101
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
עדיף היה לכנותה בשם "עין כלום"46:
א) "קוץ", על־אף שהוא דוקר, הוא בכל זאת מאכל בהמה47, ואילו עבודה זרה אינה מביאה שום תועלת48, ולפיכך צריך היה לכנותה "עין כלום".
ב) לעבודה זרה אין אפילו הכח לדקור, כפי שיש לקוץ. שהרי העונש והדקירה על עבודה זרה אינו ניתן מכוחה שלה ח"ו, אלא מאת הקדוש־ברוך־הוא, שהוא מעניש על העבירה.
וכיון ש"עין כלום" מבטא גנאי יותר מאשר "עין קוץ", מדוע מצטט רש"י בפירושו, שעל־פי פשוטו של מקרא, את פירוש הגמרא, שאת העבודה זרה "עין כל" יש לכנות "עין קוץ"? כלומר, שגם לפי הפשט צריך להיות כך.
לכאורה אפשר היה לומר, שזאת משום ש"עין קוץ" דומה יותר בצליל ל"עין כל", מאשר "עין כלום"49. וכיון שאת הציווי "ואבדתם את שמם" מקיימים דוקא על ידי השארת שם דומה לשם הקודם, כדלעיל בסעיף ח', לכן יש לכנות עבודה זרה זו בשם "עין קוץ", למרות ש"עין כלום" הוא מגנה יותר.
לפי זה אפשר היה להסביר גם מדוע מביא רש"י שתי דוגמאות:
בדוגמא "בית גליא קורין לה בית כריא" הוא מסביר את המשמעות של "ואבדתם", שיש לבחור שם המגנה לחלוטין את העבודה זרה, כגון "בית כריא", מלשון חפירה ושפלות50 – שאינו מבטא רק את ההיפך ואת השלילה של "בית גליא", שהוא מלשון גובה51, אלא הוא ההיפך המוחלט של "בית גליא". ובדוגמא "עין כל – עין קוץ", הוא מסביר שב"את שמם", הכוונה היא ששם הגנאי צריך להיות דומה ככל האפשר לשם של העבודה זרה, אף כאשר יש שם אחר, המגנה יותר.
י. יש לבחור בכינוי המגנה יותר
אך לאמיתו של דבר אין להסביר כך. כיון שגם על ידי "אבד תאבדון... את אלקיהם", נמחק ונשכח שמה של
הערות
- 46. שגם "כלום" דומה קצת ל"כל" – ראה בהערה 49. אבל אין כל סברא שיקראו אותה "עין אין" או "אין מאומה" וכדומה, מכיון שהתיבות "אין" ו"מאומה" אין להן דמיון להתיבה "כל". ודוחק גדול לתרץ שהשינוי לגנאי צ"ל דוקא באותה השפה, בתרגום (גליא – כריא) או בל' המקרא (כל – קוץ) – ובפרט ד"כלום" הוא לשון (הקודש) דחכמים במשנתם.
- 47. ראה בראשית ג, יח ופרש"י שם.
- 48. לפעמים מבואר (ע"פ מ"ש הרמ"ז ר"פ האזינו – ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 5־194) בפירוש "אשר חלק ה"א אותם לכל העמים" (ואתחנן ד, יט), שאוה"ע מקבלים השפעתם ע"י שעובדין לכו"מ (ועייג"כ אגה"ת פ"ו). אבל [נוסף להעיקר, שההשפעה אינה מכחם ח"ו כ"א שהם רק כגרזן ביד החוצב] – ע"פ דרך הפשט, אין מגיע מזה שום תועלת כלל (ראה רש"י יתרו כ, ג. ואתחנן שם).
- 49. אף שגם "כלום" דומה קצת באותיות ל"כל", כי ב' אותיות הראשונות שב"כלום" הוא "כל".
- 50. רש"י ע"ז מו, רע"א. וראה גם פרש"י תמורה שם.
- 51. רש"י ע"ז ותמורה שם.
