲמִים הוּא, וְאָתֵי לְאִמְנוּעֵי מִכְּבוֹד שַׁבָּת, וּכְבוֹד שַׁבָּת עָדִיף מֵאֶלֶף תַּעֲנִיּוֹת, דִּכְבוֹד שַׁבָּת דְּאוֹרַיְתָא, וְתַעֲנִית דְּרַבָּנָן, וְאָתֵי כְּבוֹד שַׁבָּת דְּאוֹרַיְתָא וְדָחֵי תַעֲנִית דְּרַבָּנָן, אֶלָּא מַקְדִּימִין וּמִתְעַנִּין בַּחֲמִישִׁי שֶׁהוּא שְׁלֹשָה עָשָׂר. וְאִם חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מִתְעַנִּין בַּחֲמִישִׁי שֶׁהוּא שְׁלֹשָה עָשָׂר.
וְכֵן פֵּרַשׁ בַּמִּשְׁנָה, כֵּיצַד? חָל לִהְיוֹת בַּשֵּׁנִי, כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַיּוֹם וּמֻקָּפִין חוֹמָה לְמָחָר. חָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת אוֹ בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת, כְּפָרִים מַקְדִּימִים לְיוֹם הַכְּנִיסָה וְכוּ'.
אֲבָל תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, מְאַחֲרִין לְאַחַר שַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פֻּרְעָנוּת, לְכָךְ מְאַחֲרִין וְלֹא מַקְדִּימִין.
וּמֵהַנֵּי שְׁמַעְתְּתָא יַלְפִינַן, דְּלָא יַתְבִינַן בְּתַעֲנִית בְּעֶרֶב שַׁבָּת בְּעִנּוּי הָרְשׁוּת, לֹא צִבּוּר וְלֹא יָחִיד כְּלָל. וְכֵן הִלְכְתָא.
תורה אור, מגלת אסתר י׳ - הטקסט מספריא
וקבל היהודים את אשר החלו לעשות. פי' החלו במתן תורה שאמרו נעשה ונשמע ואז היתה עדיין נקרא' בשם התחלה. אבל בימי המן וקבל היהודים וגו'. קבלה גמורה. ולהבין זה צריך להבין ענין מתן תורה שניתנה לישראל. והלא אברהם אבינו ע"ה קיים את כל התורה עד שלא ניתנה ומה זו מעלת נתינתה:
אך הנה מעלת אברהם אבינו ע"ה שהיה הלוך ונסוע. דהיינו שהיה בבחי' רצוא ושוב בשביל שהיתה מדתו מדת האהבה בבחינת בטול אליו ית' כי אברהם אבר מ"ה כו'. ובטול זה הוא ע"י ההתבוננות כמ"ש יהללו את שם ה' כו' בחינת שם בלבד שאינו מערך עצמותו ומהותו כו'. כי הוא דהיינו עצמותו ומהותו ית' צוה ונבראו שלא שייך עליו ית' לומר שברא את העולמות כנ"ל. כי לשון ברא משמע שיש כח הפועל בנפעל ולא שייך זה אלא בשמותיו ית' כמ"ש בראשית ברא אלהים הוא שמותיו של הקב"ה. אבל עצמותו ומהותו כביכול הוא רק כאלו צוה ונבראו ממילא שאין להם ערך ויחוס כלל אליו ית' כי נשגב שמו לבדו. פי' אפילו בחינת נשגב. דהיינו בחי' סובב כל עלמין אינו אלא בחינת שמו לבדו.
ואי לזאת תתבטל אליו ית' הנפש בבחי' בטול באור א"ס ב"ה ממש שאין כח בנפש להכיל את אור האהבה זו כי אם בבחי' רצוא ושוב וזו היתה מעלת ומדרגת אברהם הלוך ונסוע. אך לעתיד לבא כתיב כי עין בעין יראו לפי שאז נאמר בבכי יבאו שהבכיה היא מחמת קבלת השמחה הגדולה ורוב התענוג המתגלה למעלה מעלה מאשר תוכל הנפש שאת שלכן הוא בוכה ומוריד דמעות לפי שאין מעצור בבחי' כלי וגבול כנודע:
והנה מעלת אברהם היתה גדולה מאד מצד שרש נשמתו ולא כל האדם זוכה לזה. לכך נתנה התורה רמ"ח מ"ע ושס"ה לא תעשה שהן הן בחי' רצוא ושוב. רצוא במצות עשה. ושוב במצות לא תעשה. כי המצות הן כלים לאור א"ס ב"ה המלובש בהם.
