שיחה ב

הערות

עמוד 150

1. 1. פרשתנו כה, ז.
2. 2. סנהדרין פב, א. וכ"ה בבמדב"ר פ"כ, כה.
3. 3. רמב"ם הל' אסו"ב פי"ב ה"ד: ודבר זה הל"מ הוא ראי' לדבר זה מעשה פנחס בזמרי. וצע"ק בהקדמתו לפיה"מ שכ' שהל"מ "אין לו רמז במקרא ואינו נקשר בו וכו'". והרי אין לומר שזהו רמז "נסתר" (ראה פיה"מ סוכה סופ"ד. סנה' (פא, ב) והיכא רמיזא. מג"א לסהמ"צ להרמב"ם ריש שורש א), או שאינו נקשר במקרא. וראה לקמן הערה 6. וי"ל בפשטות דכיון דאמר פנחס "לא כך למדתני ברדתך מהר סיני הבועל כו'" – הרי מוכח דהייתה הלמ"ס מ' שנה לפני המעשה (ואדרבא בשעת מעשה לא הייתה יכולה להיות הוראה שהרי "אין מורין כן". ולכן גם מענה משה לא הי' מעין השאלה (שלמדו כו'), כ"א קריינא דאגרתא כו'). והא דגם לאחר המעשה נשארה בסוג הלמ"ס אף ש"נקשר בכתוב" י"ל דפי' הכתובים (להרמב"ם, משא"כ לפרש"י עה"ת) שהי' בזה (התחלת) ע"ז וכמש"נ: ועל דבר כזבי גו' ומוסיף: ביום גו' פעור. וראה גם לקמן ס"ד.
4. 4. כה, ח.
5. 5. מסנה' פב, ב. במדב"ר שם.
6. 6. ולהעיר, שהדין ד"אם פירש כו'", נלמד (סנה' שם, א) מפרשת זמרי ופנחס. ומפורש יותר ברמב"ם שם (ה"ה) "אלא בשעת מעשה כזמרי, שנאמר ואת האשה אל קבתה" (וראה ג"כ סהמ"צ מל"ת נב. וברמב"ן שם ריש שרש ג') – אף שכללות הדין דקנאין פוגעין בו וכן פרטי הדין שהוא דוקא בשעת מעשה (ראה רש"י שם ע"ב – ד"ה קנאין) הוא הלכה למשה מסיני – כי ה"ראי' לדבר זה" (לכללות ההלכה וגם לפרטי') הוא "מעשה פנחס בזמרי". וראה גם ע"ז לו, ב: בפרהסי' וכמעשה שהי'. ועיין רש"י שם ד"ה פוגעין. לימלך"10.

עמוד 151

1. 7. סנה' שם, א. רמב"ם שם.
2. 8. האריך בזה – בנוגע לכתב בכלל – הגאון הרגצובי (ראה מפענח צפונות פ"ה סל"ב). ובפרט במש"כ בתורה (שם פ"ה סי"ב. צפע"נ עה"ת בראשית ה, א).
3. 9. רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ט.
4. 11. ר"ן לסנה' שם ד"ה מ"ט רודף הוא. ולפי מ"ש הרגצובי (צפע"נ להל' אסו"ב שם ה"ד) – עד"ז היא גם דעת הרמב"ם בספהמ"צ שלו שרש ג'. ועפ"ז יומתק מה שס"ל להרמב"ם (הל' אסו"ב שם) שבהדין דקנאין פוגעין בו אין צריך התראה – כיון שאי"ז גדר דחיוב מיתה.
5. 12. כ"ה בר"ן שם. אבל ביד רמ"ה ורא"ש לסנהדרין שם, שהוא רק רשות. וראה גם רמ"א חו"מ סתכ"ה ס"ד: ומותרין.
6. 13. ונפ"מ לדינא, שלפי דיעה זו חייב אממון שהזיק בעת מעשה, ולא אמרינן קלבד"מ – מכיון שאינו מחוייב מיתה (צפע"נ שם). ושאני הבא במחתרת וכן רודף שפטורין על ממון שהזיקו (סנה' עב, א. עד, א) – אף שהבא במחתרת נהרג רק מטעם "הבא להרגך השכם להרגו", ורודף כשאפשר להציל (את הנרדף) אסור להרגו (סנה' שם) – כי הם בגדר חיוב מיתה, אלא שחסרים עדות וחסר בהפועל וכו' (ולהעיר מבן סורר ומורה שנידון ע"ש סופו – סנה' עא, ב). משא"כ בנדו"ד שישנו כל זה, ובכ"ז – אינו בגדר מיתה (לסברא זו).
7. 10. וי"ל, שזהו גם טעמו של המחבר שהשמיט בשו"ע הדין דקנאין פוגעין בו, ורק רמזו (אה"ע סט"ז ס"ב) בסגנון של סיפור "אם לא פגעו בו קנאים" [אף שכתבו הרמב"ם והטור (וכמו שהקשה בח"מ שם סק"ד)] – כי כל דיני השו"ע הם הוראה לפועל (משא"כ ספר ה"יד" להרמב"ם שהוא "מקבץ לתושבע"פ כולה" – וע"ד הדינים שאינם שייכים בזמן הזה), ודין זה דבועל ארמית אין להורותו. ואולי מטעם זה גם בטור שם הל': "הי' קנאים פוגעין בו".