רש"י על בראשית ג׳:י״ח - הטקסט מספריא
וקוץ ודרדר תצמיח לך. הָאָרֶץ כְּשֶׁתִּזְרָעֶנָּה מִינֵי זְרָעִים, תַּצְמִיחַ קוֹץ וְדַרְדַּר קֻנְדָּס וְעַכָּבִיּוֹת, וְהֵן נֶאֱכָלִין עַל יְדֵי תִקּוּן (ביצה ל"ד):
ואכלת את עשב השדה. וּמַה קְּלָלָה הִיא זוֹ? וַהֲלֹא בַּבְּרָכָה נֶאֱמַר לוֹ הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע וְגוֹ? אֶלָּא מָה אָמוּר כָּאן בְּרֹאשׁ הָעִנְיָן אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, וְאַחַר הָעִצָּבוֹן וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, כְּשֶׁתִּזְרָעֶנָּה קִטְנִית אוֹ יַרְקוֹת גִּנָּה הִיא תַצְמִיחַ לְךָ קוֹצִים וְדַרְדָּרִים וּשְׁאָר עִשְׂבֵי הַשָׂדֶה וְעַל כָּרְחֲךָ תֹּאכְלֵם:
וקוץ ודרדר תצמיח לך THORNS ALSO AND THISTLES SHALL IT BRING FORTH TO THEE— תצמיח has for subject the earth; when you sow it with various kinds of grain, it shall bring forth thorns and thistles — artichokes and cardoon — which are fit for food only after special preparation (Genesis Rabbah 20:10).
ואכלת את עשב השדה AND THOU SHALT EAT THE HERB OF THE FIELD — What curse is involved here? Was he not told as a blessing, (1:29) “Behold I have given unto you every herb yielding seed”? But what is stated here at the beginning of this passage? “Cursed be the ground etc.… in toil shalt thou eat of it.” And after all your toil “thorns and thistles shall it bring forth to thee”. This means when you sow it with cereals and vegetables it shall bring forth for you thorns and thistles and other weeds, and you will perforce have to eat them for lack of other food (Pirkei DeRabbi Eliezer 14).
תניא, אגרת התשובה ו׳ - הטקסט מספריא
אָמְנָם, זֶהוּ בִּזְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה, כְּשֶׁהָיְתָה הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְאָז, לֹא הָיוּ מְקַבְּלִים חַיּוּת לְגוּפָם, רַק – עַל־יְדֵי נֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית לְבַדָּהּ, מִבְּחִינַת פְּנִימִיּוּת הַשֶּׁפַע שֶׁמַּשְׁפִּיעַ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא עַל־יְדֵי שֵׁם הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
אַךְ לְאַחַר שֶׁיָּרְדוּ מִמַּדְרֵגָתָם, וְגָרְמוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּבְפִשְׁעֵיכֶם שׁוּלְּחָה אִמְּכֶם״, דְּהַיְינוּ, שֶׁיָּרְדָה הַשְׁפָּעַת בְּחִינַת הֵ״א תַּתָּאָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, וְנִשְׁתַּלְשְׁלָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה לְמַטָּה מַטָּה, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה הַשְׁפָּעָתָהּ בְּי׳ סְפִירוֹת דְּנוֹגַהּ, הַמַּשְׁפִּיעוֹת שֶׁפַע וְחַיּוּת עַל־יְדֵי הַמַּזָּלוֹת וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְהַשָּׂרִים שֶׁעֲלֵיהֶם, לְכָל הַחַי הַגַּשְׁמִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, וְגַם לְכָל הַצּוֹמֵחַ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵין לְךָ כָּל עֵשֶׂב מִלְּמַטָּה שֶׁאֵין לוֹ מַזָּל וְכוּ׳״.
וַאֲזַי, יָכוֹל גַּם הַחוֹטֵא וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל לְקַבֵּל חַיּוּת לְגוּפָם וְנַפְשָׁם הַבַּהֲמִיוֹת כְּמוֹ שְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ״.