וכמו שכתוב וירד ה' על הר סיני. כי רמ"ח פקודים הם רמ"ח אברים דמלכא. כמו האבר שהוא כלי שבו מלובש החיות מן המוח כך המצות הם כלים ואברים להחיות הנמשך מן החכמה דאורייתא מחכמה נפקת שבה מלובש אור א"ס ב"ה ממש וע"י זה יהיה גילוי אור א"ס ב"ה ממש בנפש האדם.
וזהו ענין נעשה ונשמע. נעשה היא בחי' כלי בעשיית המצות בפועל ממש. ונשמע מלשון וישמע שאול לשון אסיפה שיתאסף ויתקבץ לתוכן המשכות מאור א"ס ב"ה. כי המשכת אור א"ס ב"ה בתורה ומצות תלוי במעשה המצות וקיומן בפועל ממש כי אין אור בלי כלי כנודע מענין יסוד האש ע"ד משל שהוא הגבה למעלה מכל הד' יסודות תחת גלגל הירח ואעפ"כ אינו מאיר בלילה לפי שהאור הבא ממנו אינו מאיר אלא א"כ יש דבר למטה שנאחז בו ודולק כמו פתילה ועצי' ואחר שכלו ונשרפו העצי' והפתילה מסתלק והיה כלא היה ואינו עולה בשם אור כלל. וזהו ולא עם הארץ חסיד. חסיד הוא בעל מדות האהבה והיא היא בחי' אור (כי ב' פעמים אור בגימטריא ואהבת) ואי אפשר להיות גילוי אור האהבה כי אם שיהיה בחי' כלי למטה שיתפעל בו. ובחינת כלי זו הוא ע"י תורה ומצות. משא"כ עם הארץ. וגם עיקר הגורם להמשכ' אוא"ס ב"ה שיהי' מתלבש בתורה ומצות ולהיות אנת חכים ולא וכו'. הוא הוא עיקר התורה ועשיית המצות עצמן שבחי' הכלי קדמה לאור בשרשו ומקור חוצבו.
וכמ"ש במ"א על פסוק ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך וגו'. וכנודע ששרש וחיות המאכל שמדומם צומח חי הוא הגבה למעלה מחיות ונפש החיונית של האדם שלכן המאכל מחיה את האדם ומשיב את נפשו כו'.
ולכן עיקר המשכת אור א"ס ב"ה תלוי בבחי' כלי שע"י מעשה המצות וקיומן בפועל ממש שעושין בחי' כלי מזה נמשך האור ומתלבש בהם. וזהו ג"כ ענין ולא עם הארץ חסיד שאי אפשר להיות המשכת אור האהבה מלמעלה כי אם ע"י כלים שהם התורה ומצות.
ובזה יובן שלפעמים מצינו שנחשב מעלת אברהם גדולה שקיים את כל התורה. וכמ"ש וישמר משמרתי וגו'. ולפעמים מצינו שנחשב לו לגרעון שלא זכה לתורה. דשניהם אמת כי מצד שרש נשמתו היה הגבה למעלה עד שהיתה נשמתו מרכבה ובחי' כלי לאור התורה ואור א"ס ב"ה הנמשך ומתלבש בתורה. כי אברהם אבר מ"ה אבר וכלי. אבל כל המצות עצמן שהם מדרגות עליונות יותר מלפני מלך וגו' עדיין לא ניתנו בימי אברהם:
אך על ענין המשכה זו נאמר יביאו לבוש מלכות. וסוס אשר רכב עליו המלך והלבישו את האיש וגו'. והענין כי הנה לבוש מלכות היינו בחי' תורה ומצות כמ"ש עוטה אור כשלמה ואין אור אלא תורה דאורייתא מחכמה נפקת והוא בחינת לבוש לאור א"ס ב"ה המתלבש בתוכה אנת הוא חכים וכו' והמצות נקראין לבושין שבהם מלובש חסד דרועא ימינא כו' והמשכת בחי' לבוש זה שיהיה התלבשות אור א"ס ב"ה בתורה ומצות במעשה המצות וקיומן בפועל ממש הוא ע"י בחי' סוס וכמ"ש גבי מתן תורה כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה.