עמוד 152

1. 14. סנהדרין פב, ב.
2. 15. ר"ן שם. עיי"ש בארוכה.
3. 16. סנה' שם, ב.
4. 17. ואף שמתרץ שם "הא אקריוה לרב כהנא בחלמי'" שהוא חיוב ביד"ש (ראה שם רע"א) – הרי מ"מ, מכיון שחזינן שבאם לא הי' מחוייב מיתה כלל (אפילו ביד"ש) לא היו קנאין פוגעין בו, משמע דהמיתה ע"י קנאין – (אפשרית) מסובבת מהמיתה ביד"ש – וביד"ש ה"ז חיוב על הבועל.
5. 18. רמב"ן בספהמ"צ שם. וראה גם א"ח בשם הרמב"ן (הובא בב"י שם): כיון שהוא מחייבי מיתה .. הוא בכלל ג' עבירות. וראה ביאור הרי"פ פערלא (לספהמ"צ להרס"ג) ח"ג בפתיחה סי"ח.
6. 19. ולפי שיטה זו, מה שאמרו "נהפך זמרי כו' שהרי רודף הוא" – יש לומר שהכוונה ב"נהפך" היא שפירש (צפע"נ שם ה"ה. וראה פרישה לאה"ע שם). לחנם הרגם"?
7. 20. לשון רש"י בסנה' פא, ב – ד"ה קנאין פוגעין בו.
8. 21. שהרי מה שלא פירש זמרי, הי' נס (סנה' פב, ב). חייב מיתה, כדלעיל.

עמוד 153

1. 22. לשון הרמב"ם פכ"ד מהל' סנהדרין ה"ד. מסנה' מו, א.
2. 23. כה, א. ובפרט, שבאמירתו "אם תאמר אסורה כו'" (רש"י שם, ו. מסנה' פב, א) – רצה זמרי להוכיח שארמית מותרת – להתיר את ה"ויחל העם".
3. 24. ואף שדבר זה נמסר לב"ד "כפי מה שיראה להם" – היו אומרים ששאל עד"ז אצל משה. ובפרט שראו שדיבר עם משה – ומסתבר שלא שמעו מה דיבר עמו (דאל"כ לא היו מניחים אותו להכנס לאהל זמרי – ראה סנה' שם ריש ע"ב. במדב"ר שם), ובמילא, לאחרי שהרגו לזמרי, היו אומרים כנ"ל, ששאל אצל משה אם מותר להרגו בכדי לגדור פרצת העם.
4. 25. סנה' שם א. מלאכי ב, יא־יב. רמב"ם הל' אסו"ב שם ה"ו. טושו"ע אה"ע שם. (וכבר הקשה הרמב"ן אמ"ש הרמב"ם בספר המצות שם).
5. 26. ראה סוטה ג, ב: מלפפתו .. קשורה בו ככלב.
6. 27. פנחס כה, יג.