וְאַדְּרַבָּה, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז, עַל פִּי הַמְבוֹאָר מִזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי, שֶׁכָּל שֶׁפַע וְחַיּוּת הַנִּשְׁפָּעוֹת לָאָדָם הַתַּחְתּוֹן בְּשָׁעָה וְרֶגַע שֶׁעוֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה׳ בְּמַעֲשֶׂה אוֹ בְּדִיבּוּר אוֹ בְּהִרְהוּרֵי עֲבֵירָה וְכוּ׳, הַכֹּל נִשְׁפָּע לוֹ מֵהֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַמְבוֹאָרִים שָׁם בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ.
וְהָאָדָם הוּא בַּעַל בְּחִירָה, אִם לְקַבֵּל הַשְׁפָּעָתוֹ מֵהֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא, אוֹ מֵהֵיכְלוֹת הַקְּדוּשָּׁה שֶׁמֵּהֶם נִשְׁפָּעוֹת כָּל מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת וּקְדוֹשׁוֹת וְכוּ׳.
כִּי ״זֶה לְעוּמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים״ וְכוּ׳. וְהֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא מְקַבְּלִים וְיוֹנְקִים חַיּוּתָם מֵהִתְלַבְּשׁוּת וְהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַשֶּׁפַע דְּי׳ סְפִירוֹת דְּנוֹגַהּ, הַכְּלוּלָה מִבְּחִינַת טוֹב וָרָע, הִיא בְּחִינַת ״עֵץ הַדַּעַת״ וְכוּ׳, כַּנּוֹדָע לְיוֹדְעֵי חֵן.
וְהִנֵּה, ״יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ״ כְּתִיב: עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ הַחֶבֶל שֶׁרֹאשׁוֹ אֶחָד לְמַעְלָה וְרֹאשׁוֹ הַשֵּׁנִי לְמַטָּה, אִם יִמְשׁוֹךְ אָדָם בְּרֹאשׁוֹ הַשֵּׁנִי – יְנַעֲנֵעַ וְיִמָּשֵׁךְ אַחֲרָיו גַּם רֹאשׁוֹ הָרִאשׁוֹן כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהִמָּשֵׁךְ.
וְכָכָה מַמָּשׁ בְּשֹׁרֶשׁ נִשְׁמַת הָאָדָם וּמְקוֹרָהּ מִבְּחִינַת הֵ״א תַּתָּאָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, הוּא מַמְשִׁיךְ וּמוֹרִיד הַשְׁפָּעָתָהּ עַל־יְדֵי מַעֲשָׂיו הָרָעִים וּמַחְשְׁבוֹתָיו עַד תּוֹךְ הֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא כִּבְיָכוֹל, שֶׁמִּשָּׁם מְקַבֵּל מַחְשְׁבוֹתָיו וּמַעֲשָׂיו. וּמִפְּנֵי שֶׁהוּא הוּא הַמַּמְשִׁיךְ לָהֶם הַהַשְׁפָּעָה, לָכֵן הוּא נוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ, וְדַי לַמֵבִין.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְכוּ׳״ – ״בְּיָדֵינוּ״ דַּוְקָא, כְּלוֹמַר, בִּזְמַן הַגָּלוּת אַחַר הַחוּרְבָּן. וְזוֹהִי בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה כִּבְיָכוֹל, לְהַשְׁפִּיעַ לְהֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא אֲשֶׁר שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ יִתְבָּרֵךְ.
וּכְשֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה – אֲזַי מְסַלֵּק מֵהֶם הַהַשְׁפָּעָה שֶׁהִמְשִׁיךְ בְּמַעֲשָׂיו וּמַחְשְׁבוֹתָיו, כִּי בִּתְשׁוּבָתוֹ מַחֲזִיר הַשְׁפָּעַת הַשְּׁכִינָה לִמְקוֹמָהּ.