וביאור ענין זה כי הנה סוס הוא בגימטריא ב"פ ג"ס והיינו בחי' כי גאה גאה דהיינו להיות ע"י זה בבחינת בטול אליו ית' כי מצות צריכות כוונה דהיינו רעותא דלבא אם ישים אליו לבו כו' שאין אור א"ס ב"ה שורה אלא במי שבטל אליו כו':
והנה ענין הסוס הוא שמוליך הסוס לרוכבו למקום שאין יכול להגיע לשם מצד עצמו. ויש בזה ב' בחינות שמעלהו הרים גדולים ומורידו בקעות גדולות כך הנה יש בבחי' בטול זה ב' בחינות ממטה למעלה למקום שאין יניקה ואחיזה לסטרא אחרא עלמא דחירות גיאה על גיותניא שלא ניתן להם שפע וחיות אם תגביה כנשר וגו'.
וזהו שכתוב סוס ורוכבו רמה בים. רמה לשון רוממות ולשון השלכה ושניהם אמת כי מחמת רוממות נעשה בחי' השלכה כו' וממעלה למטה להיות נמשך גילוי בחי' בטול זה למטה דאתהפכא סטרא אחרא ואתכפייא כו' כי א"א להיות התהפכות המדות ע"י המדות דקדושה עצמן מאחר שהם זה לעומת זה.
וכמאמר לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל אלא עד יערה עליו רוח ממרום בחי' בטול באור א"ס ב"ה. וזהו מרומז בדברי רז"ל תבא אמו ותקנח את בנה כו' וכמ"ש אם רחץ ה' אל תקרא אם אלא אם כו' אם הבנים היינו אם ומקור המדות היא בחי' התבוננות באור א"ס ב"ה ממש בבחי' בטול ושם מתהפכין כל המדות מהפך להפך לפי שהיא בחי' מקיף כמו ע"ד משל מחשבה שמקפת וסובלת ב' דברים הפכיים ואין שם שליטת בחי' זה לעומת זה:
וזהו כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה. שנמשך בחינת ישועה להושיע משופטי נפשו ולאהפכא כו'. ועי"ז נותנין הלבוש והסוס על יד איש משרי המלך הפרתמים הוא מיכאל כהנא רבא ענף החסד שהוא המלביש את הנשמה בג"ע כו'. וקרא לפניו ככה יעשה וגו'. יובן ע"פ מארז"ל עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש כו'. כי הנה קדוש הוא ענין המשכת קודש העליון בוי"ו המורה על המשכה. ולעתיד לבא תהיינה כל המשכות ממטה למעלה שעיקר הגלוי יהיה למטה. ומלאכי מעלה יקבלו הארה ממטה כו'.
והנה המשכת אור א"ס ב"ה בבחי' הנ"ל החלו במ"ת שאז היתה התחלת ההמשכה וכענין מעט מעט אגרשנו. אבל בימי המן וקבל היהודים קבלה גמורה בבת אחת כי יהודים נק' על שם בחי' הודיה. כי יש ברכה והודיה. ברכה היא בחי' גלוי מעולם ועד עולם. אבל הודאה אינו בחינת גלוי לפי שהיא בחינת הודאה באור א"ס ב"ה עצמו אשר אי אפשר לבא לידי גלוי ואינו נתפס בשום מחשבה רק בבחי' הודאה והיא בחי' בטול ממש וזכו אז ישראל למדרגת הבטול הגדול ע"י מסירת הנפש על קדוש השם שהרי אם רצו להמיר דתם לא היה המן עושה להם כלום שלא גזר אלא על היהודים אלא שהם מסרו עצמן למות כל השנה כולה ולא עלה להם מחשבת חוץ ח"ו וע"י בחינת מסירת נפש זכו לבחי' קבלה גמורה שנכנס ונמשך להם בחי' אוא"ס ב"ה ממש:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.