עמוד 154

1. 28. שם, יא.
2. 29. קרח טז, ה.
3. 30. דה"א כג, יג.
4. 31. רש"י פנחס כה, יג. וכדעת ר"א בזבחים קא, ב.
5. 32. בלקו"ש [המתורגם] ח"ד (ע' 54) מוכיח מזה שפנחס הי' ראוי לכהונה גם לפנ"ז. (וראה אוה"ח (כה, יב), שאז מחל לו ה' הקנס שלא נמשח בזמן משיחת הכהנים. עיי"ש). אבל בפשטות, לא הי' לו מקודם שייכות לכהונה. ומה שאמרו (במדב"ר פ"כ, כד. רש"י כה, ו) "ויטול את הראוי לו" – הוא ע"ד שאמרו (שבת לב, א. פרש"י עה"ת תצא כב, ח) "ראוי זה ליפול (משי"ב)", דאף שנפילתו היא פורעניות על חטאו, נקרא ראוי כו', כי "נגלו לפניו הדורות ומעשיהם כו'" (רש"י שבת שם).
6. 33. ראה ר"ח שער הקדושה פי"א (קסז, ג) ופט"ז (ר, ד – מהרמב"ן).
7. 34. ראה שבועות מח, סע"א. חולין מט, סע"ב. סג, רע"א.
8. 35. המשך שמח תשמח תרנ"ז ע' 93 (סה"מ תרנ"ז ע' רסט). דזהו יפה כח הבן מכח האב, שגם מה ש"יפה כח הבן" הוא "מכח (העצמי של) האב".
9. 36. הרמב"ם – הל' אסו"ב שם ה"ז. הביאו הטור והרמ"א באה"ע שם.

עמוד 155

1. 37. ראה שמו"ר פל"ו, א: "כל המשקין מתערבין זב"ז והשמן אינו מתערב אלא עומד כך ישראל אינם מתערבין עם העו"כ". ומדהמשיל את ישראל לזית (שמן), מוכח שהו"ע שבטבע הבריאה. וראה גם במדב"ר שנעתק בהערה הבאה.
2. 38. ראה במדב"ר פי"ח, ז: "וכשם שהבדיל בין האור ובין החשך .. כך הבדיל ישראל מן האומות .. וכך הבדיל אהרן כו'".
3. 39. סנהדרין מד, רע"א.
4. 40. וכידוע מ"ש הרמב"ם (אגרת השמד (ב"והמין הרביעי"). אגרת תימן (ד"ה ויש עלינו לשמוח)) שגם ירבעם בן נבט יפרעו ממנו על ביטול עירובי תבשילין והדומה לו.
5. 36.
6. 41. משא"כ בעכו"ם העוסק בתורה (תוס' ד"ה ה"ה ככה"ג – ע"ז ג, א).
7. 42. הוריות יג א.
8. 43. קידושין ל, ב. נדה לא, א.
9. 44. ראה לקו"ת שה"ש לט, ד ואילך. ובארוכה – המשך שמח תשמח תרנ"ז ע' 4 (סה"מ תרנ"ז ע' קעו) ואילך. ד"ה ואתם הדבקים תרפ"ו (נדפס בסה"מ תשי"א) פ"ד. ובכ"מ.
10. 45. וההולדה באוה"ע – י"ל: א) שהוא לפי שניזונים מצומח שנצמח בארץ (ע"ד המבואר בלקו"ת שם, בענין כח ההולדה שבבהמות). ב) שהוא בשביל שיהי' ענין הבחירה בישראל (וע"ד הידוע (ד"ה נ"ח תרנ"ו (ע' שיט)) בנוגע לכללות ציור גופם שמשתווה לגופי ישראל).