וְזֶהוּ תָּשׁוּב הֵ״א תַּתָּאָה – מִבְּחִינַת גָּלוּת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְשָׁב ה׳ אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ״, כְּלוֹמַר עִם שְׁבוּתְךָ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״וְהֵשִׁיב לֹא נֶאֱמַר וְכוּ׳״:
רש"י על שמות כ׳:ג׳ - הטקסט מספריא
לא יהיה לך. לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּ' לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה, הֶעָשׂוּי כְּבָר מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְקַיֵּם? תַּ"לֹ לֹא יִהְיֶה לְךָ (שם):
אלהים אחרים. שֶׁאֵינָן אֱלוֹהוּת אֶלָּא אֲחֵרִים עֲשָׂאוּם אֱלֹהִים עֲלֵיהֶם, וְלֹא יִתָּכֵן לְפָרֵשׁ אֱלֹהִים אֲחֵרִים זוּלָתִי, שֶׁגְּנַאי כְּלַפֵּי מַעְלָה לִקְרֹאותָם אֱלוֹהוּת אֶצְלוֹ. דָּ"אַ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, שֶׁהֵם אֲחֵרִים לְעוֹבְדֵיהֶם – צוֹעֲקִים אֲלֵיהֶם וְאֵינָן עוֹנִין אוֹתָם, וְדוֹמֶה כְּאִלּוּ הוּא אַחֵר שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ מֵעוֹלָם:
על פני. כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי קַיָּם, שֶׁלֹּא תֹאמַר לֹא נִצְטַוּוּ עַל עֲ"זָ אֶלָּא אוֹתוֹ הַדּוֹר (מכילתא):
לא יהיה לך THERE SHALL NOT BE UNTO THEE [OTHER GODS] — Why is this said? Does not the preceding verse state: I — and no other — shall be thy God? But since it states immediately after this, “Thou shalt not make unto thee [any graven image etc.]” I might say that I have only a prohibition that one may not make such gods; whence could I know that one may not retain an idol that has already been made? Perhaps there is no such law! Therefore it states here: “there shall not be unto thee” (thou shalt not have other gods) (Mekhilta.)
אלהים אחרים OTHER GODS — which are not gods, but others have made them gods over themselves. It would not be correct to explain this to mean “gods other than Me”, for it would be blasphemy of the Most High God to term them gods together with Him (cf. Mekhilta). Another explanation of אלהים אחרים : they are so called because they are other (i. e. strange) to those who worship them; these cry to them but they do not answer them, and it is just as though it (the god) is another (a stranger) to him (to the worshipper), one who has never known him at all (Mekhilta).
על פני BEFORE ME — i. e. so long as I exist; and these apparently superfluous words are added in order that you may not say that no one received any command against idolatry except that generation which went forth from Egypt (Mekhilta).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 14 עמודים.
- אגרות קודש כרך כו ט'תתקכו ע"ז מו, רע"א
- אגרות קודש כרך י ב'תתקעה ע"ז מו, א
- לקוטי שיחות כרך ו שמות שיחה ב מאותו ספר ע"ז מו, א
- לקוטי שיחות כרך ח הוספות - שיחות ומכתבים שיחה י מאותו ספר ע"ז מו, רע"א
- לקוטי שיחות כרך ט ראה שיחה א מאותו ספר ע"ז מו, רע"א
- לקוטי שיחות כרך יד הוספות - שיחות ומכתבים שיחה ז מאותו ספר ע"ז מו, א
- לקוטי שיחות כרך יז תזריע שיחה ב מאותו ספר ע"ז מו, ב
- לקוטי שיחות כרך יז תזריע שיחה ב מאותו ספר ע"ז מו, סע"א
- לקוטי שיחות כרך יח שלח שיחה ה מאותו ספר ע"ז מו, א
- תורת שמואל תר"ם [מזבח אדמה] ויובן עוד כו' זית רענן ע"ז מו, א
- תורת שמואל תר"ם מזבח אדמה תעשה לי ע"ז מו, א
- ספר המאמרים יום א' דר"ה תרצ"ב, אָטואָצק ע"ז מו, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות ציצית יא דיני חוטי הציצית יג ע"ז מו, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום השכמת הבוקר וציצית הלכות ציצית יא דיני חוטי הציצית ע"ז מו, ב