עמוד 156

1. 46. וזהו גם מ"ש (מלאכי ב, יא־יב) כי חלל גו' ובעל גו' יכרת גו'*, כי "מחלל" את כח הא"ס כו'.
2. 47. רמב"ם הל' תשובה רפ"ה.
3. 48. לקו"ת אמור לח, ב.
4. 49. אף שהיא הבדלה גדולה יותר מההבדלה שבין אור לחשך – כי אור וחשך, עם היותם הפכים, הרי צד השווה בהם שהם נבראים (ושניהם בגדר האור, מקום וכו'). משא"כ ישראל עליהם נאמר "בנים אתם לה' אלקיכם פי' כמו שהבן כו'" (ראה תניא רפ"ב ובכ"מ) – ובין נברא לבורא אין שום שיווי כלל. ועיין תניא ספמ"ט שאפילו בנוגע לגוף דבנ"י – ה"ז רק "הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי או"ה".
5. 50. ועפ"ז יובן גם דיוק הכתוב "לו ולזרעו אחריו" – דלכאורה ע"י שפנחס נתכהן, הרי במילא גם זרעו אחריו יהיו כהנים (דדוחק לומר דהכוונה לזרעו שנולד קודם מעשה פנחס בזמרי. ועוד דא"כ "אחריו" לא רק מיותר, אלא גם – בסתירה). וא"כ מהו החידוש ב"ולזרעו אחריו"*? והביאור בזה: מכיון שכהונה בכלל הו"ע שבטבע, אבל מה שנתכהן פנחס הו"ע של חידוש ושינוי מטבע הבריאה, הי' אפשר לומר שהשכר דנתינת הכהונה לפנחס "תחת אשר קנא לאלקיו" יהי' רק לו ולא לזרעו**. ולכן הוזקק הכתוב לומר מפורש "ולזרעו
6. . בחלקת מחוקק (אה"ע שם סק"ה), שמהלשון "כי חלל יהודה גו'" משמע פרהסיא. אבל בדרישה, ב"ח וב"ש שם: אפילו בצנעה.
7. . יש מפרשים (רש"י (ד"ה לייחס זרעו) ותוס' (ד"ה ואידך) – זבחים קא, ב. ראב"ע פנחס שם, יב. ועוד) שכוונת הפסוק היא – שזרעו יהיו כהנים גדולים. אבל מפשטות פרש"י על התורה (פנחס שם, יג) משמע שהכתוב מדבר בכהונה סתם.
8. . ובדוגמת מה שמצינו בצד ההיפך – חילול הונה, שבעד זומם שהעיד על איש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה, אזי (אלולי הטעם "בעינן כאשר אחריו" (וכ"ה באוה"ח כאן). וגם זה הוא מדה כנגד מדה: כמו שבועל ארמית פעל שינוי בהטבע – שבנו הנולד מן הכותית הוא נכרי, כן גם השכר שניתן לפנחס הוא באופן כזה, שגם זרעו הם כהנים – לפי שנשתנה טבעו ונעשה כהן גמור.

עמוד 157

1. 51. וראה ד"ה נ"ח עת"ר קרוב לסופו, שאפילו ניצוץ הטוב שבנוגה היורד בגקה"ט אינו נהפך לרע [ודלא כניצוצות הקדושה שבגקה"ט עצמם, שנקראים בשם "רע" בהשאלה (ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 22 הערה 20)], ומכ"ש שהכחות דנפש האלקית אינם נהפכים לרע. עיי"ש.
2. 52. יבמות כב, ב. ולכאורה כן הוא גם בבועל ארמית וילדה. וראה בפנים דברי אדה"ז (אבל י"ל דשאני, דכיון דאינו בנו אין הגוף שייך לו שיזכיר עונו, וע"ד מש"כ בפנים). וראה מבוא לקונטרס פוקח עורים אות נ' דמשמע קצת דמזכיר. וצריך חיפוש בס'. כזמם לעשות") היו פוסלים לדידי' ולא לזרעי' (מכות ב, א).
3. 53. רש"י שם ד"ה השתא מיהת.
4. 54. תניא ספ"ז. ואולי אפ"ל הכוונה בזה דכיון שירדה לעוה"ז ונתלבשה בגוף כו' – ה"ז "בשעת מעשה".
5. *. בצפע"נ עה"ת – להרגצובי – פ' פנחס (ע' רסב), שבא על נכרית הוא דבר נמשך כי "מאביד נפשות מישראל ע"י דאזיל זרעם בתרה", ומזה משמע לכאורה דס"ל להרגצובי, שגם בענין מה שאין בנו מתייחס אחריו הוא דבר נמשך. ולהעיר מפרש"י (בראשית ד, י. והוא מסנה' לז, א): דמו ודם זרעיותיו (אף שאינו דומה לגמרי לנדו"ד דנכרי).

עמוד 158

1. 55. כדלקמן סעיף יא.
2. 56. לשון הכתוב (נצבים ל, טו).
3. 57. שלכן, המענה "יעשה תשובה ויתכפר לו" בא דוקא מהקב"ה (ירושלמי מכות פ"ב ה"ו. ילקו"ש תהלים כה. וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 342 ואילך).
4. 58. ולכן מענה התורה היא "יביא קרבן ויתכפר לו" (מדרש), כי קרבן מכפר על השוגג (ד"ה דרשו (בסה"מ קונטרסים ח"א) תרצ"א פ"ב). וגם לפי גירסת הילקוט (שם) "יביא אשם ויתכפר לו" שאשם בא על המזיד – זהו דוקא כשעושה תשובה, וע"י תשובה זו נעשים הזדונות כשגגות ואז מהני הקרבן (אוה"ת יו"כ ס"ע א'תקנז ואילך. וראה ס' המצות להצ"צ מצות עגלה ערופה). וראה לקו"ש שם ע' 132 בהערה, שגם תשובה זו היא למעלה מהתורה ורק שמתגלית על ידה. עיי"ש. וראה לקמן הערה 65.
5. 59. ב"ר פ"א, ד. לקו"ת שה"ש טז, ב. ובכ"מ.
6. 60. ראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 23, שהכח שבתשובה להפוך זדונות לזכיות הוא – לפי שהיא באה מצד עצם הנשמה. וש"נ.
7. 61. שהרי מה שזדונות נעשים כזכיות הכוונה היא – לניצוצות הקדושה שבהם (ראה לקו"ש ח"ז שם); ואילו בבועל ארמית, הרי עושה מכח הקדושה שבו – רע ועובד כוכבים גמור.
8. 62. אלא שמ"מ, מכיון שגילוי כל ענין הוא ע"י "תורה אור", נאמר בתורה גם "כי יסיר את בנך". ואולי י"ל, שההפרש בין בחירה זו לכללות ענין הבחירה (שנלקחה מבחי' גבוה מאד), הוא דוגמת ההפרש דקנאין פוגעין לכללות ענין המס"נ (ראה לקמן הערה 65).
9. 63. נוסח תפלת נעילה דיו"כ.
10. 64. תניא פכ"ד בהגהה.

עמוד 159

1. 65. גם כללות ענין המס"נ הוא למעלה מהתורה (ראה ד"ה אני ישנה תש"ט פי"ג ובהערה שם בארוכה), ולאידך גיסא: מכיון שגילוי כל ענין הוא ע"י התורה, גם "קנאין פוגעין בו" היא הלכה בתורה. אלא שמ"מ חלוקים הם: הענין דיהרג ואל יעבור שמחוייב ע"פ שו"ע, יש בזה מדידה. משא"כ המס"נ [בענינים שע"פ דין השו"ע הוא יעבור ואל יהרג (ראה נו"כ הרמב"ם הל' יסוה"ת פ"ה ה"ד), ועד"ז המס"נ] דקנאין – היא למעלה מהגבלה. ואולי י"ל, שזהו בדוגמת ההפרש שבין בחי' התשובה כמו שבאה מצד מענה התורה לכמו שהיא באה מצד מענה הקב"ה.
2. 66. ראה לקו"ש שם ריש ע' 25 ובהערות שם.
3. 67. ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 3. לעיל ע' 3. (משיחת ש"פ בלק תשכ"ה)
4. 68. רמב"ם הל' ע"ז פ"י ה"ג וד'. (ובה"ו שם כתב "כל הדברים האלו .. בזמן שגלו ישראל כו' או שיד עכו"ם תקיפה כו' אבל כו'").
5. 69. ועפ"ז תובן שייכות ה"מנין" לחלוקת הארץ (ראה רש"י פנחס כו, סב) בפנימיות הענינים – כי שניהם שייכים לבחי' העצם שלמעלה מטו"ד.
6. 70. אגה"ק סוס"ז. אוה"ת ר"פ פנחס. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ב ע' 51 ואילך.
7. 71. שמו"ר פט"ו, כג.
8. 72. משלי ה, יז.
9. 73. ראה ד"ה ביוהשמע"צ תשכ"ח (וראה גם ד"ה ביוהשמע"צ תש"י) שהכוונה ב"יהיו לך לבדך" – אף שכל המצות ניתנו לישראל דוקא – הוא, שהענין דשמע"צ הוא מצד עצם הנשמה שלמעלה מבחי' הבירורים (מה"זרים"). עיי"ש. ועפ"ז, השייכות ד"ביום השמע"צ תהי' לכם" ל"פנחס" היא לא רק מצד ענין ההבדלה שבין ישראל לעמים, אלא גם מצד מדריגת עצם הנשמה.